הרי בשמים תקט

לשנויי אפירכא קמייתא מא"מ דמדאוריי' משמט כו' שהוא מטעם הפקר ב"ד הפקר כיון דזהו להוציא מיד הלוה ממון שהוא ת"י והוא שלו מדאוריי' שזה ע"כ נלמד מקרא דעזרא והלא בעינין סייג וגדר דומיא דעזרא כנ"ל והרמב"ם הא ע"כ ס"ל דתקנת פרוזבול ל"ה סיג וגדר כנ"ל והלכך לא מצי קאי שינויא דרבא הפקר בד"ה רק אפירכא בתרייתא דפריך מא"מ דמדאוריי' לא משמט ותיקון רבנן דמשמט שזהו להפקיר ממון שאינו ת"י וזה נלמד שפיר מהך דנחלות ול"ב סייג וגדר משא"כ' רש"י ז"ל לשי' דתקנת פרוזבול הוי סיג וגדר והלכך פי' שפיר דשינויא דרבא קאי אפירכא קמייתא כיון דלדידי' נלמד שפיר מקרא דעזרא שהוא ג"כ סייג וגדר ושייך שפיר הפקר ב"ד הפקר גם להפקיר ממון שת"י וא"ש כמין חומר בס"ד. והשתא מתבאר שפיר הך דינא דרשאין בני העיר להסיע על קיצתן דאף שהוא ג"כ להפסיד המוכרים וכן בבני אומניות בהסכמת חבר עיר דאיכא פסידא דלוקחים בכ"ז לענין פסידא כי האי שפיר אמרינן הפקר ב"ד הפקר אפי' שלא במקום סייג וגדר כיון דהוי הפסד ממון דלא אתי לידייהו ונלמד מהך דנחלות דאמרינן בכזה הפקר בד"ה אפי' בלא מיגדר מילתא משא"כ לענין להפסיד ליחידים הפסד ממש להפסיד את שישנו בידם דזה לא נלמד מהך דמה אבות מנחילין כנ"ל ול"א בי' הפקר בד"ה רק כשהוא לסייג וגדר דנלמד מקרא דעזרא כנ"ל ואז אמרי' שפיר הפקר בד"ה אפי' במקום דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי והבן: עכ"פ זכינו לדין דהיכי שהוא למיגדר מילתא יכולין זט"ה לתקן אפי במקום דאיכא רל"ה ופסידא להאי ובמהרשד"ם ומהרי"ק הנ"ל מבואר דתקנה כמו שהיא למיגדר מילתא הוי' מה"ת וכ"ה בט"ז יו"ד סי' רי"ח ועט"ז סי' רכ"ח ס"ק מ"ב ובתשו' שער אפרים סי' ס"ג וע"ב הביא מחלוקת הרא"ש ומהרי"ק מהו נקרא מיגדר מילתא ומדברי הירושלמי שהובא בר"ש פ"ה דפאה מוכח דכל שהוא לתקנת עניים נקרא סייג וגדר ע"ש וא"כ מכ"ש בנ"ד דאיכא תקנת עניים וחיזוק ד"ת לענין איסור חמץ וגם נתיסדה התקנה עפ"י בי"ד הקבוע שהמחום רבים עליהם בודאי שייך הפקר בד"ה עתוס' קידושין ע"ד. ד"ה שודא ופשיטא דהוי מהני אפי' אי הי' פסידא ליחידים בזה ובפרט שאין כאן שום אפקועי ממונא שיגיע מזה איזה נזק והפסד לשום אדם רק טובת עניים בלבד בודאי חלה התקנה מאז ואפי' הי' המיעוט מוחין המיעוט נגרר אחר הרוב עש"ע יו"ד סי' רכ"ח סל"א ול"ד ובתשו' הרא"ש כלל ד' סי' ד' וביש"ש פ"ק דחולין סי' נ"א ונראה דאפי' אותן שלא ידעו מהתקנה ול"ה בעיר בשעה שנתיסדה בע"כ התקנה חלה עליהם דאף דכ' הראשונים ז"ל דבעינין רוב מתוך כולם בכ"ז הלא כ' בס' ברכי יוסף ח"מ סי' י"ג דזהו רק במבוררים כממונים ופרנסים אשר בכל בדקי העיר הם נועדים אצלם בעינין רוב מתוך כולם אבל אם המנהיגים היו כולם במעמד רק שלא היו יחידים בשעה זו לא איכפת לן כיון דחובת גברא לקיים כל דבר אשר הסכימו עליו מנהיגי הקהל וגדולי' ע"ש ואנכי הבאתי סמוכין לזה דגם אותן שלא נודע להם התקנה כיון דנתמנו מנהיגים ועל פיהם נתיסדה התקנה אנשי העדה בתרייהו גרירן והו"ל כידעו מהתקנה וקבלוה עליהם בפירוש והוא מהש"ס תענית כ"ד. דבי נשיאה גזר תעניתא ולא אודעינהו לר' יוחנן ולר"ל לצפרא אודעינהו א"ל ר"ל לר"י הא לא קבילנא עלן מאורתא א"ל אנן בתרייהו גררינן ופירש"י משיכין אנו אחריהן וכמי שקבלנו עלינו ע"ש וה"ה בתקנת הקהל כיון שבני העיר גרורים אחרי הטובים והפרנסים אפי' אותן שלא ידעו הו"ל כקיבלוה עליהם בפירוש והכי מבואר בש"ך יו"ד סי' רכ"ח ס"ק פ"ט בשם הרשב"ץ דעכשיו הולכין אחר רוב מנהיגי הקהלה ע"ש וכיון דהעיקר תליא במנהיגים ל"ב רק ביניהם רובו מתוך כולו אבל לא בשאר בני הקהלה מלבד זה הרי כתב בב"ח ח"מ סי' ב' דבכה"ג שהוא סיג וגדר לתורה או עכ"פ מילי דשמיא ל"ב רובו מתוך כולו והכי מבואר בתשו' רמ"א סי' ע"ג. ובפרט דמהדרך הוא כשמיסדים איזה תקנה בעיר מכריזין אותה בבכנ"ס ובמ"ד ומבואר בתשו' חת"ס ח"מ סי' קט"ז דכשהי' הכרזה הו"ל כבמעמד כולם ובפרט שכפי מכתבכם נוסדה התקנה הלזו מראש בהסכמת כל העדה ומש"ס הוריות ג': מוכח דאפי' קיבלו בשתיקה הוי כהסכמה. וכיון שחלה אז התקנה על הצבור ממילא היא חלה ג"כ על הדורות שאחריהם כמ"ש הפוסקים ביו"ד ס' רי"ד ובב"י הביא ד' הריב"ש בשם הרמב"ן במשפטי החרם דקבלת הרבים חלה עליהם ועל זרעם כדחזינין דכל עיקר קבלת התורה שקבלו עליהם ועל זרעם וכל זרע ישראל מחויבין בה ע"ש והכי אשכחן בפלגש בגבעה שלפי שנשבעו איש ממנו לא יתן בתו לבנימין לאשה היו נאסרין ג"כ הדורות שאח"כ עד שהוצרכו לדרוש ממנו ולא מבנינו כדא' בב"ב קכ"א: ועתשו' מהר"ם אלשקר סי' ס"ט ותשו' חו"י סי' קכ"ו ובנובי"ק חיו"ד סי' ס"ז כ' דאם היתה התקנה בתורת גזירה בודאי יכולין לגזור גם על דורות הבאים ע"ש וא"כ בנדוננו אם נתיסדה התקנה מתחלה בפירוש שהקמח שלא יהי' תחת השגחת הבי"ד דשם יהי' אסור על חה"פ חל כעת ג"כ האיסור על הקמח כמאז וא"י להתיר להם אי ליכא כעת רוב הצבור מוחין כמבואר בתשו' מהרשד"ם הנ"ל דכל תקנות הצבור נעשים עפ"י מנהגם הידוע להם ועפ"י המנהג ההוא נמשכים בהתרת התקנה שהרשב"א ז"ל כ' שנהגו שאפי' א' מן הצבור יכול לעכב מלהתיר ומקומות יש שבהסכמת הרוב מתירים ובמקום שאין מנהגם ידוע יש לנו לדון כפי ד"ת לילך לעולם אחר הרוב והמעטים בטלים וצריכים לקיים הסכמת הרוב ע"ש ומד' מהרשד"ם חיו"ד סי' רכ"ז מבואר דאחר שקימו וקבלו בני העיר עליהם התקנה עפ"י זט"ה שוב לא מצו הדרי בהו ואפי' הרוב מוחים לבטל התקנה מעשה טה"ע קיימין ע"ש וע"כ דעתו דכשהרוב מוחים בשעת עשיית התקנה אז הוי כמסלקים את הטובים מסתמנותם ואפס כחם מלתקן התקנה אבל אחר שכבר נתקבלה התקנה אף שהרוב מוחים אח"כ כיון שבשעת גמר התקנה הי' כח בידם לתקן שוב אין כח ביד הרוב לבטלה אח"כ וגדולה מזו נראה מדברי התוס' ע"ז צ"ו: ד"ה אי איכא כו' דהיכי דבשעה שנתקנה התקנה היו יכולין לעמוד בה אף דבדור שאחריהם א"י לעמוד בה חלה עליהם התקנה בע"כ ע"ש וכ"נ להדיא מש"ס פסחים נ': בבני ביישן דהוו נהגי דלא אזלי מצור לצידון במעלי שבתא אתו בנייהו לקמי' דר"י א"ל אבהתן הוי אפשר להו אנן דלא אפשר לן כו' א"ל שמע בני כו' הרי דאף דלהם ל"ה אפשר לעמוד בהתקנה מ"מ כיון דבראשיתה היו יכולין לעמוד בה וכיון שחלה שוב לא פקעה בכדי אפס דדעת הרמב"ם פ"ב מממרים דבכה"ג מתירים אפי' בי"ד קטן ובכ"מ שם מביא ד' רש"י שחולק ע"ש ואפי' אי נימא דהיכי דכעת הרוב מוחין יכולין להתיר הלא בנ"ד התקנה נעשה לדב"מ לטובת עניים והרי מבואר ביו"ד סי' רכ"ח סכ"ח דאם היתה ההסכמה לדבר מצוה א"י להתיר. ונראה דאפי' אם ירצו מתנגדי המנהיגים לחלק ג"כ ההכנסה לעניים ורק שיהי' בזה קיפוח פרנסת הבי"ד ג"כ יש די לחזק מוסדות התקנה שלא יוכלו לבטלה דהרי לא גרע משכירות מנין וחזן בא"ח סי' נ"ה שכופין ע"ז ועכ"פ אם כבר נעשה התקנה לצרכי עניים לא יוכלו לבטלה גם השתא דלא נשאר רק צורך החזקת הבי"ד כדוגמא שכ' הרא"ש בגיטין י"ז. בענין תקנת זמן בגיטין אף דל"ש בזה"ז שמא יחפה לא בטלה התקנה מפני שאר חששות שנוהגין גם עכשיו אף שמתחלה ל"ה מתקנים בשביל זה ע"ש כי על כן התקנה בתקפה עומדת. והנה אף אם לא נזכר בהתקנה בפירוש איסור שאז אין לאסור הקמח בדיעבד כמ"ש בפר"ח ותבו"ש הנ"ל ועש"ך סוסי' ל"ג בשם תשו' מהר"ם לובלין בצבור שתקנו לבדוק הוושטין אם אירע שהשליכו הראשים מותר בדיעבד אבל מי זה יערב לבו לבטל תקנה קדומה אשר כבר פשטה בעיר זה י"ז שנה ועתוס' גיטין ל"ו ד"ה אלא שכתבו דהיכי דהתקנה היתה מעיקרא על מקום א' ונתפשט האיסור במקום ההוא דינו לענין זה כפשט איסורו ברוב ישראל ע"ש והרי הרמב"ם בפ"ב מממרים כ' דאם נאסר מב"ד הגדול בכדי לעשות סייג לתורה ופשט איסורו בכל ישראל אין ב"ד גדול אחר יכול לעוקרו ולהתירו אפי' הוא גדול מן הראשונים ומקורו מד' הש"ס ע"ז ל"ו בגזירת י"ח דבר דאפי' יבא אליהו וב"ד אין שומעין לו וסובר הרמב"ם דהטעם הוא משום דסייג לתורה הם וא"כ לד' הרמב"ם ה"ה בתקנה שנתקנה במקום א' משום סייג וגדר ונתפשטה במקום ההוא אפי' ב"ד גדול מן הראשונים א"י לבטל ונהי דבתוס' בגיטין ובע"ז שם כתבו דאין חילוק בזה ומובא בשם ירושלמי טעמא די"ח דבר דעמדו להן בנפשותיהן דתלמידי ב"ש היו הורגין בתלמידי ב"ה ובשאר דברים אפי' פשט בכל ישראל גדול יכול לבטל אבל עכ"פ הלא בעינין בי"ד גדול מן הראשונים ומאן ספין ומאן רקיע להכריע בזה תקותי חזקה כי שארית ישראל לא יעשו עולה להרים יד לרופף עמודי התקנה ולהרוס יסודותי' ולא ירעו ולא ישחיתו ח"ו להבי"ד חשוב דיינים מומחים דפקיע שמייהו שבעיר פ' והעושה שלום במרומיו ישפות שלום לנו ולכל שארית הנמצאה כנפש ידידם דור"ש באהבה: סי' קלח לק"ק ביסטריץ במדינת זיעבענבירגען בעזה"י יום ב' ח"י תמוז שנת תרנ"ו לפ"ק סטרי. אלקים יחנך בני יקירי הרב האברך החריף ובקי ירא ושלם כש"מ פנחס שליט"א: מכתבך הגיעני עד"ש באחד שהי' לו פרה מבכרת ומרוב טרדותיו בעסקיו שכח למכרה לנכרי וכעת ילדה בכור ובא בשאלה היות שיודע שלא ימצא בכל הגליל כהן שיקבלנו מידו ברצונו מחמת כובד עול הטיפול אם יצא ידי חובתו כאשר יתנהו לחצרו של כהן בלא דעתו ורשותו זת"ש: הנה אם בפשיעתו לא מכר הפרה לנכרי להפקיעה מבכורה בכה"ג הלא אין חיוב על הכהן לקבלו כמ"ש ברמ"א סי' ש"ו ס"ד ובש"ך שם סק"ג בשם תשו' מהרי"ו וא"כ בודאי ל"מ כשנותנו לכהן בע"כ וממילא אינו יוצא בעל הבכור י"ח נתינה לכהן בכה"ג ואף למ"ש הפר"ח בספר מים חיים ובקצוה"ח סי' רמ"ג דבמתנות כהונה יוצא י"ח נתינה גם כשנותנו בע"כ של כהן כמו דפירעון בע"כ שמי' פירעון בכ"ז זהו דוקא בשאר מ"כ וכן בבכור כשלא פשע שהכהן מחויב לקבלו ורמי הטיפול עליו שייך לומר דאפי' כשנותנו להכהן בע"כ הוי' נתינה משא"כ היכי שפשע במה שלא מכר את הפרה הלא אז ליכא חיובא על הכהן לקבלו