הרי בשמים תצז

והנה לפמ"ש בט"ז ס"ק כ"ב הנ"ל באבר ובשר מדולדל כיון דאין דרך להניחו תלוי ועומד דהוי כאב לה הרבה אלא מחזיקתו ומחברתו תמיד עם הגוף כפי יכלתה ע"כ אינו ראוי לביאת מים שם א"כ גם כשהעור נחתך בעומק שכואב לה כענין שמצינו בשבת צ"ד: ציצין שפירשו רובן ופירש"י כמין רצועות דקות הפורשות מעור האצבע סביב הצפורן ביד מותר כו' והוא שפירשו כלפי מעלה ומצערות אותו ועתוס' כתובות ס'. ד"ה גונח דלא שרי בשבת שבות במקום צערא אלא צערא דחולי שהוא קרוב לסכנה ע"ש. וא"כ שייך גם בציצין שפירשו הטעם של הט"ז הנ"ל וא"כ הוי חציצה ויפה העיר כ"ת מדברי הפמ"ג א"ח במש"ז סי' שכ"ח ס"ק כ"ג שכ' בציצין שפירשו רובן דרוב זה הוא ממה שדרך לקלוף שם הרוב ממנו כתלוש דמי. אמנם באמת י"ל דל"ש זה רק כשהיתה יודעת מזה קודם טבילה דיש לומר דחיישינן שתחזיקנו ותחברנו עם הגוף ולא יהי' ראוי לב"מ משא"כ כשלא הרגישה בזה עד לאחר הטבילה הא ל"ש האי טעמא כיון דלא היתה יודעת שתחוש על זה וכיון שהי' פירוד רחב הא עיילי מיא שפיר: והנה לכאורה יש להתבונן דהרי אפי' אי עיילי מיא הא ס"ל לרבותיו של רש"י ז"ל בשבת נ"ז. דהיכי דקפדי אפי' עיילי מיא הו"ל חציצה ופסקי כוותייהו בטור וב"י והובאו להלכה ברמ"א סי' קצ"ח ס"ד. אמנם מלבד שכ' הפרישה שם דבחוטין מוזהבות אין הטעם לדעת רבותיו של רש"י משום חציצה אלא משום דמירתתה שלא תטנפם ולא טבלה שפיר ופסקו כוותי' רבים מהאחרונים הנה גם לפירוש הב"י בשי' רבותיו של רש"י ל"ש זה רק בדבר שאינו מגופה אבל בדבר שהוא מגופה בודאי לא חייץ אלא אי לא עיילי בי' מיא וכמ"ש בלב"ש בח"ד ס"ק קצ"ו להוכיח כן מהך דב' שערות קשורות א"ח ע"ש ואבר המדולדל הא הו"ל דבר שמגופה כדא' בחולין ע"ג. ויש להוסיף עוד בטעם הדבר דהא דס"ל לרבותיו של רש"י דהיכי דקפדה אפי' כי עיילי' בי' מיא הוי חציצה היינו כשאותו הדבר אינו צריך טבילה אבל באבר ובשר המדולדל של האשה כיון דסלקא טבילה להך אבר בכלל כל הגוף סלקא נמי טבילה למקום החיבור שתחתיו דהו"ל כולה חדא טבילה וא"א לומר שיהי' חציצה מטעם קפידא כענין שמצינו בחגיגה כ"ב. לענין טבילת כלי בתוך כלי שאין בפיו כשפופרת הנוד דאם הכלי החיצון טמא אמרינן מגו דסלקא טבילה לכולה גופי' דמנא סלקא טבילה נמי לכלי שבתוכה דכולה חדא טבילה הוא ועפי"ז יתיישב נמי הא דקיי"ל בביצה י"ח. נדה שאין לה בגדים מערמת וטובלת בבגדיה וכ' בש"ך סי' קצ"ח ס"ק נ"ו דאיירי בבגדים רחבים דעיילי מיא תותייהו. והקשה בסדרי טהרה לד' הרבותים של רש"י הנ"ל כיון דקפדי הי"ל לאסור אף דעיילי מיא ולהאמור נכון די"ל דמיירי בבגדים טמאים ואמרינן דהויא כולה חדא טבילה: איברא דיש להקשות לפי"ז לפמ"ש בתוס' ביצה שם גבי מדלין בדלי טמא והוא טהור דהיכי שהוא מלא מים ואיכא הוכחה דלאטבולי קא בעי אסור להטבילו ע"ש וכי"ב כ' במג"א סי' שכ"ג ס"ק י"ג בשת התשב"ץ גבי הא דכ' ברמ"א שם הרוצה לטבול כלי חדש בשבת ימלאנו מים מן המקוה ועלתה לו טבילה וכ' דלא יברך משום דאז מוכח שעושה לשם טבילה] ובאמת א' הכי בשבת קל"ט: דהערמה הניכרת אסור וא"כ הרי באמת קשה האיך קא' ב"ה במתני' דביצה שם ואדם בשבת וקא' בגמרא מפני שנראה כמיקר והרי ע"כ הכונה שיברך על הטבילה דאף דברכות אין מעכבות מ"מ א"א למימר להתיר לכתחלה שיטבול בלא ברכה דהרי מצינו בפ"א דתרומות חרש המדבר ואינו שומע לא יתרום משום שאינו שומע הברכה הרי דמשום הברכה אמרו דלא יתרום ואיך נימא להתיר לאדם לטבול בלא ברכה לכתחלה וא"כ כיון שישמעו שמברך הרי ידעו שטובל א"ע מטומאתו ואתי להתיר תיקון כלי. וראיתי בספר שמחת יו"ט שם שכתב דכיון דעכ"פ צריך להקר אף אם יראוהו מברך לא אתו להתיר עי"ז תיקון כלי דיתלו שיורד להקר והטבילה עולה לו אגב וכיון שצריך לטבול בלא התיקון הא לא משום מתקן עביד לכתחלה ע"ש אמנם לפי"ז הדר קשיא איך היא טובלת בבגדי' הרי ע"כ ידעו שהיא מטבילה הבגדים מטומאתן מדישמעו הברכה וע"כ שהטבילה מטומאתה עולה לה אגב והא הבגדים חייצי דאף שהם בגדים רחבים הא כיון דקפדי חייצי אפי' בעיילי מיא וע"כ מגו דסלקא טבילה להבגדים כו' כנ"ל וא"כ ע"כ ידעו שמטבילה הבגדים וא"כ הו"ל הערמה הניכרת. אמנם באמת בלא"ה קשיא דהרי באמת הקשו התוס' בשבת קי"א: אהא דנדה מערמת וטובלת בבגדי' אמאי לא נגזר שמא יסחט ובשעה"מ פכ"ב מה' שבת ביאר דבריהם דאף דא' בביצה שם מתוך שלא הותרה לה אלא ע"י מלבוש זכורה היא בכ"ז הרי גם בכה"ג גזרינן בפ' אלו קשרים גבי הי' מהלך בשבת ופגע באמת המים כו' וכן ביומא פ' יה"כ גבי ההולך להקביל פני רבו כו' וע"ז תי' בתוס' שם דמצוה שאני כלומר דוקא היכי דאיכא מצוה התירו משום מתוך שלא הותרה לה אלא ע"י מלבוש הא אל"ה ל"ה שרינין ע"ש ולפי"ז הא כשיראו אותה טובלת בבגדי' הא ע"כ ידעו שלמצוה הוא דאל"ה הוי אסור שמא יסחוט וא"כ הו"ל הערמה דמוכחא וע"כ דבכזה ל"ה הערמה דמוכחא היכי שרק מכח הדין יהי' הוכחה שעושה לשם טבילה דלאו כ"ע דינא גמירי ולא אסרו רק היכי שבולט ומורגש לכל עין רואה שהוא לשם טבילה ול"ק ג"כ קושייתינו הנ"ל: עכ"פ נהי דל"ש בנידן שאלתינו טעם הט"ז הנ"ל באבר ובשר המדולדל כיון דלא הרגישה מזה קודם טבילתה וכיון שהי' הפרש רחב עלו המים שם. בכ"ז כשבאה ושואלת תיכף לאחר הטבילה בודאי יש להחמיר להצריכה טבילה שנית משום חציצת מקום החיבור של העור הנפרש מטעם כל העומד לחתוך כחתוך דמי אבל בעברה הלילה ומכ"ש בשמש עם בעלה א"צ טבילה שנית. דברי ידידו דור"ש באהבה: סי' קלא בעזה"י יום ב' י"ג אלול שנת תרנ"ב לפ"ק סטרי. תכלה שנה וקללותי' תחל שנה וברכותי' לכבוד ש"ב ידידי הרב החריף ובקי בנש"ק מוה' משה אייכענשטיין נ"י אבד"ק זידיטשוב יצ"ו: מכתבך הגיעני עד"ש בענין מקוה גדולה שנעשה בק' ועשו מחיצה המחלקת באמצע ומקוה א' היא מבאר שהיא חפירה עמוקה שמשם באים המים ועשו בהכותל נקב כשפופה"נ לחבר ב' המקואות יחד והנסרים של הכותל אינם מהודקים יחד היטב ויש סדקים בינימו אך אין הסדקים רחבים כ"כ שיזלו המים דרך שם בעת שהמים עולים כטבעם אפס כשנכנסים איזה אנשים לטבול ביחד נדחקים המים וזוחלים ממקוה למקוה דרך הסדקים של מעלה מהנקב כשפופה"נ אמנם יש תמיד מ' סאה למטה ממקום הסדקים ונפשך בשאלתך אם אין על המקואות הללו חשש זוחלין: הנה בה"ך סי' ר"א סק"ל כ' דל"ש זוחלין אלא כשהן זוחלין בעצמן ולא כשהם זוחלין מכח האדם הטובל. ואף דמדברי הריב"ש שהובא שם נראה דאין להקל רק כשחוזרין אח"כ למקומן ולא כשאין חוזרין למקומן וכ"כ בתשו' מעיל צדקה סי' ל"ט. אולם מבואר בדברי הש"ך ס"ק ק"כ דהיכי דיש עד מקום הזחילה מ' סאה ל"ב שיחזרו לעקומן ואפי' למאן דפוסל בסעי' נ' ביצאו דרך סדק אפי' נשארו מ' סאה הוא דוקא ביצאו מאליהן אבל לא ביוצאין רק מכח האדם הטובל. [ובעמדי בזה עלה ברוחי לפום ריהטא לה"ר דלמעלה ממ' סאה אינה פוסלת זחילה מהך דש"ע ס"כ בור שהוא מלא מים שאובין והאמה נכנסת לו ויוצאת ממנו לעולם הוא בפיסולו עד שיתחשב שלא נשארו מהשאובין שהיו בבור ג' לוגין ולכאורה הרי כ' הראשונים ז"ל דדין זה ע"כ הוא בחרדלית של גשמים דאלו מעין הי' מטהר שאובין שבבור בכ"ש וכיון דהוא מי גשמים אפי' אחר השיעור עור שיתחשב כו' הוא פסול לטבילה מחמת זוחלין שהחמה נכנסת ויוצאת וע"כ דלמעלה ממ' סאה אינה פוסלת זחילה ומצאתי ברא"ש ה' מקואות סי' י"ב שהרגיש בזה אמנם באמת ליכא לאוכוחי מהא מידי די"ל דנ"מ שיוכשר אח"כ לטבול בו כשיוסתם הזחילה וישארו המים נקוים ועומדים ולא יהיו זוחלין] ומלבד זה הרי כ' בש"ך סק"ל הנ"ל דבזוחל ממקוה למקוה ל"ש פסול זחילה והוי רק עירוב מקואות ולא זחילה ע"ש וכן אנו מוכרחין לומר באמת ב"ד הראב"ד והרשב"א שהביא בש"ך שם ע"ד מהרי"ק שרוצה לומר דהיכי דהמים עדיין לא נחו וזוחלין אע"פ שהופסקו מהמעין דין מעיין עליהם ומביא ע"ז בשם הראב"ד והרשב"א דגם בכה"ג יש לו דין מקוה ולכאורה היכי קא' דהוי עליו דין מקוה הרי כיון שזוחלין פסול מטעם זחילה כיון דאין עליו עוד דין מעיין וע"כ דנ"מ היכי שזוחל לתוך מקוה הסמוכה דרך נקבים דבכה"ג ליכא פסול זוחלין ואף דהמהרי"ק שם ע"כ לא ס"ל הכי מדמוכיח שם דמעין שנפסק יש לו דין מעיין דאל"כ תקשי למאן דפוסל ביוצאין דרך סדק אפי' נשאר מ' סאה עד הסדק מהך דג' מקואות שבסעיף נ"ה שיש בכ"א כ' סאה ובמקוה שמן הצד כ' סאה מים שאובין וטבלו בהם ג' בנ"א ומתוך כך יצאו המים על שפתן ונתערבו יחד שלשתם טהורין ותקשי דהרי זוחלין הן וע"כ דגם בנפסק המעין יש לו דין מעיין והתם הרי הוי ממקוה למקוה אולם בכ"ז הרי מוכח מכ"ד בש"ס דבכה"ג הוי עירוב מקואות ולא זוחלין דהרי בחגיגה כ"ב. א' מקוה שחלקו בסל וגרגותני הטובל שם לא עלתה לו טבילה ופירש"י שם דאין שיעור לא בזה ולא בזה ומשמע דאלו הוי שיעורא היו יכולין לטבול עתשו' ח"צ סי' מ' וקשה הרי זוחלין המים בין אויר הנצרים וע"כ דבכה"ג לא מיקרי זוחלין. גם הרי בהמשכה דשוקת יהוא שהובאה ביבמות ט"ו. שהיתה נקובה למקוה וכל טהרות שהיו בירושלים נעשו על גבה ופירש"י מטבילים בתוכה ואין בה מ' סאה אבל מקוה שלם הוי בצדה ומתערבין ממעיין השוקת דרך הנקב כשפופה"נ והנה לשון מטבילין משמע דקאי על כלים ע' ר"ש פ"ה דמקואות מ"ב וע"כ דאף דלכלים במעין לכ"ע ל"ב מ"ס אנו צריכין ע"כ לומר דכיון דהמים היו מקלחין מן ההר אל השוקת דרך צינור כפירש"י שם ול"ה חיבור אל המעיין דקטפרס הא אינו חיבור ובנפסק המעין הא אין לו עוד דין מעיין ולכך בעי' שפיר מ' סאה אף לכלים וא"כ תקשי להראב"ד והרשב"א הנ"ל דבכל ענין דין מקוה עליו בנפסק המעין ואינו מטהר בזוחלין וא"כ כשהיו מטבילין בשוקת שהי' חסר מכח חיבורו אל המקוה השלם שבצדו ע"כ שהי' פתוח בשעת הטבילה והוי זוחלין וע"כ דבכה"ג ל"ח זוחלין רק עירוב מקואות