הרי בשמים תקג

כהלכתא הרי באמת קשה מ"פ אי ר"א אפי' חקקו ול"ק נמי הלא י"ל דנהי דס"ל לר"א בדף שקבעו בכותל דהוא טהור מלקבל טומאה היינו משום דתלוש לא הוי ודינו כקרקע אבל שאובין איכא בי' דהא גם בכלי גללים ואבנים דלא מק"ט איכא בהו פסול שאובין אמנם באמת י"ל עפ"מ דא' בשבת קכ"ג. גבי מחט שניטל חררה או עוקצה מדלענין טומאה לאו מנא הוא לענין שבת נמי לאו מנא הוא וכ' הר"ן שם דאע"ג דבכלי מעיקרו שבת וטומאה לאו כי הדדי נינהו כדא' בפ' במה אשה בירית טהורה ויוצאין בה בשבת ותנן נמי גבי קנה של זיתים בין כך וב"כ ניטל בשבת בכ"ז בדבר שהי' כלי מעיקרו ונשבר כגון מחט שניטל חררה או עוקצה מגו דבטל שם כלי מיני' לענין טומאה בטל נמי לענין שבת ע"ש ולפי"ז בשלמא בכלי שנעשה לשמש עם הקרקע שפיר כ' התוס' חדשים דפסול שאובין וטומאה לאו כי הדדי נינהו דאפי' בכלים שטהורין מלקבל טומאה נהגא בהו פסול שאיבה כדתנן בפ"ד דמקואות מ"א משא"כ בחקקו ול"ק כיון דמעיקרא הי' עליו תורת כלי הן לענין טומאה הן לענין שאובין שפיר פריך דנימא כשנקבע אח"כ כיון דלענין טומאה לאו מנא הוא לענין שאובין נמי לאו מנא הוא אמנם התינח למאי דס"ד מעיקרא דמיירי בדף של עץ א"כ מדקא' ר"א דטהור ע"כ דכשקבעו בטל מתורת כלי והו"ל פשוטי כ"ע דטהור לכך פריך דלענין שאובין נמי נימא דלאו מנא הוא ויתכשר אפי' בחקקו ול"ק משא"כ למאי דקאריב"ח דבדף של מתכת מחלוקת א"כ ע"כ הא דמטהר ר"א לאו משום דבטל מתורת כלי דהא גם פשוטי כ"מ מק"ט א"כ ל"ש לומר מדלענין טומאה לאו מנא הוא כו' כיון דלאו מדין ביטול מתורת כלי קאתינין עלה א"כ הו"מ שפיר לאוקמי כר"א ונהי דטהור מלקבל טומאה מ"מ איכא בי' פסול שאובין כנ"ל והו"מ שפיר לאוקמי כר"א אמנם באמת י"ל דאין כאן קושיא דבשלמא לענין כלי שנעשה לשמש עם הקרקע כיון דטהור גם קודם שמחברו בקרקע כמבואר ברמב"ם רפ"ט מה' כלים שפיר י"ל דאע"ג דטהור אפ"ה פסול שאובין איכא גבי' משא"כ הכא דע"כ מתורת חיבור לקרקע קאתינין עלה והו"ל כארעא סמיכתא ל"ה עלי' ג"כ פסול שאובין. ואזדא ממילא לפי"ז מה שהקשו דבקבעו ולח"ק הא ע"כ חקק אדעתא שישמש עם הקרקע וא"כ אף בחקקו ולבסוף קבעו כה"ג אדעתא שישמש עם הקרקע הא אינו מק"ט ולהאמור נכון דלענין זה הא שפיר י"ל דאף שטהור מלק"ט בכ"ז פוסל בו שאובין כבכלי גללים כנ"ל. וממילא ל"ק נמי לפי"ז מה שהקשו בהא דפריך הש"ס והא קיי"ל שאיבה דרבנן הרי י"ל דמיירי בענין שכל מי המקוה הולכים ע"י צינור זה א"כ הא רבים מהראשונים ז"ל ס"ל דכולו שאוב דאורייתא ולהאמור נכון עפי"ד הר"ש בפ"ב דמקואות שכ' דגם למ"ד כולו שאוב דאורייתא הוא משום דל"ה הוייתו ע"י טהרה אבל בכלי גללים ואבנים דלא מק"ט ל"ה אלא מדרבנן א"כ הכא הרי ההוא צינור לא מק"ט משום שנעשה לשמש עם הקרקע ול"ה בי' פסול שאיבה רק מדרבנן אפי' בכולו שאוב: נחזור לנ"ד לענין דינא בנידן שאלתינו דאף שכל המים הולכים להמקוה דרך הארגז שניקב כמ"ר אפי' אי נימא דעכ"פ כשנסתם בברזא לאחר קביעותו שוב נעשה כלי כמו שחששו בזה אפי' הבית אפרים והחת"ס החולקים על הנוב' דנהי דבזה לא ס"ל כהנוב"י דנימא כיון שדעתו לסותמו בברזא לא יצא סתירת כלי אפי' קודם הסתימה בכ"ז לאחר הסתימה מודים גם הם שנעשה כלי בכ"ז כיון דקודם שנקבע כשניקב יצא מתורת כלי בטל אג"ק והלכך אפי' כשסותמו אח"כ בברזא הו"ל חקיקה הלזו כעושה בקרקע כיון שכבר נתבטל אג"ק דבכה"ג שע"י נקב נתבטל מתורת כלי הו"ל כלא הי' לו שם לווי ובטל אג"ק גם לענין דאורייתא והכי מבואר בתוס' שבת צ"ה: ד"ה ומודה ר"ש דכשניקב בכדי טהרתו הוא בטל אג"ק: והנה ראיתי בשו"ת אמרי אש סי' ע"ט שמביא בשם התניא שכתב להזהיר האומן העושה התיבה שלא יחבר השולים אל הדפנות עד שיעשה הנקב בקצה השולים בכדי שלא יהי' עליו תורת נקב מעולם וכ' ע"ז שזה הוא חומרא גדולה בל ידע לה מקום בדברי הפוסקים ע"ש ולכאורה הי' נלפענ"ד דאיפשר שהוא משום דעת הראב"ד בפ"ו ממקואות ה"ד שכתב דכלי שניקב בכדי טהרתו ל"מ רק לענין שאין המים היוצאים ממנו פוסלין את המקוה אבל לא לטבול בתוכו דאיך איפשר שלא יהא בקרקעיתו ודפנו חרס הראוי לקבל טומאה ע"י יחודו להשתמש בו ונמצאת טבילה זו בכלים ובכ"מ שם השיג עליו דאעפ"י שלא יחדו להשתמש בו אפי' הי' בקרקעיתו חרס הראוי לק"ט כיון שלא יחדו להשתמש בו אין עליו תורת כלי ע"ש ובאמת מצינו כעין זה בזבחים צ"ה. דפריך על הא דקתני במתני' כלי חרס שנטמא חוץ לקלעים נוקבו ונכנס ושוברו במקום קדוש הרי כלי אמר רחמנא ולאו כלי הוא ומשני שניקב בשורש קטן והקשו התוס' דאכתי לאו כלי הוא שהרי מיטהר מטומאתו ותי' כיון דאי הי' מייחד לאותו כלי לזיתים או לרמון הי' מקבל טומאה מכאן ולהבא חשיב כלי לענין דם חטאת כיון דאין מחוסר מעשה אלא ייחוד בעלמא ע"ש [ובדרך אגב עמדתי על דברי התוס' שם במה שהקשו אח"כ על הא דקא' שניקב בשורש קטן דאם הוא כלי המיוחד לאוכלין שיעורו בכמוציא זית ואם הוא מיוחד למשקין הוי השיעור ככונס משקין כו' ואי הוי אמרינן דשיעור זיתים מדרבנן הוי ניחא כדקא' גבי בגד אבל מדאוריי' אם ניקב בשורש קטן טהור עכ"ל ולכאורה יש לתמוה דהרי בש"ס עירובין ק"ד: אמרי' מזכר עד נקבה תשלחו פרט לכלי חרש דכ"ח טמא אינו אסור מדאוריי' להכניסו למקדש וא"כ מאי מועיל מה שמנקבו בשורש קטן הרי ממ"נ לענין דאוריי' הא אינו אסור כלל להכניס הכ"ח טמא למקדש ואי לענין דרבנן הא ל"מ הנקיבה בשורש קטן דבעינן כמוציא זית אמנם י"ל דאנו מרויחין במה שמנקבין אותו בשורש קטן דאז הוי תרי דרבנן דאיסור הכניסה למקדש הוא דרבנן והטומאה הוא ג"כ דרבנן דמדאוריי' נטהר בנקב בשורש קטן ותרי דרבנן הוא לעולם קיל מחד דרבנן והרי גבי בגד שנטמא חוץ לקלעים הא סתמא קתני ומשמע גם בשהבגד הוא ראשון לטומאה והרי ברמב"ם פ"ג מב"מ הי"ז כ' דאינו אסור מן התורה להכניס למקדש רק כלי שהוא א"ה ולא ולד הטומאה וא"כ הא מוקמינין בששייר בי' כדי מעפורת וג"כ קשה דל"ל למקרעי' הרי בששייר בו כדי מעפורת עדיין הוא טמא מדרבנן ואלא לענין דאוריי' הא מה"ת שרי להכניס בכד שהוא רק ראשון לטומאה ועכצ"ל ג"כ דאנו מרויחין בהקריעה שיהי' תרי דרבנן. ותמוהין לפי"ז דברי המשנה למלך בפכ"ג מה' כלים הי"א שהוכיח מהך דבגד דשמעתין דיש חילוק בין דבר שטומאתו הוא רק דרבנן לדבר שטומאתו מדאורייתא אלא שאיסורו להכניסו למקדש הוא דרבנן ולדברינו הא הקריעה הוי כדי שיהי' תרי דרבנן כמו בכ"ח ולא מוכח מהא הדין של המ"ל כלל ודוק] וכי"ב כתבו בתוס' שבת מ"ט: וקכ"ג. ובחולין נ"ה. דכל היכי דהוי כלי לענין טומאה ע"י יחוד הוי מנא לענין היתר טלטול בשבת אפי' בלא יחוד ע"ש וכן י"ל בסברת הראב"ד לענין פסול כלי במקוה דכל דהוי כלי לענין טומאה ע"י יחוד הוי כלי לענין פסול מקוה אפי' בלא יחוד ולכאורה מוכח הכי מדברי הש"ס שבת צ"ה: לענין הא דקאר"ש במתני' דתולש מעציץ נקוב בשבת פטור בעא מיני' ההוא סבא מר"ז שורש כנגד נקב מה לי אר"ש אישתיק ולא א"ל ולא מידי זימנא חדא אשכחי' דיתיב וקא' ומודה ר"ש שאם ניקב בכדי טהרתו א"ל השתא שורש כנגד נקב בעאי מינך ולא אמרת לי ולא מידי ניקב בכדי טהרתו מיבעיא אמר אביי אי איתמר להא דר"ז הכי הוא דאיתמר ומודה ר"ש שאם ניקב למטה מרביעית. א"כ משמע מזה דאם ניקב בכדי טהרתו מהני גם אם נשאר יותר מרביעית למטה מהנקב ואלו לענין מקוה קיי"ל בפ"ד דמקואות משנה ה' דבעינן דוקא שא"י לקבל מים כ"ש וע"כ דלהכי פסול למקוה כיון דאף דניקב בכדי טהרתו אם יחדו לגיסטרא מטמא בתורת גיסטרא כמבואר בש"ס שבת שם להכי הו"ל כלי לענין פסול מקוה והרי בתוס' חולין נ"ה. ד"ה שיעורן ובנדה מ"ט. ד"ה אלא כ' דאין גיסטרא טמא אא"כ יחדו וכ"כ במאירי שבת שם בשם י"מ וכ"ה בפירש"י שם ד"ה טהור מכלום וע"כ דכיון דלענין טומאה חשיב כלי ע"י יחוד הוי כלי לענין פסול מקוה אפי' בלא יחוד. אמנם באמת מבואר בפיהמ"ש להרמב"ם פ"ג דכלים מ"ד וביד החזקה ספח"י מה' כלים דהיכי דמחזיק רביעית מהנקב ולמטה מק"ט אפי' בלא יחוד וכ"כ להדיא בר"ש פ"ב דכלים מ"ב ובחי' רמב"ן חולין נ"ה. ע"ש ובלא"ה אין ראי' מהתם דלהכי כי מקבל מים כ"ש הוא פסול למקוה משום דאף דניקב בכדי טהרתו כיון דהוי בר קיבול הו"ל ככלי גללים דאף דאין מק"ט י"ב משום שאובין. וע"כ אנו מוכרחין לומר טעם זה לפמ"ש התוס' בשבת שם ד"ה ניקב כמ"ר דדוקא כשנשבר לגמרי השברים ראויין לגיסטרא אבל כשהכלי שלם אלא שניקב כמ"ר א"ר לגיסטרא ואפי' יחדו בטלה דעתו אצל כל אדם ע"ש ועכ"פ ל"ש בזה לומר דכיון שראוי לייחדו לגיסטרא יהי' כלי לענין מקוה כיון דלא שכיח וכעין זה כ' בתוס' זבחים צ"ד. לענין הא דכל דהוי מנא לענין טומאה ע"י יחוד הוי מנא לענין שבת אפי' בלא יחוד דזהו דוקא היכי דשכיח הוא שייחדו לתשמיש זה אבל היכי דלא שכיח לייחדו לכך אע"ג דראוי לייחדו ל"מ למשוי מנא לענין שבת כ"ז שלא יחדו עש"ה וה"ה גבי גיסטרא כיון דכלי שניקב בכדי טהרתו לא שכיח לייחדו לגיסטרא ול"ש לומר שיהי' מכח זה כלי לענין מקוה. והרי חזינן לענין סוכה דקיי"ל ג"כ דאין מסככין בדבר המק"ט ואפ"ה מותר לסכך במחצלת שאין סתמה עשוי' לשכיבה כ"ז שלא יחדה לישיבה כדא' בסוכה י"ט: ע"ש: ומהאי טעמא ליתא נמי לחומרת הנוב"י הנ"ל שכ' דאף אי נימא דכ"ז דחסרה הברזא ל"ה כלי מ"מ כיון דכלי עץ הבא במדה אף שא"ר לקבל טומאת מת ונבילה ושרץ מ"מ הלא ראוי לקבלת טומאת מדרס הזב וא"כ כשסותם הגיגות בברזא לאחר קביעותה בקרקע נעשה כלי הפוסל מדאוריי' מטעם דהוייתו ע"י דבר המקבל טומאת מדרס ולגבי דאורייתא הוי קבעו ולבסוף חקקו כתלוש ולהנ"ל הרי אף דמבואר בבכורות ל"ח. דכ"ע הבא במדה מטמא מדרס אמנם הא בעינין דוקא שיחדו לישיבה כדתניא בת"כ הובא בשבת נ"ט. יכול כפה סאה וישב עלי' יהא טמא ת"ל אשר ישב עליו הזב מי שמיוחד לישיבה כו' והכי מבואר בפירש"י בכורות שם שפי' בהנך דחזי למדרסות כגון כסא וספסל דמיוחדין לישיבה וכ"כ בתוס' מנחות ל"א. ד"ה שידה ועמ"ל פ"ג מה' כלים. [ודברי הפנ"י בשבת פ"ג. בתד"ה נלמדנה שר"ל דגם בלא יחדו למדרס א' כל המטמא מדרס מטמא מת באמת צ"ע] וא"כ כיון דכ"ז שלא יחדו לישיבה אינו כלי לענין טומאת מדרס ל"ה כלי לענין מקוה כנ"ל וגם בלא"ה לא יתכנו דברי הנוב"י הנ"ל למאי דפסקינין דאפי' במנקבו בעינין דוקא