הרי בשמים תפה

קמי' ארחי' אמר לה האי דם חימוד הוא ופי' הר"ן דם חימוד הוא וטהור א"כ איך נאסרת ברואה מ"ת הרי דם חימוד טהור הוא אמנם הרי בר"ן שם הקשה מהא דתבעוה לינשא ונתפייסה צריכה ז"נ דהא דם חימוד טהור הוא ותי' דחיישינן שדם החימוד הוליך עמו דם נדות א"כ ה"ה ברמ"ת חיישינן דפתיכא בי' דם נדות. אמנם עדיין יש להתבונן דהרי מבואר בתשו' שב יעקב ובית יעקב דאם הרגישה וראתה מראות טהורות אף שהי' דם מעורב בתוך המראות מ"מ י"ל דההרגשה הי' מחמת המראות הטהורות ובאמת פי' בחי' הר"ן נדה כ"א: לענין מפלת חתיכה ויש עמה דם דקא' תרתי ש"מ דאיפשר דההרגשה הי' מחמת החתיכה ולא מחמת הדם וכן חוכך לומר בתשו' הרמ"א סי' צ"ז ביצאו דמים טמאים וטהורים דל"ה הרגשה כיון דאיפשר דהי' ההרגשה מחמת הדמים הטהורים ועי' בס' בינת אדם שער הנשים סי' ז' אות י"ג שמסתפק בזה. ובס' סדרי טהרה רסי' ק"צ כתב בכונת המהרשש"ך שכ' לדחות ראיית הש"י דהרגשת זיבת דבר לח ל"ה הרגשה מר"פ הרואה ת"ש האשה שעשתה צרכי' וראתה דם רמ"א אם עומדת טמאה ה"ד אי דארגשה יושבת אמאי טהורה אי דלא ארגשה עומדת אמאי טמאה והלא התם ע"כ ארגשה זיבת דבר לח דהלא המ"ר זבין ממנה דהא התם מיירי דנמצא דם תוך הספל דקודם דתמו מיא אתי דם א"כ כיון דהדם יוצא תוך המ"ר ע"כ הרגישה זיבת דבר לח וכ' לדחות זה דאיפשר דבכ"מ באמת הוי הרגשת זיבת דבר לח הרגשה ושא"ה כיון דבא עם המ"ר הא יש לתלות הרגשת הזיבת דבר לח במ"ר ולא מיקרי הרגשת דם ע"ש וכיון שכן ברמ"ת כיון דדם דמחמת חימוד התשמיש הוא טהור רק דאמרינן דמחמת חימוד התשמיש נתעורר גם הדם נדות ויצא עם הדם החימוד. והנה אי הוי ידעינן שיצא קודם הדם החמוד ונפתח המקור על ידו הא ל"ה הרגשת פתיחת המקור משום הדם הנדות בודאי ל"ה הרגשה ואפי' יצאו כאחד ג"כ איפשר לספוקי שההרגשה הי' מחמת הדם החימוד דטהור הוא ורק דאיפשר שנתעורר הדם הנדות בראשנה לצאת ונפתח המקור על ידו והוי שפיר הרגשה ובמק"א כתבתי דיהי' לפי"ז מכאן ראי' למ"ש בתוס' כריתות י"ז: ד"ה מדסיפא דגם על ס"ס חייב אשם תלוי דאלו לד' הרמב"ם שכ' בפ"ח משגנות דבס"ס א"ח א"ת יקשה דא"כ איך קא' בנדה י"ד: בנמצא על שלה לאח"ז תנא וחייבין א"ת וכן שם י"ב: מהו שתבדוק עצמה כדי לחייב בעלה א"ת הרי איכא ס"ס ספק שמא ל"ה בשעת תשמיש ואפי' הי' בשעת תשמיש שמא דם החימוד פתח המקור ול"ה הרגשת דם נדות. והנה אף דמצינו בנזיר ס"ו. ודאי חזא ס' מחמת ש"ז ס' מחמת ראיי' כיון שנזקק לטומאה ספקו טמא ופי' בתוס' כדא' בנדה פ' המפלת זיבה דפתיכא בי' ש"ז לא סתרה אלא יום א' זיבה דלא פתיך בי' ש"ז סתרה שבעה ומיירי כגון שבדק עצמו ומצא ש"ז וגם זיבה על הבגד ולא נודע אם באה הזיבה לבדה וש"ז לבד ויסתור שבעה או פתיך בי' זיבה שבאו יחד ולא יסתור רק יום א' אמרי' כיון שנזקק לטומאה ס' טמא וא"כ הה"נ אם הי' יוצא הדם נדות מעורב עם הדם חימוד הרי דם בלא הרגשה כיון דמקור מקומו טמא האיכא עכ"פ טומאת ערב ורק כשיצא הדם נדות תחלה בפ"ע היא טמאה ז' ואמרינן כיון שנזקקה לטומאה ס' טמא. אמנם ז"א דהתם הלא מיירי בימי ספירה שהיא בחזקת טומאה וה"ה בנדה בסמוך לוסתה שהוחזקה מקודם לראות בזמן זה איכא חזקת דם בא בהרגשה וחייב קרבן בודאי תוך אותיום משא"כ אשה שיש לה וסת שלא ב"ו שראתה מ"ת ג"פ נהי דאנן מטמאינן לה מספק אבל הא ל"ש לומר דכיון שהוחזקה לראות ג"פ מ"ת תהי' מוחזקת שתראה ותרגיש דהרגשה דבר התלוי בחוש הוא ואי דחזקת דם בא בהרגשה הרי איפשר פשר שהדם החימוד יפתח המקור או יצאו הדמים מעורבין ביחד וקפידת התורה הלא הוא שתהי' ההרגשה מדם נדות בלבד ולכך בודאי לכ"ע ליכא רק איסור דרבנן כיון דעל ההרגשה ליכא חזקה וראיי' בלא הרגשה אינו אלא מדרבנן וא"כ אפי' לרב דס"ל וסתות דאוריי' מ"מ וסת של רמ"ת בודאי לכ"ע ל"ה רק דרבנן כנ"ל ומיושב שפיר קושי' הבשמים ראש הנ"ל ונכון לפי"ז ג"כ מה שהקשה א"ז החו"ד דאי נימא דרמ"ת מדין וסת הוא א"כ אמאי לא תהי' מותרת לשמש בימי עבור והנקה דהרי אפי' לוסת גמור א"ח בימים הללו. ולהאמור נכון דמעוברות ומניקות הן מסולקות מדמים ואין מקורן נפתח ליציאת דם וסתן הטבעי הטמא מעיקרא אבל ברמ"ת הלא חזיא מחמת חימוד התשמיש והלא דם החימוד טהור הוא ושפיר חיישינן שכיון שדם החימוד יפתח המקור יתעורר גם דם נדות לצאת ודו"ק) הלכך מהני קביעות הוסת לתלות בצדדין משא"כ לענין איסור נדה דהוא דאוריי' ל"מ קביעות הוסת לטהר הדם שראתה שלא בשעת וסת דוסתות דרבנן ל"מ להפקיע איסור נדה לבעלה דאוריי' ע"ש ובתשו' שער אפרים שמיישבים בזה הקושיא משבועות י"ח הנ"ל. ולפי"ז לכאורה היכי משכחת הדין דראתה כתם שמטמא הבועל למפרע לר"מ בבעילת היתר אי באשה שיש לה וסת שלא ב"ו הא מהני קביעות הוסת להוציאה מאיסור כתמים שהוא רק דרבנן וגם האשה טהורה אפי' מכאן ולהבא דתלינן בצדדין מחמת מיעוך תשמיש דבשלמא מכל הכתמים דמטמאין באשה שיש לה וסת ל"ק כמ"ש א"ז הגאון מהמבורג זצ"ל בתשו' נובי"ק סי' מ"ד משום דאימור ארגשה ולאו אדעתה כמ"ש בפירש"י דנ"ח. ולא מיחשב לספק כיון דרוב דמים באין בהרגשה משא"כ לענין לטמא הבועל ע"כ אנו חוששין שהוא משעת תשמיש הלא איכא למיתלי בצדדין מחמת מיעוך תשמיש שפיר יש לנו לטהר לד' המרדכי ואי באשה שאין לה וסת הרי ס"ל לר"מ בנדה י"ב: דאשה שאין לה וסת אסורה לשמש אמנם י"ל דרב ס"ל כמ"ד בנדה ל"ט. דהא דאשה שאין לה וסת אסורה לשמש לר"מ הנ"מ בימי נדותה אבל בימי זיבה מותרת דבאחד עשר יום שבין נדה לנדה בחזקת טהרה עומדת וא"כ הרי בנדה ע"ג. דרשינן גבי זבה טמאה מלמד שמטמאה את בועלה כנדה וא"כ י"ל דהא דקא' רב למפרע ור"מ הוא היינו באשה שאין לה וסת ששמשה עמו בי"א ימי זיבה וראתה כתם דמטמא למפרע ולפי"ז הרי הא פשיטא דבזבה קטנה כמו שהיא שומרת יום כנגד יום כן גם בועלה אין עליו רק טומאת יום א' דהא ותהי נדתה עליו כתיב ולא יותר והרי בנדה ל"ג. אמרינן יכול יעלה לרגלה פירש"י יעלה בסופה כגון בא עלי' בששי שלה יטבול בליל המחרת כמותה ת"ל וטמא שבעת ימים ואי איתא דגם שומרת יום כנגד יום מטמאה בועלה ז"י ל"ל קרא דאינו עולה לרגלה בנדה שבא עלי' בששי דמה בכך דהאשה אין עלי' עתה רק טומאת יום א' הרי בזבה קטנה אין עלי' מעיקרא רק טומאת יום א' ואפ"ה מטמאה בועלה ז"י א"ו דאינו כן וא"כ אף לאחר דגלי קרא דאינו עולה לרגלה היינו בנדה כיון דעכ"פ מעיקרא יש עלי' טומאת ז"י אבל בזבה קטנה דמתחלה אין עלי' רק טומאת יום א' בודאי גם על בועלה ליכא רק טומאת יום א' ורק בזבה גדולה דהיא טמאה שבעה טמא גם בועלה שבעה עת"כ פ' מצורע עם פי' הראב"ד ז"ל אבל לא זבה קטנה (וראיתי בספר מנחת חינוך לש"ב הגאון מט"פ זצ"ל מצוה קפ"ב דפשיטא לי' דגם שומרת יום כנגד יום מטמאה בועלה ז' ולא ידעתי מנ"ל הא) ולפי"ז מיושב לנכון קושי' התוס' הנ"ל דא"א לומר דהפרשת הכ"ג ז' ימים מביתו הי' שמא תמצא כתם דמטמא לר"מ למפרע דהיכי מייר' אי באשה שיש לה וסת ושלא ב"ו דבשעת וסתה בודאי לא יעשה הכ"ג איסור לבא עלי' א"כ שלא ב"ו הא גם האשה טהורה לד' הש"ך הנ"ל דוסתות דרבנן מהני לגבי כתמים דרבנן כנ"ל ואלא באשה שאין לה וסת הא אסורה לשמש לר"מ בימי נדותה וע"כ דניחוש שמא ישמש עמה בימי זיבה ותמצא בהם א"כ אז הלא לא יהי' עליו רק טומאת יום א' כדין זבה קטנה כיון דמשראתה פ"א מחמת תשמיש וצריכה להיות שומרת יום כנגד יום הא אסור לבא עלי' גם ביום ב' אחר טבילתה עד לערב דהו"ל גרגרן כמבואר בנדה נ"ד. וא"כ אפי' יבא עלי' אח"כ ותראה וכן בפעם הג' לא תהי' זבה גדולה משום דלא יהי' רצופין ואנן קיי"ל זבה גדולה ל"ה כ"א בראתה ג"י רצופין דלא כשי' רבינו סעדי' שהובא בתוס' שם דס"ל דגם במפוזרין הוי' זבה גדולה. ואם תראה בהשני ימים שאח"כ בלא בעילה ונעשה זבה גדולה בכ"ז ל"א דנעשה זבה גדולה למפרע לענין שיהי' על בועלה בפעם הראשון כדין בא על זבה גדולה שיטמא שבעת ימים כדמוכח מד' הש"ס פסחים פ"א. דקא' התם לר' יוסי דא' מכאן ולהבא הוא מטמאה לא משכחת טומאת התהום בזיבה ואי נימא דהבא על זבה קטנה שנעשית אח"כ זבה גדולה הוי על הבועל דין בא על זבה גדולה א"כ שפיר אפשר לאשכוחי כגון שבא על אשה בימי זיבתה בי"ג בניסן סמוך לערב ושפעה עד ליל י"ד והו"ל בא על זבה קטנה ויכולין לשחוט הפסח עליו בי"ד דחזי לאורתא לאחר טבילה ואח"כ ראתה שוב בסוף יום י"ד ביה"ש א"כ נעשית זבה גדולה כיון שראתה שני ימים ביה"ש וטמא הבועל למפרע טומאת ז' כדין בא על זבה גדולה וא"כ משכחת שפיר טומאת התהום דזיבה וע"כ דל"א דנעשית זבה גדולה למפרע לטמא בועלה בראי' ראשנה טומאת ז'. ואי דהלא ס"ל לר"מ במשנה נדה נ"ב: דיש בכתמים משום זוב ובכתם גדול כשיעור ג' גריסין חיישינן דשמא כל חדא וחדא בחד יומא חזיא הלא מבואר בראשונים שם דאפי' למ"ד דר"מ ס"ל דבימי זיבה שריא לשמש עכ"פ בדיקה בעיא שע"כ קתני בסיפא דמתני' התם הזב והזבה הרי אלו בחזקת טומאה ע"ש ופוסקים באמת להלכה כן הרמב"ם והרא"ש והובא בש"ע יו"ד סי' קפ"ו ס"ב דכל אשה שאין לה וסת צריכה בדיקה קודם תשמיש ואחר תשמיש וא"כ כיון שע"כ בדקה לא היתה יכולה לבא לידי זבה גדולה ולענין חשש זבה קטנה הא הי' די בהפרשת יום א' ולמה מפרישין אותו ז' ימים ומיושב קושי' התוס' הנ"ל ע"נ בס"ד: והנה עפ"י הסברא הנ"ל שהעלינו דכיון דאפי' בראיי' בלא הרגשה טמאה עכ"פ טומאת ערב משום מקור מקומו טמא ולכן א"א לאוקמה בחזקת טהרה ואדרבא בחזקת טומאה קיימא גם לגבי בעלה כיון דמחזיקין מטומאה לטומאה כסברת הנוב"י הנ"ל אמינא לבאר דברי הרמב"ן בחי' ריש גיטין שכ' לענין קושי' התוס' שם שהקשו דאמאי לא ילפינן דע"א נאמן באיסורין אפי' באתחזק איסורא מוספרה לה והעיר בזה הרמב"ן שם דהרי מנדה אין למילף כיון דרק מפיה אנו חיין שראתה דם א"כ לא אתחזקה בנדה רק על פיה וא"כ הפה שאסר הוא הפה שהתיר וכ' דהרי בכל ענין האמינתה תורה אפי' הבעל עמה במטה וראה הדם שותת ויורד א"כ לא אתחזקה בנדה על פיה ואפ"ה האמינתה תורה על הספירה ע"ש. והנה לכאורה עדיין יש להתבונן דהרי מן התורה אינה טמאה בלא הרגשה א"כ ההרגשה הלא לא נוכל לדעת רק על פיה שאומרת שהרגישה וא"כ עדיין לא מקשין התוס' כלום דכיון דלא אתחזקה רק על פיה שאמרה שהרגישה הא שייך הפה שאסר הוא הפה שהתיר ואי