הרי בשמים תקז

שאתה יכול להרבות ברה"י טמא משום דס"ט ברה"י ילפינן מסוטה ובסוטה עשתה התורה ספק כודאי א"כ לעולם ל"ה ס"ס כלל כיון דהתורה עשאה ספק הראשון כודאי ע"ש וי"ל דזהו ג"כ הטעם דגם באה"ט מדרבנן ס' טמא אף דבכ"מ ספק דרבנן להקל משום דילפינן מסוטה והוי הס' כודאי והו"ל ודאי דרבנן. וא"כ תינח בדבר שי"ב דעת לישאל שפיר י"ל דהוי כודאי דילפינן מסוטה משא"כ א"ב דעת לישאל הא מה"ת מטהרינין הואיל ול"ד לסוטה עתוס' סוטה כ"ח: וא"כ נהי דמדרבנן מטמאינין גם בא"ב דעת לישאל אבל עכ"פ כודאי ל"ה והוי ס' להקל ככל סד"ר ובמק"א פלפלתי בזה באורך אכ"מ] ושעפי"ז אמרתי לבאר דברי הש"ס פסחים י"ט: ולרב דאמר כגון שאבדה לו מחט טמא מת והכירה בבשר כיון דאמר מר בחלל חרב חרב ה"ה כחלל אדם וכלים נמי ליטמא אמר רב אשי ז"א עזרה רה"ר הוא והו"ל ס"ט ברה"ר וכל ס"ט ברה"ר ס' טהור הא ברה"י ס' טמא הוא מכדי האי מחט דבר שא"ב דעת לישאל הוא וכל דבר שאבד"ל בין ברה"ר בין ברה"י ספקו טהור כו' והקשו המפורשים דמעיקרא פריך בפשיטות אדם וכלים נמי ליטמא ולבתר דמשני ר"א עזרה רה"ר הוא פריך דאפי' אי הי' ס"ט ברה"י ליטהר משום שא"ב דעת לישאל ולהנ"ל יובן דהנה לכאורה קשה האיך מוכיח רב אשי ז"א עזרה רה"ר הוא הרי לפ"מ דס"ל לר"א בגיטין כ"ז: דדוקא סימן מובהק הוא דאורייתא וסי' אמצעי דרבנן א"כ דילמא מיירי שהכיר המחט ע"י סי' וא"כ אי סימנין דרבנן הא אין על המחט רק איסור טומאה דרבנן כמ"ש הפוסקים באיסור דאורייתא שנאבד וניכר ע"י סימן א"ב רק איסור דרבנן וא"כ ספק דרבנן גם ברה"י ספקו טהור ואיך מוכיח ר"א דעזרה רה"ר הוא אמנם באמת כיון דמיירי במחט ט"מ הא הי"ל אה"ט דרבנן ובאה"ט דרבנן ס' טמא ולפי"ז פריך הש"ס שפיר מכדי האי מחט דבר שא"ב דעת לישאל הוא כו' וא"כ נהי דגם בדבר שאבד"ל עכ"פ מדרבנן טמא אמנם הא בדרבנן גם ברה"י ס' טהור בכה"ג אפי' באה"ט כנ"ל וא"ש דלא פריך רק להך שינויא דר"א כיון דאיהו מספקא לי' אי סימנין דרבנן כנ"ל: ובדבר מה שנתקשה בדברי הרע"ב במשנה דטהרות הנ"ל שכ' וז"ל אבל דבר שהוא אה"ט כגון דם תבוסה ונכרים שעשאום כזבים וכי"ב כו' ומיהו אה"ט מד"ס שהוא עצמו מספק כגון ביה"פ דאיכא ספקא אם י"ב עצם כשעורה אם לאו בהא תנן לעיל דעל ודאי מגען שורפין ועל ס' מגען אין שורפין דהוי ס"ס עכ"ל א"כ משמע דהני דחשיב אה"ט ודאי מד"ס ס' טמא היינו ששורפין על ספקן ותמה ע"ז מש"ס נדה ל"ד. דקא' התם דזובו של נכרי טמא אפי' לב"ש קריו טהור אפי' לב"ה עבוד רבנן היכרא כי היכי דלא לשרוף עלי' תרומה וקדשים הרי דאפי' על ודאי טומאת זיבה דנכרים אין שורפין תרומה וקדשים ומכ"ש על ספקן. יפה העיר בזה דבאמת בתוס' שם מבואר דלכך שורפין על ספק רוקו דע"ה משום דאיכא דררא דטומאה דאוריי' משא"כ נכרי אין לו שום טומאה דאוריי' וכן שם דף ל"ז: בתוס' ד"ה ורמינהי כתבו להדיא הכי [ולפענ"ד יל"ע מדברי התוס' בע"ז ד"ל: ד"ה ומטמא שהקשו דלמה הוצרך לגזור טומאה על סתם יינם תיפוק לי' משום מגע נכרי שגזרו עליהם שיהיו כזבים לכל דבריהם וקשה הרי ע"כ הוצרכו לגזור טומאה על סתם יינם לענין לשרוף תרומה וקדשים כיון דאיכא דררא דטומאה דאורייתא שעשאוהו חכמים כיין שנתנסך לפני ע"ז דהוי תקרובת ע"ז ומטמא מדאוריי' לריב"ב כמ"ש בתוס' חולין י"ג: ד"ה ומטמא] אמנם ראיתי בהגהות הגאון החסיד רבינו אליהו מווילנא זצוקללה"ה בנדה שם דגריס עבוד רבנן היכרא כי היכי דלא ליחייב עלי' על טומאת מקדש וקדשיו ולא נודע כונתו בזה ואחר החיפוש מצאתי בר"ש פ"ב דזבים שמביא בשם הת"כ וז"ל בנ"י מטמאין בזיבה ואין הכותים מטמאין בזיבה אעפ"י שאין מטמאין בזיבה מטמאין כזבין ושורפין עליהן את התרומה אבל אין חייבין עליהן על ביאת מקדש וקדשיו כו' וער"ש פ"ד דטהרות וא"כ יפה גריס הגר"א זצ"ל עבוד היכרא כי היכי דלא ליחייב עלי' על טומאת מקדש וקדשיו דאילו תרומה שורפין לד' הת"כ הנ"ל וכן הביא בר"ש שם בשם התוספתא דעכו"ם וגר תושב שורפין עליהן את התרומה וע"ש מה שמפלפל מש"ס נדה הנ"ל עכ"פ אין הדבר זר כ"כ לומר דהרע"ב קאי ג"כ בשיטה זו. ועתוס' שבת ט"ז. ד"ה עבדי ובהרמב"ם פ"א מה' כלים הלכה ה' ובפר"ח א"ח ה' חנוכה: וע"ד מ"ש מעלתו בשם הקצוה"ח שהקשה על חי' הרשב"א שבת ד"ד. שכ' דבח"ע וחב"ח ליכא עשה דלעולם בהם תעבודו כיון דעובד יום א' לעצמו ל"ה לעולם והקשה ממנורה דכתיב תמיד ול"ה דולק רק בלילה ואפ"ה מיקרי תמיד. הנה הס' קצוה"ח איננו כעת לפני אמנם תם אני ולא אדע מאי קושיא היא זו דלישנא דתמיד מצינו דלאו דוקא הוא כדמובא ברש"י עה"ת ר"פ תצוה ובסוף חגיגה מדכתיב עולת תמיד ואינה אלא מיום ליום וכן במנחת חביתין נאמר תמיד ואינה אלא מחציתה בבוקר ומחציתה בערב ומה שסיים שם אבל תמיד האמור בלחה"פ משבת לשבת הוא. הנה גם בזה באמת חולק ר' יוסי במנחות צ"ט: וס"ל אפי' סילק את הישנה שחרית וסידר את החדשה ערבית אין בכך כלום אלא מה אני מקיים לפני תמיד שלא ילין שלחן בלא לחם הרי דס"ל דגם בלחה"פ תמיד לאו דוקא והכי מצינו ביומא ז': גבי ציץ דכתיב בי' תמיד דקאר"ש ומי משכחת לה מי לא בעי מיעל לביהכ"ס ומי לא בעי מינם וע"כ דריש תמיד לענין ריצוי שמרצה אפי' בשאינו על מצחו ור"י דריש התם תמיד שלא יסיח דעתו וע"כ לדידי' לא כתיב תמיד רק בשעה ששייך היסה"ד ולא בשעה שהוא ישן דל"ש היסה"ד כמ"ש בת"י שם ועתוס' שם ס"ט וא"כ לר"י ג"כ תמיד לאו דוקא ועלח"מ פ"א מה' ת"ת ה"ח ובשאגת ארי' סי' ל"ט האריך בזה ג"כ והעלה דכל דבר נקרא תמיד לפי ענינו ע"ש אבל מלת לעולם באמת י"ל דדוקא הוא: ומה שהביא מעלתו מדברי הרשב"א בתשו' סי' ש"ט שכ' דתמיד קאי על נר מערבי דצריך שיהי' דולק תמיד ולכך אם מצאו שכבה מדליקו. הנה דבר זה מפורש בתוס' מנחות פ"ו: ד"ה ממנה אכן כ' שם דלשי' רש"י ז"ל תמיד לאו דוקא והא דהי' מדליקין נר המערבי שחרית ממזבח העולה ול"ה ממתינין עד הערב כדי שלא לשנות מכמות שהי' בשעה שהנס קיים בימי שמעון הצדיק ע"ש וכן העלה במזרחי עה"ת פ' תצוה בד' רש"י ז"ל שם דתמיד דנדרש על נר מערבי אסמכתא בעלמא הוא ובאמת לא קאי רק על ששה נרות והם ל"ה דולקים תמיד רק מערב עד בוקר. אולם ברמב"ן עה"ת שם העלה דהך דרשא דתמיד על הנר המערבי הוא דרשא גמורה ובחי' המאירי בשבת כ"ב: הביא חילוקי דיעות בזה שי"א שהיו כולם דולקים כל היום וכל הלילה וי"א שבשחרית אפי' מצא שאר נרות דולקים מכבן ומדשנן לצורך ערב ול"ה שם נר דולק כל היום אלא מערבית וי"א כן אף במערבית ע"ש ובאמת י"ל דתליא בפלוגתא דתנאי בסוף חגיגה דקא' ותנא דידן מ"ט לא תני מנורה שלחן כתיב בי' תמיד מנורה לא כתיב בה תמיד ומובא בתוס' שם בשם ה"ר אלחנן שהקשה דהא במס' תמיד משמע דנר מערבי דולק כל היום ומסתמא מתמיד נפקא וי"ל דתנא דמתני' שם ס"ל דתמיד לאו דוקא ובאמת גם הנר המערבי ל"ה מן החיוב שיהי' דולק כל היום וכ"ה שי' רש"י באמת והא דפירש"י בשבת כ"ב: ד"ה ובה הי' מסיים כו' ומשנה זו בת"כ שנוי' וס"ל דמזרח ומערב מונחים והכי תניא לעיל מיני' להעלות נר תמיד שתהא נר מערבי תמיד שממנו יהא מתחיל ובו יהי' מסיים ומדלא כתיב להעלות נרות ש"מ הוקבע נר א' להתחיל בו בכל יום וזהו נר מערבי השני של מזרח כו' הרי דס"ל דהדרש דתמיד נדרש על הנר מערבי לדרשא גמורה י"ל דבשבת שם ע"כ פי' כן דבודאי הכי ס"ל המקשן שם דפריך בין למ"ד משום בזויי מצוה ובין למ"ד משום אכחושי מצוה והא הכא כיון דקביעי נרות לא סגיא דלא משקיל ואדלוקי ולכאורה מ"פ דילמא שאני מנורה דכל שבעת הנרות חדא מצוה הוא כדכתיב יאירו שבעת הנרות והרי קיי"ל במנחות כ"ח. במשנה דאפי' ז' קני המנורה וז' נרותי' מעכבין זא"ז ומכ"ש ההדלקה של ז' הנרות וא"כ לא נגמרה המצוה עד גמר הדלקת שבעת הנרות ולכך שרי לאדלוקי משא"כ בנ"ח דמעיקר הדין סגי בנר איש וביתו וע"כ פירש"י דע"כ ס"ל להך מ"ד דתמיד נדרש על הנר המערבי והוי' מצוה בפ"ע ופריך שפיר האיך שרי לאדלוקי בקינסא מהנר המערבי ועפי"ז נכון ליישב דברי רש"י ז"ל שנראין כסותרים דכאן במס' שבת פירש"י דבה הי' מסיים קאי אהטבה ובמנחות פ"ו: פי' דקאי אהדלקה כפי' ריב"א שבכאן. ולהאמור א"ש דבאמת הקשה הריב"א לפירש"י דקאי אהטבה אם איפשר להדליק מן הישנה למה לא מדליק נמי השאר אמנם באמת בתוס' מנחות שם תי' לקושיא זו דא"א להדליק מן הישנה משום דדרשינן בת"כ להעלות נר תמיד שיהא נר מערבי קבוע במקומה והישנה כשמוציאה מן המנורה לא מיקרי נר מערבי ע"ש וא"כ כיון דהמקשן בשבת שם ע"כ ס"ל דדרשא דתמיד על נר מערבי דרשא גמורה היא כנ"ל שפיר פי' דקאי אהטבה [והא דנתקשו בתוס' מנחות שם דהרי בשעה שאוחז את הישנה בידו אין שום נר דולק במנורה י"ל דכיון דמצות הדלקת הנר מערבי בכך לא מתבטל עי"ז המצוה דתמיד כיון דעוסק בהדלקת הנר מערבי גופי' ולא נדרש תמיד רק שמצותו להיות במנורה תמיד וכ"כ המפורשים] משא"כ במנחות שם פי' אליבא דאמת דס"ל לרש"י ז"ל דדרשא דתמיד לאו דוקא כנ"ל א"כ א"א לומר דבה הי' מסיים קאי על הטבה דאכ"ק קושי' הריב"א אמאי לא מדליק נמי שאר הנרות מן הישנה ולכך שפיר פי' דקאי אהדלקה ואזדא נמי לפי"ז קושי' התוס' ז"ל בהא דבעי בסוגיא שם מאי הוי עלה וקאר"ה ברי' דר"י חזינא אי הדלקה עושה מצוה מדליקין מנר לנר ואי הנחה עושה מצוה אין מדליקין ומנר לנר והרי המ"ד משום אכחושי מצוה איתותב מהך דמנורה א"כ ע"כ מדליקין מנר לנר ולהנ"ל יהי' נכון דהא באמת קשיא מ"פ ממנורה הרי כ"ז שחסר עדיין הדלקת קנה א' לא נגמרה המצוה וליכא משום אכחושי וביזוי מצוה ולכך שרי להדליק שאר הנרות מהנר המערבי ועכצ"ל כנ"ל דכיון דדרשינן תמיד על הנר המערבי הוי הנר המערבי בפ"ע וי"ל דמאן דבעי מאי הוי עלה הי' מסופק בדבר אי הדרשא דתמיד דוקא או לא ואי הדרשא דתמיד ל"ד הא ליכא קושיא כלל ממנורה כיון דהתם קודם שנדלקו שבעת הנרות אכתי לא נגמרה המצוה ולכך מדליקין ועז"ק ר"ה ברי' דר"י אי הדלקה עושה מצוה וע"כ דילפינן נ"ח ממנורה עפירש"י והר"ן וא"כ שפיר מדליקין מנר לנר כדאשכחן במנורה כיון דכל מצות ההדלקה נלמד ממנורה ואין להחמיר בנ"ח יותר מבמנורה משא"כ אי הנחה עושה מצוה י"ל שפיר דבנ"ח אין מדליקין מנר לנר כיון דלא ילפינן מצות הדלקת נ"ח ממנורה דאי הנחה ע"מ הא אין המצוה נגמרת בהדלקה כמ"ש הרשב"א דלמ"ד