הרי בשמים תפז

שהוא במקומו אבל לאחר שפירש ממקומו פסקה טומאה ממנו ע"ש] מ"מ הרי כ' בתוס' שם ד"ה דם הנדה דלרבא דאמר בנדה ל"ה. לאחרים גורם טומאה לעצמו לא כ"ש לא דרשינין מדוה כמותה ע"ש והכי מבואר בר"ן פ"ב דשבועות ובחי' הרמב"ן נדה מ"א: לענין יוצא דופן. ולפי"ז שפיר קמייתי רבא רק מהך דר' חייא דבהא דקתני במתני' נמצא בפרוזדור ס' טמא איפשר לפרושי בלא הרגשה וקאי לענין הדם גופי' דטמא אף דהאשה היא טהורה דרבא לשיטתי' דלא דריש מדוה כמותה משא"כ בהא דר' חייא הרי לא מצינין לפרושי לענין הדם ויהי' הפי' חייב על ב"מ שחייב אם הכניס הדם למקדש דהרי אין לו טהרה במקוה כנ"ל וע"כ מדקא"ר חייא דחייבין עליו על ב"מ ע"כ קאי לענין האשה בעצמה אם נכנסה למקדש שחייבת קרבן וא"כ ע"כ איירי בהרגשה והו"ל קבוע וע"כ הוא מטעם רוב ומצוי ודוק: אמנם באמת היטב אשר דבר בזה בשו"ת בית אפרים הנ"ל דל"ש בזה קבוע כיון דבשעה שהם בקביעות עדיין אין כאן ספק ולא נפל הספק עד אחר פרישתו לפרוזדור והו"ל פירש דומיא דסברת הה"מ פ"ב מה' שבת ה"כ ע"ש. וע"ד פלפול קצת י"ל דד"ז תלוי בפלוגתא דאביי ורבא בגיטין ס"א. דאביי קא' התם דלהכי בוררת וטוחנת עם אשת ע"ה ול"ה מסייע ידי ע"ע כמו ברישא דמתני' התם בחשודה על השביעית משום דרוב ע"ה מעשרין הן ורבא מוקי לה בע"ה דר"מ ובתוס' הרגישו דהרי רבא ס"ל ג"כ רוב ע"ה מעשרין הן ונראה דבאמת התעורר בס' ט"ג שם דהרי בביתה אסור לסייע עמה משום כל קבוע כמע"מ דמי ומשמע התם דאפי' נתחייב במעשר מדאוריי' שריא לסייע בהדה ע"ש ומש"ש מכח קבוע שאינו ניכר הוא תמוה דהרי אם ידוע אפי' לאדם אחד הו"ל קבוע הניכר כמ"ש בפלתי סי' ק"י ס"ק י"ב ע"ש וא"כ הלא הע"ה ידע אם עישר אם לא אמנם י"ל עפי"ד הה"מ הנ"ל דכיון דבשעה שהוא בבית ע"ה ונתחייב במעשר ל"ה מספקינן דהא הוא לעצמו יודע אם עישר אם לא אפס משפירש מע"ה מספקא לן אם עישר את התבואה ולכך ל"ה עלה דין קבוע ולכך ס"ל לאביי דמטעם רוב ע"ה מעשרין שריא לסייע בהדה אפי' בביתה ורבא פליג עלי' וס"ל דהוי עליו גם בכה"ג דין קבוע ולכך הוכרח לאוקמי בע"ה דר"מ וכיון שכן י"ל דרבא דקא' בב"ב שם רוב ומצוי קאמרת לשיטתי' אזיל דס"ל דגם בכה"ג יש עליו תורת קבוע וע"כ צריכין לבא מכח רוב ומצוי] גם הרי בב' חנויות מוכרות בשר שחיטה וא' בשר נבילה אזלינן בתר רובא אף שבהחנות הא' של הבשר נבילה יש בשר נבילה הרבה והוא רוב נגד הבשר שבהב' חנויות של בשר שחיטה מ"מ בתר המקומות אזלינן והטעם משום דדבר הנפרש אפשר לו שיסתלק מהחלק המועט כמו שמסתלק מהחלק המרובה וא"כ למה אזלינן בתר רובא דמקור לגבי עלי' הרי איכא נמי דם צדדין והו"ל ב' מקומות לגבי דם מקור: נחזור לדאתאן עלה לענין דינא בנידן שאלתינו לכאורה גם בלעדי אמירת הרופאים יש מקום לצדד להתיר משום שאשה זו יש לה וסת קבוע ויש לסמוך בשלא ב"ו ע"ד המרדכי אף שא"י שמכתה מ"ד כנ"ל וכן העלה בתשו' מהר"ם לובלין סי' קי"א דגם בשא"י אם מכתה מ"ד תולה שלא ב"ו ואפי' ז"נ א"צ וכ"כ הב"ח שם וכן מורה ובא בתשו' נובי"ק סי' מ"א ובפלתי שם סק"ה מסיים שכן ברור ונכון ואין להחמיר והכי מפורש ברדב"ז ח"ב סי' תמ"ד ומביאו בס' חכ"א להלכה אמנם לכאורה י"ל דזהו דוקא במכה תדירית שמרגשת צער וכאב גם שלא בשעת תשמיש אבל בנ"ד שאין לה כאב כ"א בשעת נגיעה באותו מקום איפשר שאין להקל בזה דלא חשיב רק כאב בעלמא וכי"ב כ' בש"ך סי' קצ"ו ס"ק י"ג לענין תליי' במכה שמ"ד בג"י הראשונים של הז"נ דיש חילוק בין אם זב תדיר לבין אם זב רק לפרקים ובפרט דאיכא למיחש שמא זיבת הדם ע"י נגיעה בשם הוא קביעת וסת מחולשת המקור וכבר העלה בתשו' ח"צ סי' מ"ו ובנובי"ת חיו"ד סי' קי"ד שגם באופן זה היא טמאה נדה דלא כהשב יעקב וע' ספר יהושע חיו"ד סי' מ"ו. אמנם הלא יש לנו לסמוך בנ"ד על מה שאומר הרופא שיש לה מכה בהאם שממנה הדם יוצא ושכבר נתרפאה ע"י הרפואות ולא תראה עוד לדעתו והנה אף דבש"ע סי' קפ"ז ס"ח נחלקו הראשונים הבעה"ת והרשב"א ז"ל אי סמכינן על רופא שאומר שנתרפאה ואף להריצב"א דמיקל הוא רק ברופא יהודי אבל על רופא עכו"ם אין לסמוך אשר פיהם דבר שוא כו' אולם כבר העלו כמה מגדולי האחרונים לסמוך ארופאים בכה"ג דליכא לברורי ממעשה דטבעין בנדה כ"ב: ששאלו חכמים לרופאים ואמרו אשה זו מכה יש לה בתוך מעי' כו' ונתקשה הרא"ש בתשו' דא"כ למה הצריכו הטלת הקליפות למים לראות אם נימוחו ורצה בתשו' מהר"ם לובלין הנ"ל לומר דבאמת לא רצו לסמוך ארופאים ובחנו אם האמת כדבריהם אולם בתשו' עבוה"ג סי' כ"ב כתב משום דהיכי דאיכא לברורי לא סמכינן ארופאים ע"ש והיכי דליכא לברורי סמכינן שפיר ארופאים ובאמת י"ל בדברי המהר"ם לובלין שם דגם איהו ס"ל הכי דהרי כ' שם שהרופאים ל"א שיש לה מכה במקור אלא שהוא קליפות או שערות ולכך אם יש בידינו לברר דבריהם אין לסמוך עליהם אבל אם היו הרופאים אומרים שיש לה מכה במקור היינו סומכין עליהם דא"א לברורי והכי מפורש במהרי"ק שורש קנ"ט להוכיח מהתם דגם רופאים עכו"ם נאמנים ומוכח מדבריו שם דהטעם אע"ג דאין מסלפ"ת נאמן אלא בעדות אשה מ"מ נאמן משום דחזקה אומן לא מרע אומנותי' כיון דירא לעצמו שלא יתברר עפ"י רופאים מומחים היפך דבריו ויקלקל עי"ז אומנותו ע"ש וע' בע"ז כ"ז. דמוקי הא דא' ימול ארמאי ברופא מומחה ופירש"י לא מרע נפשי' לשוי' כ"ש ובתוס' שם כ' ואפי' אינו מומחה למילה לא מרע נפשי' מכל דבר שיתעסק בו והכי מצינו באמת בראשונים ז"ל בחולין צ"ו דסמכינן באיסורין אטעימת קפילא אפי' ל"ה מסלפ"ת משום דלא מרע אומנותי' ער"ן שם וכן העלה בתשו' שבו"י ח"א סי' ס"ה. וי"ל דלכך הצריכו חכמים באמת הבירור דהטלת הקליפות למים ולא סמכו אחזקת אומן לא מרע אומנותי' משום דכ' במג"א סי' ח' ס"ק י"א דהיכי דאיכא לברורי לא סמכינן אחזקה וא"כ הא בנ"ד א"א לברורי דכיון דהמכה הוא במקור א"א ע"י בדיקת מוך דהרי בין אם הוא דם נדות או מהמכה יהי' הדם על ראש המוך וסמכינן שפיר אהגדת הרופאים: והנה מד' הח"צ סי' מ"ו נראה דבכל ענין סומכין ע"ד הרופאים ובמעשה דטבעין לכך אנו מטמאין אם נימוחו משום דהתם הפי' מכה היינו שנחלשה האם שלה או שאירע בה איזה קלקול עד שאינה בריאה וחזקה בטבעה לבשל המותרות כתיקון ולהוציאן בזמנן כראוי ולכך היא מוציאתן קודם זמנן ובלתי מבושלין כראוי ואין זה ענין לדם מכה שהוא דם בועה וחבורה ואינו מעיקר דם המקור אבל זה דם המקור הוא אלא שלחולשת המקור או לסיבת מאורע מן המאורעות שאירע בו הוא מוציא את הדם באופן משונה ע"ש ולפענ"ד אף אי נימא דלא סמכינין באיסורין ארופאים היינו להחליט ודאי שהוא כדבריהם אבל בנ"ד י"ל דמועיל הגדת הרופא עכ"פ למשוי ס' השקול לענין שנסמוך על הס"ס של הרמ"א כיון דבס"ס בעינן שקולין כמ"ש בתוס' כתובות ט'. עש"ך יו"ד סי' נ"ג ובמג"א סוסי' תס"ז. ומהני עכ"פ אמירת הרופא דנימא בי' ס"ס ומתיישב עפי"ז מה דלא סמכו ארופאים במעשה דטבעין הנ"ל לטהר את האשה מכח ס"ס ספק ברי' בפ"ע ואת"ל מהמקור דילמא מחמת מכה שבמקור והרי הגדת הרופא משוי לי' עכ"פ לס' שקול והלא ברמ"א סוסי' ק"י פוסק דסמכינן אס"ס אפי' היכי דאיכא לברורי ומכ"ש הכא דלא נוכל לברר רק ספק א' שמבואר בתשו' נובי"ק סי' כ"א דבכה"ג לא מיקרי אפשר לברורי וא"כ הי"ל לטהרה מכח ס"ס וי"ל דהרי באמת שני הספקות הם משם א' דלשני הספקות היא טהורה והוי כהא דא' שם אונס חד הוא וכ' בנוב"י סי' נ"ז ובסד"ט דכיון דקיי"ל מקור מקומו טמא איכא נ"מ בין הספקות דאם הוא ממכה שבמקור הלא טמאה טומאת ערב וא"כ הרי מבואר בנוב"י שם דרק בדם לח שהוא משקה שייך מקור מק"ט ולא בחתיכה ושערות ולכך במעשה דטבעין שהיתה מפלת כמין שערות וקליפות הא ל"ש מקור מק"ט וליכא ס"ס והלכך ממילא לפי"ז ל"ה ג"כ כדי סמיכה על אמירת הרופאים והוכרח לעשות הבחינה דהטלה למים אבל בנ"ד שפיר נוכל לצדד מכח ס"ס. ואף דבשאלתינו אומר הרופא שהמכה הוא בפה האם מבחוץ שקורין מוטטערמונד בכ"ז הלא מבואר בנוב"י שם דגם במכה שבפה האם בחוץ שייך מקור מק"ט ע"ש ואיכא נ"מ בין הספיקות ובפרט שמלשון בעה"ת שמפקפק בנאמנות הרופאים נראה דרק כשאמירת הרופא הוא לאחר שכבר נתחזקה ברמ"ת אבל אם הי' מתחלה שאלת רופא ואמר שיש לה מכה איפשר דגם הוא מודה דאין להחזיקה ברמ"ת ומהני אפי' במקום דאיכא לברורי והרי במעשה דטבעין הקשה באמת בסד"ט לשי' הרז"ה דדם יבש טהור משום דכתיב כי יזוב זוב דמה א"כ למאי נ"מ שאלו לרופאים הרי אם לא נימוחו הו"ל דם יבש וטהור אמנם י"ל דנהי דלרז"ה דם יבש טהור מ"מ אם ראתה דם יבש בימי ספירת הנקיים אינו עולה כמו דם קישוי שאינו עולה כאשר הארכנו בזה קצת למעלה וי"ל דהי' המעשה בתוך ז"נ ולכן הצריכו לרופאים שכיון שאמרו שהוא מחמת מכה עולה גם לנקיים וא"כ כיון דבימי ליבונה האשה בחזקת טמאה קיימא כנ"ל א"כ כיון שבא להוציאה מחזקה י"ל דל"מ עדות הרופאים בדאיכא לברורי אבל כשאינו להוציא מחזקה איפשר דמהני גם במקום דאיכא לברורי ובפרט אם לא נסמוך עליהם לענין הדאורייתא רק שלא להוציאה מבעלה משום רדמ"ת דל"ה רק איסור דרבנן וכיון דאמירת הרופה עושה עכ"פ ס' השקול הו"ל סד"ר: והנה אפי' אי נימא דמחמירין גם ברדמ"ת כיון שבאמת בחמ"ח אה"ע סי' קי"ט ס"ק כ"ב כ' דרמ"ת הוא מדאוריי' וכן בתשו' חת"ס חוכך להחמיר גם ברדמ"ת שלא לסמוך ארופאים מצד דחיישינן שאומרים בדדמי ע"ש נראה דהוא רק באופן כזה שי"ל שהרופא אומר מאומדן דעתו עפ"י השערתו וי"ל שטועה בדמיונו ולהכי נראה נמי שלא סמכו על הרופאים במעשה דטבעין כיון דהתם שפטרו הרופאים שאשה זו יש לה מכה במעי' רק מכח השערתם דצורות אלו הקליפות מוכיחות שהם גלדי מכה וע"כ חיישינן שאומרים בדדמי משא"כ בנ"ד שאמר הרופא זה ע"י מה שראו עיניו בהמקור ע"י מטטערשפיעגעל בכה"ג ל"ח לבדדמי ושפיר סמכינן עלי' וכ"כ בשו"ת ד"ח ח"ב סי' ע"ז דאם המילדת אומרת שראתה המכה בעיני' נאמנת אפי' היא עכו"ם. וגם יפה כתב מעכ"ת לבאר דהיכי דיש הוכחה לדברי הרופא לכ"ע מועיל שהרי בתשו' הרדב"ז סוסי' ת"י כ' דאפי' כאב בשעת תשמיש חשיב הוכחה לסמוך על הרופא ובחת"ס סי'