הרי בשמים תפח

קע"ה מסכים לדבריו ומבואר במחבר ס"ח דכשיש הוכחה ברורה באשה זאת בעצמה שניכר שהועילו לה הרפואות סמכינן אפי' על רופא עכו"ם וא"כ בנ"ד יש הוכחה ברורה שהועילה לה הרפואה דהרי קודם הרפואה ראתה דם בשפע ע"י בדיקת הרופא ולאחר שא"ל שנתרפאת אף שבדק אותה כמקדם ל"ה שום דם הלא נראה בעליל שהרפואה הועילה לה ולא תראה עוד מחמת תשמיש וגם בזה שהי"ל מתחלה כאב גדול ואח"כ נפסק ובתשמיש הג' ג"כ נתמעט הכאב וגם הדם וכשבדק אותה הרופא אח"כ ל"ה לה עוד כאב כלל מכ"ז הוכחה ברורה לדברי הרופא שנתרפאה ובכזה גם החת"ס המחמיר יודה דיש לסמוך גם על רופא גוי ומובן הענין דאפי' אי נימא דעדות הרופאים ל"מ משום דאומרים בדדמי כמ"ש באמת בתשו' שבו"י הנ"ל מצינו דרגל"ד מועיל לענין אומדנות הרופאים כבמשנה נזיר ס"ה: המכה את חבירו ואמדוהו למיתה כו' ר"נ פוטר מפני שרגלים לדבר וברמב"ם פ"ד מה' רוצח ה"ה כ' הטעם שרגל"ד לחיובא וכ' בתיו"ט שם וכן בכ"מ דס"ל להרמב"ם דהסיום במשנה מפני שרגל"ד דברי הת"ק הם והכי מפורש באמת בירושלמי בנזיר שם ר"נ פוטר וחכמים מחייבין מפני שרגל"ד הרי דאמרינן דכיון דרגל"ד שהכביד עליו ומת מחמת מכה זו אמרינן שיפה אמדוהו הרופאים. והכי פוסק בנובי"ק סוסי' נ"ה לסמוך ארופא א"י בדאיכא רגל"ד וכ"כ בתשו' רדב"ז סי' תמ"ד ובפרט בנ"ד שהאשה מרגשת בעצמה שנתרפאה יש לצרף זה לעדותו של הרופא וכמ"ש בתשו' ח"צ סי' נ"ו דלא מחזקינן לה למשקרת או לטועה בדמיונות ע"ש ועתשו' שבו"י הנ"ל ובח"ג סי' ע"ח שהעלה להקל לסמוך ע"ד הרופאים עכ"פ בשא' מהם ישראל כשר ובשגם דבנ"ד הלא יש לצרף ג"כ שהיו בביאות שאחר הלידה דמובא ברמ"א סי' קפ"ז סי' דיש מקילין לתלות ראייתה בחולשתה שהוכו הצדדין מכח הלידה וכן צידד להקל בכי"ב בתשו' השיב ר"א סי' ה' (ובדרך אגב ראיתי בסד"ט שם ס"ק כ"ו שמסתפק אם מקילין ג"כ מה"ט לענין הז"נ לתלות מחמת חולשת הלידה. ולא ידענא מאי מספקא לי' הרי משנה שלימה שנינו בנדה ל"ח: המקשה בתוך שמנים של נקבה כו' ממה היקל עלי' מטומאת זיבה אבל טמאה טומאת נדה ועי' בגמ' שם מ"ב. אלא יולדת אי בימי נדה נדה כו' וצ"ע בפירש"י שם ד"ה טומאה בלועה כו' דאי משום ראיי' מאתמול איעקר ומאתמול הוי ראיי' וראיי' דמאתמול ל"מ לה האידנא דמאתמול הו"ל ימי טומאה והשתא הו"ל ימי טוהר ומשמע דאם נמשך הז"י בתוך ימי טוהר אינה טמאה נדה ובאמת מבואר הכי בנדה י"א. קס"ד מבקשת לישב על דם טוהר הניחא למ"ד מעין א' הוא התורה טמאתו והתורה טהרתו שפיר ופירש"י דבין פסקה ובין לא פסקה טמאה היום וטהורה למחר וצ"ע בתוס' ישנים כריתות י'. ד"ה קולא לית לי' שכ' וז"ל ולכך נראה אם ראתה בתוך ז' ימי לידה לא חשבינן כרואה בתוך ימי נדותה לספור מראשון אלא סופרת ז"י מראיי' ואילך והוא תמוה למאי דקיי"ל כרב דאמר מעין א' הוא הלא כשכלין ימי טומאה היא טהורה ומאי ר"מ בהא שמתחלת לספור מראיי' ואילך וצע"כ) ואף דכ' שם דלא סמכינן אזה כ"א בהוחזקו ביאות היתר בינתים בכ"ז בנ"ד באשה הזאת שיש לה וסת קבוע ושמשה שלא ב"ו בימי מניקותה והרופא אומר שהי"ל מכה ושנתרפאה יש לצרף ג"ז לסניף גם יפה כ' כ"ת דהבדיקה שעשה לה הרופא באחרונה תהי' כבדיקת האמונת שמואל כד' השואל בתשו' זכרון יוסף סי' כ"ב. ויען שאמרה האשה שלפי דמיונה הי' הקנה של הרופא שבדק אותה כעובי האבר ובזה גם הזכרון יוסף החולק שם והחת"ס סי' קנ"ח יודו דהוי כהבדיקה של אמונת שמואל וגם כיון שהיו כל הג"פ בליל טבילה הלא חזי לאצטרופי ד' המנ"י סי' קפ"ז ס"ק כ"ט שכ' שבכה"ג רשאי לשמש עמה בליל הב' של הטבילה וע"כ מכל הלין טעמי יש להתיר להאשה הזאת שתשמש בפעם הד' עכ"פ בלילה השני' של הטבילה. ויצאו דברינו בטהרה דברי ידידו ש"ב דור"ש באהבה: סי' קכב בעזה"י יום א' ז' דעשי"ת תרמ"ח לפ"ק סטרי שוכן רומה ייטיב החתימה לכבוד ידידי הרב החריף המופלג בתו"י ומורה גם הוא יורה כש"מ ישעי' פוכס נ"י דומ"ץ דק"ק ראזדאל יצ"ו: מכתבו הגיעני ולאשר הימים האלה ימי רצון ותחנונים חדל אני מלבא בארוכה ונקטה נפשי בקצרה במה שנוגע להלכה למעשה ע"ד השאלה שבאה לפניו באשה אחת רכה בשנים שא"י לטהר א"ע לבעלה זה ששה חדשים אחר לידתה והיא מינקת שמאז אחר לידתה נולד לה קלקול וחולי בהאם וחלוקה מלא כתמים אדומים והמילדת אומרת שיש לה חולי הפאראכאלל והאם שלה מבחוץ ממש וצד אחד מהאם הוא מלא פצעים וחבורות וכשהאם מבחוץ א"י להכניס העד לפנים רק מקנחת מבחוץ ואז מוצאת על העד מראה אדום מאותו צד שישנם הפצעים ומרגשת כאב בכל האם וביותר באותו צד רק בעת שכיבתה תשוב האם לפנים ואז יכולה להכניס העד לפנים וצוה עלי' מעלתו שתהי' בודקת א"ע בעת שכיבתה ועשתה כן ומצאה העד נקי אפס כשעומדת ממטתה והאם הוא מבחוץ ידבק חלוקה להאם ואז כשבודקת חלוקה מוצאת עליו כתמים אדומים עכ"ש: הנה מקור ד"ז נובע מדברי הש"ס נדה כ"ב. דמוק התם אביי פלוגתא דר"א ורבנן במפלת חתיכה דרבנן ס"ל אין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה ולרבא כ"ע ס"ל הכי ומובא ברא"ש שם בשם השר מקוצי דלפי"ז בכל ראיות שאין דרכן בכך אעפ"י שברור לן שהוא דם נדה הבא מן המקור מטהרינן לי' ולכך היקל הר"ש לטהר באשה שנעקר מקורה וכמין חתיכות בשר נפל לה בביה"ח ולא פסקה מלראות כ"ז שהיתה החתיכה בביה"ח כמובא ברבינו ירוחם ובטור יו"ד סי' קפ"ח ובב"י שם פי' מתחלה דלא פסקה לראות דם ממש ואפ"ה טהורה דתלינן הדם בחתיכה זאת והקשה ע"ז דאע"ג דתלינן בכמה הנ"מ במכה שבצדדין אבל הכא שהמכה במקור עצמו איפשר דטמא שע"כ חזר ופי' דהטור לא מיירי מדם אלא חתיכות קטנות ראתה אמנם בד"מ שם תמה על הב"י במ"ש להחמיר משום שהמכה במקור עצמו דהרי א' פ' התינוקת ונאמנת אשה לומר מכה יש לי במקור שממנה יוצא דם וע"כ כ' הד"מ דאפי' רואה דם גמור אחרי שנפל המקור לביה"ח היא תולה הדם באותן החתיכות וכ"פ ברמ"א שם ובט"ז שם ביאר הדבר דאפי' בדם נדה ממש שבא מאותה חתיכה טהור דלא אסרה תורה אלא כשהמקור נשאר במקומו והדם יוצא ממנו משא"כ כאן שהמקור עצמו מוליך הדם עמו ואין זה דרך ראיי' שאסרה תורה וכ' שם להקל בזה אפי' בשעת וסתה ובפלתי שם כ' לחדש דנידן הר"ש הוא כמו דשכיחי כעת בנשים שלהיות כי הרחם עומד למעלה מפרוזדור והוא מתקבץ כמו המסס וביה"כ ולחלישת האשה מתפשטים הקמטים עד שהרחם בראשו כמו מעי נופל למטה סמוך למקום השתן ויש פה להרחם שמשם הדם יוצא ויען שהוא שלא במקומו כי הרחם וחדר שבו הדמים למעלה מהפרוזדור ובזה קצת מהרחם משתרבב ונופל למטה לתוך הפרוזדור ונקרא בל"א פארפאלל ומשם הדם זב ואין כאן מכה ברחם כלל כי אם חולשת הרחם שנתפשטו קמטיו וחדריו ואפ"ה טיהר הר"ש דאין דרך ראיי' בכך והראיי' נכונה צריך להיות למעלה מבית החיצון אבל שיהי' הרחם מתפשט למטה ומשם יזוב הדם אין דרך ראיי' כלל וכ' שם שלפי"ז מצאנו לאחותינו תקנה בהנשים שיש להן הפארפאלל ואף שקשה מאד לסמוך ע"ד הר"ש באיסור חמור דם נדה במקום שרש"י ותוס' חולקים מ"מ באשה כזו שבודקת ומוצאת בלי הרגשה הואיל ובלא"ה כ' בסי' קפ"ג דדעת הר"ם דבעינן דוקא הרגשה גמורה אפי' בבדיקה ד"ת ע"ש וכ"כ בשו"ת מעיל צדקה סי' ל"ד. אמנם בנובי"ק חיו"ד סי' נ"ח דחה שיטה זו בשתי ידים דמה גבול הגבלת לו והרי לפעמים דמקור נוטה ממקומו לצד זה או לצד זה וא"כ במעט נטי' שיטה המקור לאיזה צד תטהר דמו. והנה לכאורה הי' נלפענ"ד להביא ראי' להמקילין מש"ס נדה מ"א: אר"ל משום ר"י נשיאה מקור שנעקר ונפל לארץ טמאה שנא' יען השפך נחושתך ותגלי ערותך למאי אילימא לטומאת שבעה דם א"ר ולא חתיכה אלא לטומאת ערב ולכאורה אמאי ל"ק לטומאת שבעה ומיירי שנעקר המקור לביה"ח ומשם נפל דם לארץ דטמאה ומייתי מקרא דהשפך נחושתך דמקור שלא במקומו נקרא ערוה כאלו הוא במקומו וכיון שנוזל דם משם טמאה נדה א"ו דבכה"ג אינה טמאה משום דל"ה דרך ראיי'. אמנם באמת ליכא לאוכוחי מהתם מידי דבשלמא כשהמקור בשלימותו אשתרבובי אשתרבב ונחית למטה כשיוצא דם משם היא טהורה דלא זהו דרך ראיי' שאסרה תורה משא"כ הך דינא דר"ל הנ"ל מדמייתי מקרא השפך נחושתך ע"כ מיירי שנקרע המקור ונפל חתיכה ממנו ועיקר המקור נשאר במקומו א"כ כשראתה דם הא רוב ומצוי הוא שירד הדם מעיקר המקור שבמקומו והוי שפיר דרך ראיי' וכמ"ש בב"י הנ"ל ומ"ש בב"י שם דאע"ג דקיי"ל דתולין במכה היינו בצדדין אבל לא במכה שבמקור ותמה עליו הד"מ הנ"ל דהרי ברייתא ערוכה היא דתולין גם בדם מכה שבמקור לפענ"ד כונת הב"י הוא דאין תולין במכה שבמקור רק אם המקור הוא שלם ויש מכה בצדדיו אבל לא היכי שנקרע המקור ונפרד ממנו חתיכה אז תלינן יותר שהדם הוא מעיקר המקור שהוא רוב ומצוי ביותר וא"כ בכה"ג פשיטא דהאשה טמאה ול"ה צריך ר"ל להשמיענו וע"כ דאתא לאשמעינן דאפי' לא ראתה דם רק שנפל חתיכה מהמקור לארץ היא טמאה וע"ז שפיר קא' דא"א למימר דטמאה טומאת ז' דדם א"ר ולא חתיכה. אמנם באמת בתשו' חת"ס חיו"ד סי' קמ"ה דוחה דברי הנוב"י שם מכל וכל ומסיים בזה"ל באופן שכל קושיות הנוב"י לא יזיזו השיטה הנ"ל ממקומה זיז כ"ש: והנה אם כי לדינא קשה מאד להקל בזה לסמוך ע"ד המקילין בפרט לפי"ד הפוסקים שכ' בטעם הר"ש משום דכשנופל מהרחם לביה"ח הלא כ"ז שלא זב דם א"א לטמאות האשה נדה משום דדם א"ר ולא חתיכה וכשזב אח"כ דם משם הו"ל כאלו זב דם מן הצדדין כיון דאינו גורם טומאה רק יציאת דם מבית הפנימי וכשזב דם מבית החיצון הרי הוא כמו שזב דם משאר אבר מאברי' ולכך החמיר באמת הב"ח בדין דנעקר מקורה דבעינן שתדע האשה שבשעת נפילת הרחם ל"ה דם ע"ש ולפי"ז הלא ידוע שבחולי שבירת האם בל"א געבערמוטטער ברוך המצוי אצל הנשים והוא שקורין פארפאלל. שתים הנה הקוראות אותן במחלה הזאת. שיש בהן שמתוך רפיון קשרי האם המקור יורד למטה עד מחוץ