הרי בשמים תקו

הכלי והקשה מעלתו דהרי באמת הקשו המפורשים הלא העזרה הוי רה"ר וס"ט ברה"ר טהור ותי' דההיכל הוי רה"י ומשום הנכרים ל"ה רה"ר כד' הרשב"א והר"ן ריש נדה. וקשה לדברי הש"ס נדה דף ד': דבטומאה דרבנן גם ברה"י ס' טהור א"כ אפי' אי רה"י הוי הא ל"ה רק טומאה דרבנן דמדאורייתא אין נכרי מטמא בזיבה ובטומאה דרבנן גם ס"ט ברה"י טהור עכ"ק: הנה בהשקפה ראשונה אמרתי ליישב עפ"מ שמבואר במזרחי ובלבוש ששאר השמנים נטמאו מהבגדים של עכו"ם שנטמאו במת דמטמא באהל והפך שמצאו לא נטמא באהל כיון דמוקף צמיד פתיל מציל באהל המת ע"ש ובב"ת וא"כ אי הוי חיישינן שמא נטמא הפך בהיסט הלא כלי שנטמא אפי' בטומאה דרבנן אינו מציל בצמיד פתיל כמ"ש במשנה למלך פי"ב מטומאת מת ה"ב [ובדבר מה שעמד המ"ל שם דמ"ש זה מהא דקיי"ל בענין כל דבר המק"ט אינו חוצץ בפני הטומאה דהיכי דאינו מק"ט רק מדרבנן חוצץ כמ"ש בתוס' ב"ב כ'. ד"ה ועכו"ם לפענ"ד י"ל עפמ"ש בפנ"י ברכות י"ט: ד"ה אמר רבא דהא דדבר המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה הוא רק דרבנן ומדאורייתא חוצץ ע"ש א"כ י"ל דכיון דאינו אלא מדרבנן לא גזרו רק היכי שהוא מק"ט מדאורייתא ואין זה ענין למוקף צ"פ. אמנם ד' הפנ"י צ"ע מדברי התוס' סוכה י"ג: ד"ה ירקות שמבואר בדבריהם דדבר המק"ט שאינו חוצץ בפני הטומאה הוא מדאורייתא ע"ש] וא"כ חיישינן שמא נטמא קודם בהיסט וממילא טמא השמן מדאורייתא משום טומאת אהל והוי ספק דאורייתא ולכך הוכרחו התוס' לומר שהי' מונח בקרקע אמנם עדיין י"ל דא"צ לאוקמי שהי' מונח בקרקע דהרי באמת דעת רש"י ז"ל בשבת פ"ד: ובב"ק כ"ה: דכ"ח המוקף צ"פ אינו מטמא בהיסט דהוי אינו בא לכלל מגע אפס דהתוס' שם הקשו עליו מנדה ה'. וגיטין ס"א. דמבואר התם דמוקף צ"פ אינו מציל בהיסט וכ' במאירי בשבת שם דרק האוכלין ומשקין שבתוכו נטמאו במוקף צ"פ בהיסט אבל הכלי גופי' אינו נטמא ע"ש וא"כ כיון דהכלי גופי' לא נטמא בהיסט במוקף צ"פ א"כ שפיר חוצץ בפני הטומאה ושוב ל"ה רק סד"ר ואזדא בזה מה שהקשו דהרי קיי"ל בחגיגה כ"ה. דהקדש אינו ניצל בצ"פ וא"כ מאי אהני החותם של כ"ג ולהאמור י"ל כיון דהא דהקדש אינו ניצל בצ"פ בשאר קדשים אינו רק מעלה דרבנן דעיקר קרא בחטאת קאי ע' ט"א שם וא"כ שוב הו"ל סד"ר ולקולא. אמנם כ"ז הוא לפלפולא ולקושטא דמילתא מעיקרא אין כאן קושיא כלל דהרי הא דעשאו נכרים כזבים הוי אב הטומאה דרבנן ומשנה ערוכה היא בפ"ד דטהרות משנה י"א דכל דבר שהוא אב הטומאה והוא מד"ס ספקו טמא ופי' הרע"ב כגון דם תבוסה ונכרים שעשאום כזבים וכיוצא אם נסתפק אם נגע בהן או לא נגע ס' טמא ורק בולדות טומאה שהן מד"ס ס' טהור ובמה שפירש"י בנדה שם כגון בגדי פרושים שהן מדרס לאוכלי תרומה צל"ע בתוספתא פ"ד דטהרות ובמשנה ב' פ"ב דמקואות בפי' הרע"ב ותיו"ט שם וברע"ב פ"ו דמקואות מ"ז ועמ"ל פי"ט מה' שאה"ט ה"ב ד"ה ומ"ש רבינו] ומדי עיוני בסוגיא זו עמדתי במ"ש בפנ"י שם שהעיר דכיון דטמאו כל השמנים ולא נשאר אלא פך אחד מהיכן הי' להם שמן למנחות בכל אותן הימים ור"ל שם דשמן למנחות היו מקריבין משום דטומאה הותרה בצבור ונתקשיתי דאכתי מהיכן הי' להם שמן לחביתין דהרי א' ביומא ז'. דאפי' למ"ד הותרה בצבור באילו של אהרן כיון דיחיד מביאו מודה דדחוי' ולא הותרה ולמ"ד טומאה דחוי' הא ע"כ בעי' ג"כ ריצוי ציץ עתוס' פסחים ע"ז. ד"ה דלא ובנשבר הציץ הא כ"ע ל"פ דאינו מרצה וא"כ הא היונים שברו כל הכלים ע' במהרש"א ובהרא"ם על הסמ"ג ה' חנוכה ובודאי נשבר גם הציץ וא"כ ל"ה יכול להקריב החביתין ועכצ"ל כמ"ש הפנ"י שם אח"ז דלמנחות היו יכולין למצוא בקל שמן טהור כיון דל"ב שמן כתית ע"ש ואין פנאי להאריך כעת ומה שהקשה מד' התוס' פסחים ט'. ד"ה את"ל גבי מדורות כושים לפי"ד הנ"ל ג"כ ל"ק דבאה"ט דרבנן ס' טמא ובלא"ה הרי כ' בצל"ח שם דבס"ד הוי סובר הש"ס דמדורות הכושים מדאורייתא דאל"ה לא הו"מ למיפרך מחמץ שלא ביטלו ע"ש: ובדרך אגב אמרתי לבאר דברי התוס' ב"ב כ'. ד"ה בחבית של מתכת שהקשו דחבית גופה תביא טומאה לבית אחר דע"י אהל נעשה המתכת כחלל כו' ולכאורה קשה לפמ"ש בתוס' נזיר נ"ד: ד"ה ת"ש דעל טומאת חרב ה"ה כחלל כיון שאין הנזיר מגלח עליו אין הכהן מוזהר עליו א"כ איכא נ"מ דאם חוצץ בפני הטומאה אלא שנטמא מתורת חרב כחלל אין הכהן מוזהר אבל אם אינו חוצץ אסור לכהן ליכנס לשם משום דטומאת המת גופי' נכנס דרך החלון והכהן מוזהר עליו. והנלפענ"ד בזה דהנה בתוס' ברכות י"ט: ד"ה מדלגין היינו ע"ג ארונות כ' וז"ל תימה לפ"ה דפי' גולל כיסוי של ארון כו' וי"ל דל"ק דהא תניא בשמחות כל טומאה שאין הנזיר מגלח עלי' אין הכהן מוזהר עלי' כו' והי' אומר ר"ת דלית' להני כללי דהא א' התם רביעית דם אין הנזיר מגלח עליו עד שיהא חצי לוג ואפ"ה כהן מוזהר עליו כדא' בפ' בהמה המקשה דרביעית דם הבא מב' מתים טמא ומפקינין לי' מעל כל נפשות מת לא יבא והקשה המהרש"א מאי ראי' מייתי מרביעית דם דאימא דאע"ג דרביעית דם מטמא מ"מ אין כהן מוזהר עליו כמו שאין הנזיר מגלח עליו וראיתי בהגהות הגאונים הנמ"ח סביב המהרש"א שתמהו עליו דהרי מפיק לי' מעל כל נפשות מת לא יבא דכתיב בכהנים אמנם לפענד"נ דכונתו דנהי דא' דכל טומאה שאין הנזיר מגלח עליו אין כהן מוזהר עליו היינו מדאורייתא אבל מדרבנן הוא מוזהר ולכך הוקשה לו להמהרש"א דאיפשר דס"ל דמדרבנן מוזהר וקרא אסמכתא בעלמא הוא ולפי"ז מיושב הקושיא הנ"ל עפמ"ש בש"ך יו"ד סי' שע"ב סק"ב ובפנ"י סוכה כ': דהא דטפח על טפח על רוב טפח מביא את הטומאה מדאוריי' היינו באותו אהל עצמו אבל מאהל לאהל אחר או מבית לבית דרך פתחים וחלונות אינו אלא מדרבנן ע"ש וא"כ לפי"ז ליכא נ"מ דגם אי ל"ה חציצה אין הכהן מיטמא כשנכנס לאהל האחר רק מדרבנן ומדרבנן הא מוזהר אפי' אי הוי חציצה מתורת חרב ה"ה כחלל והבן. דברי ידידו דור"ש באהבה: סי' קלו שלום תנין להנ"ל מכתבו הגיעני והנני לתשובתו בדבר אשר לחלק יצא בענין מאי דקיי"ל בפ"ד דטהרות משנה י"א דדבר שהוא אה"ט והוא מד"ס ספקו טמא לפי"ד המ"ל בפ"י דמקואות שכ' דהחילוק בין אם נגע באה"ט מד"ס לבין ולד הטומאה מד"ס משום דאדם אין לו טומאה מה"ת רק מא"ה מש"ה גזרו גם באה"ט מדבריהם משא"כ בולד ליכא למיגזר אטו דאורייתא דמה"ת אין אדם מק"ט אלא מאה"ט ולפי"ז י"ל עפמ"ש הר"ש והרע"ב והתיו"ט בטעמא דר"ע ור' יוסי בפ"ה דטהרות דמטמאין ס"ט ברה"ר מה שלא מצינו שום תנא שיחלוק על הא דס"ט ברה"ר ס' טהור ומפרשים דקאי על האדם שנסתפק קודם שנגע בטהרות אם נגע בטומאה ברה"ר ס"ל שצריך הזאה וטבילה לטהרו ואם עשה טהרות קודם הטבילה שורפין אבל אם לא נודע הספק עד אחר שעשה הטהרות אין שורפין ולפי"ז י"ל דנהי דלענין ס"ט ברה"ר לא קיי"ל כוותייהו כיון דילפינין מסוטה או מפסח דטהור לגמרי אכן לענין אה"ט דרבנן ברה"י י"ל דמחמרינין לטמא האדם מספק להצריכו טבילה ואם נגע בטהרות אחר שנודע לו ולא טבל שורפין דקרינין בי' והבשר אשר יגע וגו' דכל דתקון רבנן כעין דאוריי' תקון עכ"ד: הנה לפענ"ד דבר זה מוכרע מהמשנה שהובאה בעירובין ל"ה: בד"א בטומאה חמורה אבל בטומאה קלה כגון שאכל אוכלין טמאים כו' וירד לטבול ס' טבל ס' לא טבל כו' ספקו טהור ר' יוסי מטמא וכ' בתוס' שם ל"ו. ד"ה במקוה דפליגי לענין האדם אי בעי טבילה דלת"ק שהוא ר"מ ל"א זיל טבול בספקא דרבנן ור' יוסי ס"ל דא"ל זיל טבול והנה הרמב"ם בפ"י מה' מקואות ה"ו מביא דינא דמתני' הנ"ל וכ' הראב"ד בהשגות א"א ואם הי' אה"ט מד"ס ספקו טמא וכ' הכ"מ שם דמאחר שרבינו לא כ' להקל אלא באכל אוכלין טמאים כו' ממילא משמע דדוקא בהני הוא דמטהר ולא בדבר שהוא אה"ט אעפ"י שהוא מד"ס וא"כ במשנה הא קתני ג"כ כגון שאכל אוכלין טמאים כו' ממילא משמע דדוקא בהני הוא דקאר"מ דל"א לי' זיל טבול אבל באה"ט מד"ס גם ר"מ מודה דא"ל זיל טבול אך במ"ש דאי אמרינן לי' זיל טבול אם נגע בטהרות אחר שנודע קודם טבילה שורפין א"כ לפי"ז לא הועילו התוס' התירוצם בעירובין הנ"ל שכתבו דפליגי לענין אי גברא בעי טבילה דאכתי לר' יוסי דס"ל דא"ל זיל טבול הא אי נגע בטהרות אחר שנודע קודם טבילה שורפין א"כ אכתי קשיא דנימא אוקי הטהרות על חזקתן ואיפשר דכיון דאחר שנודע היינו מטמאין לאדם משום העמד טמא על חזקתו שוב ליכא לאוקמי אח"כ הטהרות אחזקה כיון שכבר יצא מלפנינו והחזקנו בחזקת טמא שוב אין להעמיד הטהרות אחזקתן והוא כעין סברת הט"ז ביו"ד סי' ח"י סק"י לענין הואיל ויצא לפנינו בהיתר הה"נ להיפך ועתוס' ריש גיטין ד"ה ואם יש עליו עוררין: ובחידושי העליתי ג"כ דהא דבאה"ט מד"ס ספקו טמא הוא רק אי הספק הוא אגברא אכן מטעם אחר דהנה באמת אנן קיי"ל דדבר שאין בו דעת לישאל אפי' ברה"י ס' טהור אפס דיש לומר דמדרבנן גזרינן א"ב דעת לישאל אטו י"ב דעת לישאל כעין שמצינו ד"ת רובו ומקפיד עליו חוצץ ומדרבנן גזרינן מיעוט המקפיד אטו רובו ולפי"ז י"ל דהא דבאה"ט מדרבנן ס' טמא כגון בדם תבוסה או נכרים שעשאום כזבים דוקא היכי דהספק הוא על האדם די"ב דעת לישאל דנהי דהוי מדרבנן ובתוס' נדה ל"ד. ד"ה וזובו כ' דליכא דררא דטומאה דאורייתא בנכרי כיון דאין לו שום טומאה מה"ת בכ"ז י"ל כיון דשם זיבה הוא דאורייתא חשיב כשל תורה ועתוס' עירובין ל"ב. ד"ה תאנים שכ' דאע"ג דמעשר פירות דרבנן כיון דשם מעשר דאוריי' חשיב לה כשל תורה ע"ש וכן בדם תבוסה מבואר בתוס' נדה ע"א: ד"ה ר"י דחשיב כשל תורה כיון דשייך בי' טומאת רביעית דם דמטמא באהל ע"ש וזהו דוקא היכי דהספק אגברא די"ב דעת לישאל משא"כ היכי דהספק הוא על הטהרות אם נגעו דא"ב דעת לישאל ורק דמדרבנן גזרי' אטו י"ב דעת לישאל א"כ הוי תרי דרבנן וחשיב אין לו עיקר מה"ת כמ"ש בב"ש אה"ע סי' כ"ח ולכן בזה אפי' באה"ט מד"ס ספקו להקל [ובדרך היותר מורווח י"ל עפמ"ש ההפלאה פ"ק דכתובות בטעמא דכל ספקות