הרי בשמים תפט

לבית הבושת הנקרא שאם טהייל וזה קורין הרופאים פאללקאממען. ויש עוד שהמקור משתרבב רק עד לתוך הפרוזדור ולא יותר והוא שקורין הרופאים אונפאללקאממען. וא"כ בזה הלא לפי"ד התוס' בנדה מ"ב: ד"ה שהוציא לתי' קמא שם הפרוזדור לא הוי בית החיצון והוא חשיב כלפנים ע"ש והאריך בזה בפלפול רחב בקונטרס שבסוף שו"ת דרכי נועם ע"ש א"כ כשהמקור לא נחית רק עד לתוך הפרוזדור לא שייך הסברא הנ"ל לומר דאם זב דם משם הו"ל כשאר אבר מאברי' דהרי הפרוזדור עודנו בכלל בית הפנימי ויציאת הדם משם הוא גורם שפיר טומאת הנדה וגם באופן הראשון כשיורדת האם מחמת רפיון קשרי' עד לבית הבושת יפלא ג"כ הדבר בעיני לומר דליהוי עי"ז שלא כדרך ראיי': ומי כהחכם יודע פשר דבר הוא הגאון מוה' ברוך פרענקיל ז"ל בשו"ת עטרת חכמים חיו"ד סי' י"ח שכ' שיש עוד מין פארפאלל שקורין הרופאים אומווענדונג או אומשטילפינג והיינו שמתהפך המקור ונופל לחוץ לתוך הפרוזדור ועליונו של המקור למטה ותחתונו למעלה ובכה"ג יש לצדד להקל אם מחשבינן שיציאת הדם הוא מחלק המקור שבפרוזדור כיון שבא שלא דרך פה האם הא הו"ל שלא כדרך ראיי' דסתם ראיי' הוא דרך פי המקור ולא שיצא לחוץ שלא דרך הפה ולהכי ל"ח שמא יוצא דם גם ממקצת המקור שנשאר למעלה דרך הפה הנשאר קבוע במקומו דזה הלא הוי דרך ראיי' ממש משום דתולין יותר שהדם הנוזל הוא רק מדופני המקור שבתוך הפרוזדור כמו דתולין באומווענדונג כי באומווענדונג מצוי שיהי' נזילת הדם אף שלא בזמנו מדופני המקור התלוים למטה מצד חלישת אותו חלק שנדחה ממקומו דאף שדם הבא מחולשת המקור דם נדה הוא מ"מ שא"ה שאינו בא דרך ראיי' שדרך ראיי' אינו אלא כשבא הדם להדיא דרך פי המקור ודמי להא דתולין במכה שהוא שכיח יותר מלספק ולומר שבא הדם שלא בזמנו מחלק המקור שבפנים דרך פיו וע"ש שכ' שבזה י"ל שגם בשעת וסתה היא טהורה דל"ש כאן הא דאל"כ לא תטמא לעולם שכ' התוס' והפוסקים גבי תליית דם במכה ב"ו דהרי הכא יש מציאות שתטמא אם תרגיש שיוצא הדם מפי המקור שנשאר במקומו אבל בלא"ה היא טהורה דאיפשר שגם הדמים המצויים לצאת בשעת וסתה מגידי וורידי המקור ג"כ נוזלים דרך אותן החתיכות שבאומווענדונג ואינו דרך ראיי' משא"כ במכה אין תולין ב"ו דהרי יציאת דם מן המכה אינה מונעת יציאת דם מן המקור ואם תתלה כל הדמים שבאין מן המכה א"כ דם המקור היכן הוא ובכ"ז לא מלאו לבו של הגאון ז"ל להקל גם בזה למעשה ע"ש והרי בתשו' חת"ס הנ"ל מביא שעומד לנגדנו שי' הרמב"ם דפוסק להדיא בפ"ה מא"ב הי"ג י"ד דדם הבא עם החתיכה טמא א"כ ס"ל אפי' מה שאין דרכה בכך נמי טמאה: ולענין מה שרצו קצת פוסקים להקל בפארפאלל משום דהוי כמו מחמת מכה כיון דתלינן שנחלשה האם ואינה יכולה לבשל המותרות כתיקנן ולהוציאן בזמן הראוי ולכן היא מוציאתן קודם זמנן והו"ל כמו דם מכה. הנה כבר ביאר בשו"ת דבר שמואל למהר"ש אבוהב ז"ל סי' ק"ע ושל"א דדבר פשוט הוא כביעתא בכותחא שהדם הבא מצד חולשת האם מיקרי דם המקור ומפורש ג"כ בשו"ת ח"צ סי' מ"ו דשאני דם מכה שהוא דם בועה וחבורה ואינו מעיקר דם המקור אבל זה דם המקור הוא אלא שלחולשת המקור או לסיבת מאורע מן המאורעות שאירע בו הוא מוציא את הדם באופן משונה ע"ש וגם דעתי העני' אינה סובלת דבר זה לומר דאם אין שום פצע וחבורה בהאם רק שי"ב חולשה הגורמת להורקת דמי' שלא בזמנן יהי' טהור כדם מכה דהלא כל מה שיוצא מהמקור הוא הנובע מהגידין ועורקי הדם שבתוכו הנקראים בלוטפאזערן המלאים על כל גדותיו והוא דם נדות דרוב דמים שבמקור טמאין ומה לי אם הורקת הדמים הוא לסיבת חולשה או לא ועתשו' מ"ב סי' מ"ט. וכן ראיתי בתשו' נובי"ת סי' קי"ד שכ' וז"ל גוף הדבר אינו מתקבל על הדעת דאיך נימא שדם היוצא מן המקור בלי מכה ופצע רק מחמת חולשת כח המחזיק שבמקור ואין בכחו להחזיקם ויוצאים קודם זמן טהורים א"כ לא טימא הכתיב רק היוצא מן המקור בטבעו הרגיל ולא אם נשתנה עפ"י סיבה להוציא א"כ למה דם חימוד טמא הלא החימוד גורם להוציא הדם קודם זמנו א"ו דם היוצא מן המקור יהי' באיזה אופן שיהי' טמא אם לא היוצא ע"י מכה בכותלי המקור אף שהדם מהמכה נוטף שם להמקור ויוצא מפה המקור אינו דם נדה רק דם מכה עכ"ל. והנה במה שהביא מדם חימוד באמת העלו כמה מהראשונים ז"ל בחי' נדה כ': דדם חימוד הוא טהור באמת רק דהאשה טמאה שמא טיפת דם נדה מעורבת בו ע"ש אמנם בלא"ה הרי א' בנדה ס"ו. זו ממלאה ונופצת היא וכל הממלאה ונופצת אין לה תקנה וכל רואה דמ"ת הא הוי משום קלקול וחולשה בהאם כממלאה ונופצת כמבואר בחי' הר"ן שם ואפ"ה היא טמאה נדה: אמנם בנידן שאלתינו הלא יש פצעים וחבורות בהאם באותו צד שיוצא לחוץ בודאי יש לטהר ולתלות לכלוך הדמים שבחלוקה כמו בדם מכה דאף בא"י שמוציאה דם מלבד מאי דיש לסמוך להקל כיון דהאשה הזאת א"י לטהר עצמה לבעלה זה כמה והו"ל כמו ברמ"ת דתולה במכה שלא ב"ו אף שא"י שמוציאה דם כדי שלא להוציאה מבעלה ואף דבנובי"ק סי' נ"א כ' דזהו דוקא ברמ"ת דאסורה רק משום וסת דרבנן סמכינן אהא ולא בראיי' ממש אפי' אי נתפוס דבנ"ד הו"ל כראיי' ממש בכ"ז חוץ ממה שנמצא רבים מהפוסקים שסוברים דמחשש שלא תיאסר על בעלה לעולם אף בשאר ראיות טהורה עתשו' צ"צ סי' פ"ו ושבו"י ח"ב סי' ע"ה לבר מן דין הלא נ"ד הוא קל משום שהאשה שאנו דנין עלי' היא מניקה שהיא בחזקת מסולקת דמים ומבואר בתוס' נדה ד"ס: ד"ה עוברה דמניקה עדיפא מאשה שיש לה וסת שלא בשעת וסתי ובזה כ"ע יודו. והרי בתשו' שבו"י הנ"ל כ' דאם מתברר עפ"י מילדות אפי' אחת ישראלית וא' עכו"ם שנעקר המקור שלה מכח חבלי לידה מעשה כזו בא כ"פ לידו והכשיר שמכה כזאת בודאי מוציאה דם ואפי' באינה מרגשת כאב דאין לך כאב גדול מזה שכשנופלת למטה א"י להלוך וכבר ארז"ל בפ"ז דאהלות מ"ד משנפתח הקבר אין פנאי להלוך הרי דזו קישוי וכאב גדול ע"ש וחוץ מכ"ז הרי בנ"ד שרואין מכות ופצעים על האם הלא המחמיר ביותר בנידן הפארפאלל הוא הנוב"י כנ"ל ואפ"ה כ' בפירוש במהד"ת סי' פ"ט וקי"ד דאם יש איזה ניפוח על המקור ואפי' אי רק מספקינן בזה יש להקל ע"ש ובפרט בנ"ד שבזמן שבודקת עצמה בעת שכיבתה שהאם הוא מבפנים העד הוא נקי וגם כשהאם יוצא לחוץ עד הבדיקה הוא אדום רק ממה שמקנחת עצמה באותו צד שהוא מלא פצעים ומרגשת שם כאב ביותר הרי הוא כמכה שידוע שמ"ד כמבואר בסי' קצ"א ועתשו' צ"צ הנ"ל ובט"ז סי' קפ"ז סק"י דאם יש לה מכה אף שא"י אם מ"ד אם בכל פעם שמרגשת הכאב מוצאת דם מוכחא מילתא דהוא מן המכה ועחו"ד שם סק"ז שכ' דאם הדם שמוצאת הוא רק כשנוגעת במקום המכה הו"ל כמכה שידוע שמ"ד ע"ש והרי בתשו' מהר"ם לובלין סי' קי"א ובשאילת יעב"ץ ח"ב סי' ע"ג ובזכרון יוסף חיו"ד סי' י"ב מקילין לסמוך ע"ד הר"ש בלחוד ועכ"פ יש לסמוך בנ"ד בצירוף סניפי ההיתר שזכרנו וע"כ יש להורות היתר להאשה שאנו דנין עלי' שביום שתפסוק בטהרה תבדוק א"ע בעת שכיבתה וביום הא' מימי הספירה וביום ה"ז ג"כ תבדוק עצמה בדרך זה כדי שיהי' ספורין ובדוקין ובחלוקה לא תעיין כלל ואף אם תמצא כתמים בחלוקה תוכל לתלות אף בג"י הראשונים דאף דכ' הש"ך בסי' קצ"ו ס"ק י"ג דבג"י הראשונים אין תולין אף במכה שידוע שמ"ד בכ"ז הרי בשו"ת ספר יהושע בפו"כ סי' רל"ה העיר שיש להקל באשה שאין דמים מצויין אצלה רק יום או יומים ואפ"ה אינה סופרת רק אחר חמשה ימים כמנהג כל בנות ישראל וא"כ גם ביום הראשון כבר עברו ג"י לראייתה ושפיר תולה ולא החמיר רק באם ל"ה דעתה לבדוק אם פסקו דמי' לענין שתתלה כתמי' בג"י הראשונים מכח כ"מ דלא רמי' עלי' דאינש לאו אדעתי' ובאמת הלא מבואר בתשו' עבוה"ג סי' ע"ט דל"ש בזה כ"מ דל"ר כו' ע"ש ובגוף קושי' הש"ך שם על הד"מ שמיקל במכה שידוע שמ"ד אף בתוך ג"י הראשונים והקשה דהרי אף בנתעסקה בדם צפור לא תלינן בה אעפ"י שיש דם לפנינו מכ"ש במכה שידוע שמ"ד ע"ש לפענ"ד י"ל דל"ק דהרי באמת כתמים דרבנן והיל"ל דבס' השקול אזלינן לקולא וא"כ לכאורה גם בג"י הראשונים נהי דהוחזק מעיינה פתוח ושקול הס' דדם נדות עם הס' דדם מכה הי"ל למיזל לקולא מטעם סד"ר להקל אמנם הלא כבר כייל לן מר יחזקאל הגאון נוב"י ז"ל בתשובותיו דלהכי לא מטמאינין כתם רק בשנמצא על דבר המקבל טומאה כיון דהוי סד"ר אפס כיון דמטמאינין הבגד דלגבי' הוי סד"א לכך מטמאינין גם האשה ולהכי בבגד שאינו מק"ט דאין לנו לספק על הבגד באמת טהורה מטעם סד"ר לקולא והכי מתבאר מדברי חי' הר"ן נדה נ"ח: וא"כ י"ל דה"ה בג"י הראשונים דהוחזק מעיינה פתוח אין תולין אף במכה שידוע שמ"ד מכח סד"ר כיון דמטמאינין הבגד. מטמאינין נמי האשה וא"כ התינח במספקינין בדם צפור שפיר איכא ס' על הבגד משא"כ בידוע שבא מגופה אף אינימא דלמ"ד מקור מקומו טהור גם בדם מכה שבמקור טהור ענובי"ת חיו"ד סי' פ"ט ומ"ש בזה בתשו' ברית אברהם חיו"ד סי' נ"ד בכ"ז בנ"ד בימי סיפורה הלא גם דם מגפתה טמא משום מעיינות הנדה כמבואר בנדה נ"ה: ע"ש וא"כ ליכא ספק על הבגד דהוא ודאי טמא וא"כ שפיר נוכל לטהר האשה גם בג"י הראשונים מכח דהוי סד"ר ובפרט דהרי בש"ך שם כ' בשם הב"ח לענין אשה מוכת שחין דכיון דא"א לה להזהר תולה גם בג"י הראשונים וגם בנ"ד הא א"א לה להזהר ובפרט שבנ"ד הלא הרבה מקילין שאינה טמאה נדה כלל ועכ"פ לא גרע מסופרת על כתם שתולה גם בג"י הראשונים כמ"ש בדג"מ סי' קצ"ו ועב"ש אה"ע סי' ס"ג ויצאו דברינו בטהרה בתנאי שיסכים עמדי עוד רב מובהק ומפורסם בהוראה ה' הטוב יצילנו משגיאות. ואביטה מתורתו נפלאות: סי' קכג וע"ד מה שנסתפק במקום דלא נהיגי לקנות בת"כ לחוד אם מחויב החוזר לקבל מי שפרע על ת"כ לבד בלא כסף. לפענ"ד מילתא דפשיטא הוא דאפי' באתרא דלא נהוג למקני ממש בת"כ בלחוד מועיל עכ"פ לענין קבלת מי שפרע כפשטת דברי הש"ס ב"מ ע"ד. בסטימותא דאפי' באתרא דלא נהוג למיקני ממש קני לי' עכ"פ לקבולי מי שפרע