הרי בשמים תקי

בודאי ל"ה נתינה כשנותנו לכהן בע"כ ויש להביא ראי' לזה מדברי הטו"ז סוסי' שי"ד שכ' שם דבכה"ג שפשע הישראל במה שלא מכרו דא"צ הכהן לקבלו ורמי חיוב הטיפול על הישראל הוי כעם ככהן ואפי' הישראל אינו נאמן לומר מום נפל בו כמו הכהן ע"ש ואי נימא דגם בכה"ג שפשע הישראל במה שלא מכרו מהני כשנותנו לכהן בע"כ א"כ אמאי אין הישראל נאמן לומר שנפל בו מום הלא כל טעם החשד בכהן הוא דחיישינן שעשה בו מום כדי לפטור א"ע מן הטיפול דהרי הוכחת ההג"א בפ"ג דביצה שפוסק דכייפינין להכהן לקבל את הבכור הוא מדברי רש"י שם דף כ"ז: בההוא גברא דאתיא בוכרא לקמי' דרבא כו' אמר היכי הוי עובדא א"ל הוי שדיין שערי בהך גיסא דהוצא והוי איהו באידך גיסא בהדי דבעי למיכל עייל רישי' ופרטי' הוצא לשפותי' א"ל דילמא את גרמת לי' כו' ופירש"י וז"ל מדעת נתת השעורים שם שנחשדת על הבכורות מפני טורח הגידול והיציאה שהוטל עליו שישראל אינו מטפל בו אלא ג' חדשים ונותנו לכהן עכ"ל ונראה א"כ מדברי רש"י ז"ל שהחשד אינו משום האכילה שיאכלנו במומו אלא כדי לפטור מהטיפול וא"כ הרי ביד הכהן שלא לקבלו מעיקרא ואי דלא רצה לעבור על ביזוי מתנות כהונה א"כ איך חשדינין לי' שיעבור על איסור דהטלת מום בבכור החמור וע"כ מוכח מזה דכופין את הכהן לקבלו [ולכאורה צ"ע לפי"ז בהא דמשמע מד' התוס' ע"ז י"ג: ובתמורה כ"א. דבכור בזה"ז אין לקונסו להכניסו לכיפה כמו בהקדיש בזה"ז ומשמע אבל אם הוא רוצה שרי להכניסו לכיפה ואיפשר דגם קצת מצוה איכא שלא יבא לידי הקלה ובתוס' בכורות כ"ח. ד"ה עד מובא ג"כ בשם יש מ"ש דאם רוצה הוא מכניסו לכיפה וכ"כ במרדכי ספ"ק דע"ז בשם הרא"ם. ובנובי"ק חיו"ד סי' פ"א פ"ב פ"ג מפלפל בזה עם הגאון ר"מ פישלש ודעת הנוב"י הי' בתחלה לפסוק למעשה דעכ"פ ספק בכור שרי להכניסו לכיפה ע"ש וקשה לפי הנ"ל דטעמא דחשדא הוא רק משום הטיפול בלבד ואמאי נחשדי' בהכי הרי בידו להכניסו לכיפה ואיפשר משום דאינו רוצה לקלקל חצרו וכיפתו ולעבור על צעב"ח כבתוס' סנהדרין פ'.] וא"כ אי נימא דאפי' פשע הישראל נהי דאין הכהן מחויב לקבלו מ"מ כשנותנו לכהן אפי' בעל כרחו מיפטר הישראל ממצות נתינה וא"ח עוד בטיפולו א"כ אמאי חשוד הוא הישראל כשאומר שנפל בו מום מאליו דדילמא הוא עשה בו מום כדי לפטור א"ע מהטיפול והרי בידו ליתנו לכהן בע"כ ולא יהי' חייב בטיפולו וע"כ דבכה"ג לכ"ע לא קיים מצות נתינה כשנותנו בע"כ של כהן ולא נפטר מטיפולו [ולכאורה הי' נראה דבבכור ליכא כלל מצות נתינה דנימא דלפי שקיים הישראל בו מצות נתינה יהי' פטור מלטפל בו עוד כיון דלא מצינו גבי בכור מצות נתינה רק שהתורה אמרה שהבכור שייך לכהן כדדרשינן בזבחים ל"ז: ונ"ז. מובשרם יהי' לך דגם בכור בע"מ מתנה לכהן ואינו כשאר מתנות כהונה ולוי' דכתיב בהם מצות נתינה ויש לה"ר לזה מדברי התוס' ב"ב פ"א: ד"ה אלא שכ' בהא דקא' התם בספק בכורים דמביא ואינו קורא ופריך דילמא לאו בכורים נינהו וקמפקע להו מתרומה ומעשר והקשו התוס' דהרי דמאי אינו מחויב ליתן מספק משום דמצי אמר אייתי ראי' דלאו מתוקן הוא ושקול ותי' בתי' הב' דדמאי כיון דל"ה אלא ספקא דרבנן א"צ לקיים מצות נתינה וקשה לפי"ז דא"כ אמאי בספק בכור א"צ ליתנו לכהן מספק הרי בספק דאורייתא צריך לקיים מצות נתינה וע"כ דבבכור ליכא מצות נתינה כלל וכיון דאינו מוטל על ישראל מצות נתינה א"כ ממילא כל היכי דאין הכהן מחויב לקבלו ואינו רוצה לקבלו ל"ש לומר דאין הישראל מחויב בטיפולו כיון שקיים מצות נתינה המוטלת עליו ונפטר מחיובו מלטפל בו עוד ז"א דכיון דבבכור לא רמיא התורה מצות נתינה על הישראל ורק כיון דהבכור הוא של הכהן הוא מחויב בטיפולו א"כ כשאין הכהן מחויב לקבלו וא"ר לקבלו הוא של ישראל וא"י הישראל לפטור א"ע מחיוב הטיפול במה שנותנו לכהן בע"כ אמנם ראיתי בהרא"ש סוף בכורות שכתב וז"ל ואסור להכניסו לכיפה ויעמוד שם עד שימות ולא מיבעי ישראל דאסור שהרי צריך לקיים מצות נתינה ולהמתין עד שיזדמן לו כהן שיתנהו לו כו' ע"ש הרי דרמי על הישראל מצות נתינה גם בבכור] ועפ"י דברינו אלה יש לה"ר לד' ההגהמ"ר ופסקי מהרא"י שהובא בט"ז וש"ך סי' ש"ו סק"ב שכ' דבספק בכור אין כופין הכהן לקבלו שיכול הכהן לומר אייתי ראי' דבכור הוא ואטפל בו והוא מהא דבבכורות ל"ה: אר"ח אר"ק דספק בכור שנולד בי ישראל צריך שנים מן השוק להעיד עליו וקשה דאף דס"ל דגם ישראל נחשדו על הבכורות הרי עיקר החשד הוא מפני טורח הטיפול כנ"ל ואי נימא דגם ספק בכור כופין הכהן שיקבלנו אמאי לא יהי' ישראל בעליו נאמן להעיד עליו הרי יכול ליתן אותו לכהן בע"כ ויפטר מטיפול א"ו דבספק בכור אין כופין להכהן שיקבלנו. והא דפסקינין כר"נ דישראל בעליו מעידין עליו הוא משום דכיון דגם בספק בכור עכ"פ יש איסור על הכהן לסרב מלקבלו דמבזה מ"כ כמ"ש ברמ"א סי' ש"ו לכך אמרינן דהישראל לא יעשה איסור להטיל בו מום שאומר בלבו שיהדר אחר כהן יר"ש שלא ירצה לבזות מ"כ ויקבלנו מידו ואדרבא מהא מוכרח דע"כ החשד הוא רק משום טורח הטיפול דאי משום שיאכלנו במומו אמאי פסקינין דנאמן ישראל אספק בכור ניחוש דאומר הכי כדי שיאכלנו במומו א"ו דמשום הנאת האכילה לא חשדינין רק בדאיכא חששא שרוצה לפטור א"ע מטיפולו: אמנם קשיא לכאורה מהא דא' בתמורה ח': אר"ח ל"ש אלא נתן לכהן אבל כהן לישראל אסור מ"ט דילמא אזיל ישראל ושדי בי' מומא וממטי לחכם וא"ל בכור זה נתן לי כהן במומו וקשה דהא בכה"ג שהכהן מכר לו לישראל הבכור הא רמי חיוב הטיפול על הישראל וגם הישראל נחשד להטיל בו מום כדי שיפטר מהטיפול. והנה לכאורה י"ל דכונת הגמ' הוא דאף שבאמת לא יהי' נאמן הישראל הוא יסבור שיאמינו לו כיון דיודע שאין ישראל חשוד על הבכורות כשנולד מום בבית הישראל והוא לא ידע לחלק בין בכור דידי' לבין כשנתן לו כהן והא דפריך התם ומי שרי חכם והא"ר אין רואין בכור לישראל אא"כ הכהן עמו ולכאורה הא ג"כ י"ל דהישראל יטעה בכך ובאמת לא יהי' נאמן ז"א דהרי כל טעותו של הישראל נצמח מזה שיודע שאין חושדין לישראל ממעשים בכל יום כשנפל מום בבכור בביתו משרי לי' חכם ואין חושדין להישראל וע"כ שפיר פריך הא כשרואה שמתירו החכם אינו מתירו בלא כהן עמו ויש לה"ר לפירוש זה מדברי התוס' שם ד"ה דילמא שהקשו מאי בכך והא לא שרי לי' כיון דנפק המום מיד כהן בלא עדים שהרי נחשדו הכהנים ע"ז ותי' דה"ק נתן לי כהן במומו וקמי דידי נפל בו מום מאליו והקשו תו הרי לא נחשדו ישראל על כך ותי' דה"מ כשהי' תם תחלה ביד ישראל אז ירא להטיל בו מום מאחר שנולד ברשותו דאין לו להשמט בשום דבר אבל הכא דיש לו לתלות שנתן לו הכהן במומו יש לחשדו עליו ולכאורה כיון דחושדין הישראל הדק"ל דא"כ לא יתיר לו החכם ומאי חששא איכא וע"כ דסברת התוס' הוא דנהי דלא נאמין לו להישראל הוא יטעה בכך שיאמינוהו שלא ידע לחלק בין יכול לאשתמוטי או לא ויעבור על איסור דהטלת מום בבכור וא"כ עובר הכהן כשמוכרו לו על איסור דלפני עור ונראה דזהו שכתבו התוס' שם ונראה דלכך לא ר"ל בע"א דילמא אזיל ישראל ושדי בי' מומא ומראהו לחכם ואומר דמעצמו נפל ולא יאמר כהן נתנו לי דכה"ג לא עביד דילמא יחשדהו עליו ולומר מה לו לטרוח עליו ולהביאו לחכם כיון דלאו דידי' הוא וכונת התוס' הוא דכיון דבאמת לא יתירנו החכם וליכא חששא אלא שהישראל יטעה שיאמינוהו וא"כ בכה"ג הלא יודע בודאי שיחשדוהו דלמה לו לטרוח בדבר שאינו שלו וא"כ לא יעשה זה הישראל. אמנם אחרי העיון נראה דא"א לפרושי הכי דא"כ יוצא לנו מדברי התוס' הנ"ל דין חדש דהיכי שהבכור לא נולד בעזרו של הישראל גם הישראל נחשד ולא לישתמיט חד מהפוסקים לכתוב דין זה וגם אמאי נאסור להכהן למכרו לישראל משום חשש דלפ"ע הרי קיי"ל בע"ז ט"ו. לענין איסור דלפ"ע כל היכי דאיכא למיתלי בהיתרא תלינין וע' בהר"ן והרא"ש נדרים ס"ב: ובתבו"ש סי' ט"ז ס"ק כ"ג. ונימא דבודאי הישראל קנאו להשהותו אצלו עד שיפול בו מום מאליו ולא להטיל בו מום בידים שעל כן נראה דבאמת בס"ד הי' ס"ל להגמ' דבאמת יהי' הישראל נאמן כשקנהו מיד הכהן ואומר קמי דידי נפל בו מום ואין לחושדו שאומר כן כדי להפטר מהטיפול דמי הכריחו לקנותו מהכהן להכניס א"ע בחיוב הטיפול ורק היכי שנולד הבכור אצלו ונתחייב בטיפול אמרינן דאינו נאמן במקום שפשע שאין להכהן לקבלו דדילמא עבר על איסור דהטלת מום דבכור כדי להפטר מהטיפול משא"כ שנחשדנו שקנה את הבכור כדי לעשות איסור דהטלת מום לפטור מהטיפול בודאי לא חשדינין לי' ורק דהמכירה לכתחלה לישראל אסרינן על הכהן דשמא אף שבשעת הקניי' בודאי קונה אותו להשהותו עד שיפול בו מום מאליו אח"כ ימלך ויטיל בו מום ואינו מירתת כיון דיש לו לתלות להשמט ולומר שנתן לו הכהן במומו לכך אנו מטילין החשד הזה עליו לאסור המכירה לכתחלה מהאי טעמא ובאמת כי יבא קמי חכם ויאמר שנפל בו מום מאליו נאמין לו וע"ז פריך לי' שפיר והא"ר אין רואין בכור לישראל אא"כ כהן עמו וא"כ לא יהי' נאמן וליכא חששא כלל ודוק: נחזור לנ"ד לענין דינא הנה נשמע ממוצא דברינו דהיכי דהי' ברור שבפשיעות הישראל לא נמכרה הפרה לנכרי לאפקועי מבכורה בודאי ל"ה מועיל שיתן הבכור להכהן בע"כ אמנם בנ"ד הלא מפאת טרדותיו אשר השתרגו עליו שכח למוכרה לנכרי הרי מבואר במג"א סי' תק"ט סק"ב ובסי' תקכ"ז סק"ו דרק בשכח מחמת עצלות הוי פושע אבל בשכח מחמת טרדותיו ל"ה פושע ועמג"א סי' שי"ח סק"ג ובפרמ"ג שם ובתשו' מהר"ם מינץ סי' כ"ח ובתשו' חו"י סי' ל"ט כ' שלענין חיובו של הכהן לקבל את הבכור בכל ענין ששכח ל"ה פושע וכ' שם דאפי' בשהי' הדבר ספק מחויב הכהן לברר שהי' הישראל פושע בודאי וכל זמן שאינו מברר מחויב הוא לקבלו ע"ש ועתשו' חוט השני סי' כ"ו וא"כ כיון שהכהן מחויב הוא לקבלו וכייפינין לי' על כך הרי הוא זוכה בבכור בע"כ ושפיר יכול הישראל ליתנו להכהן בע"כ ומקיים מצות נתינה ומחויב הכהן בטיפולו: אמנם בהא איכא לעיוני דאם נותנו לחצרו של כהן הרי קיי"ל דחצר דגברא מתורת שליחות אתרבאי והרי בכו"פ סי' ס"א סק"ט פוסק דא"י ידי נתינה לכהן כשנותן לשלוחו של כהן כמ"ש בספרי לו לעצמו ולא לשלוחו וחולק אפר"ח שכתב דאם שלח הכהן שלוחו ש"ד ע"ש וכ"כ בספר פרי תאר שם ומשמע מד' האחרונים דלאו דוקא בזרוע ולחיים וקיבה הוי דין זה אלא בכל מתנות כהונה הוי דינא הכי ולכאורה נראה דהדין נותן כן דל"מ גם כששולח הכהן שלוחו עפמ"ש בתוס' ב"מ דף ע"ב: ד"ה בשלמא ובנימוק"י פ"ק דב"מ בשם הר"ן במשנה