הרי בשמים תפד

אמנם הלא בשבועות י"ח. בהא דקא' רבא התם ותרווייהו תנינא כו' מוקמינין הך מתני' בסמוך לוסתה ואכניסה וא"כ אז הא ליכא חזקת טהרה אולם עדיין קשה לרב אדא בר מתנה דמוקי לה התם בשלא בסמוך לוסתה ואפרישה ורק רבינא פריך לי' והא נמצא קתני ונמצא לבתר הכי משמע וכ' באמת בספר ת"ח שם דרב אדא לא חייש להך פירכא משום דאע"ג דא"ל נטמאתי הא איכא לספוקי דילמא עדיין לא יצא הדם לבית החיצון ובנמצא אותיום ודאי יצא הדם לביה"ח בשעת תשמיש ע"ש וא"כ תקשי לרב אדא האיך מוקי בשלא בסמוך לוסתה ואמאי בנמצא על שלו או על שלה אותיום טמאין ודאי וחייבין בקרבן הא איכא לספוקי דילמא הי' בלא הרגשה והא דהרגישה הי' הרגשת שמש וכנגד חזקת דם בא בהרגשה הא איכא חזקת טהרה דאשה אמנם י"ל דרב אדא ס"ל מקור מקומו טמא וא"כ הא אפי' בלא הרגשה טמאה טומאת ערב עכ"פ כנ"ל והלא קאזיל התם אליבא דרבא דא' תרווייהו תנינהו ואיהו הא ס"ל אותו מקום של האשה ביה"ס הוי וא"כ באין שני הטומאות בב"א כנ"ל וכיון דעכ"פ טמאה טומאת ערב שוב לית לה חזקת טהרה וטמאה ג"כ נדה ודאי מטעם חזקת דם בא בהרגשה [והא דלא מוקי בגמ' נדה הנ"ל בדלא ארגשה ולכך אותיום חייבין בקרבן משום דחזקת דם בא בהרגשה ואמרינין דבודאי ארגשה י"ל דהתם ג"כ קאי לאוקימתא דר"א דמתני' מיירי שלא בשעת וסתה וא"כ איכא חזקת טהרה כנגד חזקת דם בא בהרגשה ואי דהא מקור מקומו טמא וליכא חזקת טהרה ז"א דהתם הלא ע"כ קאי למ"ד מקור מקומו טהור מדפריך התם מהא דבמגעות ובהיסטות הלך אחה"ר והרי ההוא קאי לענין לשרוף את התרומה כמ"ש בתוס' נדה י"ח. ד"ה ותו ליכא וא"כ מ"פ לאו אם רוב ימי' טמאין טמאה ואע"ג דלא ארגשה הרי לתרומה וטהרות טמאה אפי' בלא הרגשה משום מקור מקומו טמא וע"כ דאזלינין התם למ"ד מקור מקומו טהור וא"כ לא הו"מ לאוקמי ג"כ המתני' בלא ארגשה] ולפי"ז הרי בגמ' ביומא שם בהך דכ"ג הלא ע"כ החשש על שלא בסמוך לוסתה דבודאי לא חיישינן שיעשה הכ"ג איסור לבא על אשתו סמוך לוסתה. וכיון שכן י"ל דריב"ב ס"ל מקור מקומו טהור ולהכי קא' רק ספק נדה כיון דאפי' בתוך אותיום ונמצא על שלו איכא ס' דילמא לא ארגשה ואי דחזקת דם בא בהרגשה הא כנגד זה איכא חזקת טהרה דאשה משא"כ בירושלמי שמסדרו הי' ר' יוחנן לשי' אזיל דס"ל בנדה מ"א: מקור מקומו טמא וא"כ אפי' שלא ב"ו אין להעמידה בחזקת טהרה כיון דאפי' שלא בהרגשה היא טמאה טומאת ערב משום מקור מק"ט ממילא אין לה חזקת טהרה והוי' שפיר תוך אותיום ודאי נדה אפי' שלא ב"ו ולהכי קא' ודאי נדה והרמב"ם הא פוסק נמי בפ"א ממו"מ ה"ט דמקור מקומו טמא להכי כתב ג"כ שמא תמצא ודאי נדה: ומה נכון ליישב עפי"ז שינוי הסוגיות שעמדו בתוס' יומא שם ובפסחים ס"ח. דביומא פריך על הא דקא' רב שימי התם דבועל נדה טבילתו בלילה מהא דתנן בעל קרי כמגע שרץ בועל נדה כט"מ מאי לאו לטבילה ומשני לא לטומאתן ופריך טומאתן בהדיא כתיבא בהו ההוא טומאת ז' כתיב בי' וההוא טומאת ז' כתיב בי' ומשני סיפא אצטריכא לי' אלא שחמור ממנו בועל נדה שמטמא משכב ומושב כו' ובפסחים שם פריך על הא דאר"ש התם זב וכל זב לרבות בעל קרי כו' מיתיבי בעל קרי כמגע שרץ מאי לאו למחנותם כו' לא לטומאתם והא קמ"ל דב"ק כמגע שרץ מה מגע שרץ מטמא באונס אף ב"ק מטמא באונס מיתיבי בועל נדה כט"מ למאי אי לטומאתם האי טומאת ז' כתיב בי' וההוא טומאת ז' כתיב בי' אלא לאו למחנותם ומדסיפא למחנותם רישא נמי למחנותם מידי איריא הא כדאיתא והא כדאיתא ולמה דחיק לאוקמי רישא וסיפא בתרי טעמי ואמאי לא משני התם ג"כ סיפא אצטריכא לי' ולהנ"ל יתיישב שפיר דהנה בתוס' יומא ג': ד"ה ריב"ב הקשו בהא דתנן שכשם שמפרישין כ"ג קודם יו"כ מביתו כך הי' מפרישין כהן השורף את הפרה מביתו ללשכה שע"פ הבירה כו' והקשו דגבי פרה תיסגי ששה ימים כיון דטבו"י כשר בפרה ליטבלי' בצפרא ביום הז' וישרוף בו ביום הפרה ותי' דהא דטבו"י כשר בפרה הנ"מ טבו"י דטומאה דרבנן אבל טבו"י דבועל נדה שהוא מדאוריי' אסור מדרבנן ועוד תי' משום דאיכא תנא ביבמות פ' הערל דס"ל דאפי' מדאוריי' לא הותר טבו"י אלא דטמא מת וטבו"י דשרץ דאתי בק"ו מט"מ א"כ לדידי' לא אתי בועל נדה בק"ו מט"מ דאיכא למיפרך מה לט"מ שאין מטמא משכב התחתון כעליון כבועל נדה וי"ל דשני התירוצים הללו תלי' אם החשש הוא משום ספק נדה או ודאי נדה דאם החשש הוא משום ס' נדה א"א לומר כתי' הראשון משום דטבו"י דבועל נדה אסור מדרבנן דאם ל"ה רק ס' נדה הא הו"ל סד"ר ולקולא וע"כ תי' זה הוא רק למ"ד מקור מקומו טמא והוי החשש משום ודאי נדה והתי' השני של התוס' אתיא שפיר גם למ"ד מקור מקומו טהור ול"ה החשש רק משום ס' נדה כנ"ל והנה בהא דקא' סיפא אצטריך לי' אע"ג דלהתי' הב' של התוס' הא שמעינין לי' מהפרשת הכהן השורף את הפרה דבעי' ז"י ולא סגי בששה ובז' יטבול משום דטבו"י דבועל נדה לא הותר בפרה משום דא"א למילף לי' בק"ו מט"מ דמה לט"מ שכן אין מטמא מו"מ וא"כ נשמע דבועל נדה חמור מט"מ שמטמא מו"מ וע"כ דהגמ' דשקיל וטרי בדברי רב שימי ס"ל מקור מקומו טמא והחשש הוא משום ודאי נדה א"כ לא שמעינין לי' מפרה דאיפשר לומר כתי' הא' של התוס' דטבו"י דבועל נדה אסור מדרבנן וא"כ בפסחים הא קאי התם על דברי ר"ש ור"ש הא ס"ל בנדה מ"א: מקור מקומו טהור ולדידי' ע"כ החשש רק משום ספק נדה וא"כ א"א לשנויי כתי' הא' של התוס' הנ"ל דהוי מדרבנן דא"כ הו"ל רק סד"ר וע"כ כתי' הב' דאסור מדאוריי' משום דא"א למילף מט"מ דמה לט"מ שכן אין מטמא מו"מ וא"כ ל"ה אפשר לשנויי התם סיפא אצטריכא לי' דהא כבר שמעינין לה מהפרשת הכהן השורף את הפרה כנ"ל וכן אנו מוכרחין לומר בדברי התוס' נדה ט"ו. שהקשו בהא דקא' בגמ' התם על המתני' דקתני ומודים חכמים לר"ע ברואה כתם שמטמאה את בועלה אמר רב למפרע ור"מ הוא ושמואל אמר מכאן ולהבא ורבנן הוא והק' בתוס' מסוגיא דיומא הנ"ל דקא' על הא דריב"ב שמא תמצא אשתו ספק נדה כמאן כר"ע כו' ואמאי לא משני שמא תמצא כתם דהא מודים חכמים לר"ע ברואה כתם ולכאורה יש להקשות דמאי קושיא היא זו דילמא קאי ביומא התם להך תנא דס"ל דכל טבו"י כשר מדאוריי' בפרה ורק מדרבנן אסור טבו"י דטומאה דאורייתא דבועל נדה וכתי' הא' של התוס' הנ"ל וא"כ לא הו"מ למימר שמא תמצא כתם כיון דכתמים ל"ה רק דרבנן וטבו"י דטומאה דרבנן הא כשר בפרה אף מדרבנן ול"ה צריך בפרה פרישה ז' ימים ולהאמור א"ש דכיון דקאי התם על ריב"ב דקא' ס' נדה א"כ ע"כ א"א למימר כתי' הא' דתוס' משום דטבו"י דטומאה דאוריי' אסור מדרבנן דא"כ הו"ל סד"ר ולקולא וע"כ ס"ל דטבו"י דבועל נדה אסור בפרה משום דל"י לי' בק"ו מט"מ וא"כ גם בועל נדה דרבנן לא הותר ושפיר הקשו התוס' לימא שמא תמצא כתם: ומה שנלפענ"ד בישוב קושי' התוס' הלזו הוא דהנה לכאורה קשה בהא דקא' רב דמודו חכמים לר"ע ברואה כתם שמטמאה את בועלה למפרע ור"מ הוא לפמ"ש בש"ך יו"ד סי' קפ"ז סק"כ דבאשה שיש לה וסת זמן קבוע שהיא רואה אם ראתה מחמת תשמיש שלא בשעת וסתה היא טהורה אפי' אין לה מכה כלל ואמרינן שזהו דם טהור מן הצדדין מחמת מיעוך תשמיש וכ' הש"ך דאין לסמוך אדבריו אלא לענין שלא להחזיקה ברואה מחמת תשמיש להוציאה מבעלה אבל מ"מ צריכה לישב ז' נקיים ומבואר בתשו' שב יעקב סי' מ' ובנובי"ק סי' מ"א ובגו"פ הטעם דלענין להוציאה מכלל רמ"ת כיון דמה שנאסרה על בעלה בראיי' ג"פ מ"ת הוא רק מדרבנן. (והנה ראיתי בס' בשמים ראש המיוחס להרא"ש ז' סי' נ"ג שפלפל בהך ענינא דרמ"ת דל"ה רק מדרבנן כיון דהוא משוה וסת וקיי"ל וסתות דרבנן וה"ר לזה מריש יבמות דתנן חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן כו' ושאל רבינו יצחק ז"ל דנדה נמי תפטור צרתה והוי ט"ז ומה נשתנה ערוה זו משאר עריות ופריק לה בתרי גווני חדא שכל העריות אפי' יש היתר לאיסורן ל"א שתהא זקוקה עד שתותר לו דאין זה דרכי נועם שהרי תחת בעלה נמי לא היתה ממתנת ועוד דלא נאמרו אלא בעריות ליבם שאשה זו אינה עומדת לו אלא לעלמא אבל נדה לא חזיא לא לדידי' ולא לעלמא והשתא אי אמרת דרמ"ת משכחת דאסורה למ"ד דבר תורה א"כ איכא לאשכוחי גוונא דליתנהו להני תירוצי כגון פילגשו שראתה ג"פ מחמת תשמיש שנשאת לאחיו דאסורה לו ושריא לעלמא דאין כל אצבעות שוות ואין לומר דלעולם איסור תורה יש אבל אינו בהכרת אכתי תקשי לרב דאמר יבמות י"א. דצרת סוטה אסורה דטומאה כתיב בה כעריות ופריך התם דף ג': לרב ליחשבי' במתני' ומשני לפי שאינו בצרת צרה א"כ נדה טומאה כתיב בה וישנה בצרת צרה קשה דליחשבי' וע"כ דרמ"ת הוא רק מדין וסת ואינו רק דרבנן והנה אף שמסיים שיש לדחות ראי' זו בכמה אנפי ובכסא דהרסנא שם פלפל בדבריו אכן לפענ"ד גם לדברי הרא"ש עדיין יקשה לכאורה דהרי עיקר הקושיא הוא לרב דסבר צרת סוטה אסורה והרי לל"ק בנדה ט"ז. ס"ל לרב התם דוסתות דאורייתא א"כ אפי' אי נימא דרמ"ה מדין וסת הוא ג"כ הו"ל דאוריי' לרב דאף דלד' התוס' בנדה ס"ו. ד"ה ונאמרת הך וסת דרמ"ת גרוע מוסת דעלמא דלכך גם רבי מודה בי' דבעי' ג"פ וא"כ י"ל לפי"ז דבוסת דרמ"ת לכ"ע דרבנן וכ"כ באמת בתשו' נוב"י אמנם לד' רש"י שם שכ' דגם בוסת דרמ"ה שייך פלוגתא ד"ר ורשב"ג ושוה לוסת דעלמא א"כ הו"ל וסת דאוריי' למ"ד וסתות דאוריי'. ומה שרוצה בתשו' חת"ס לומר דגם לרש"י הוי וסת דרמ"ת לכ"ע דרבנן המעיין יראה שאין דבריו מוכרחין בזה וא"כ קשיא שפיר לרב דליחשבי' בין הני דפוטרות צרותיהן. והנלפענ"ד בזה דהנה ראיתי באחרונים שכתבו דמ"ד וסתות דרבנן אף דבכ"מ איסור שהוחזק בג"פ הוא דאוריי' מ"מ כיון דקיי"ל דמדאורייתא אינה טמאה עד שתרגיש בבשרה וא"כ הרי אף דמוחזקת לראות דם נדות בזמן זה מ"מ על ההרגשה שהוא תלוי בחוש ל"ש חזקה ולכך מה"ת לא חיישי' לוסת דנהי דמחזקינן לה שתראה ביום זה מ"מ לא מחזקינן לה שתרגיש ובלא הרגשה הא טהורה היא מדאוריי' ומ"ד וסתות דאוריי' ס"ל דכיון דחזקה לדם שבא בהרגשה לכך אמרינן דבודאי תראה ותרגיש כדרכה והנה באמת העירו המפורשים בהך דרואה מ"ת ג"פ דתלינן דאשה זו רואה תמיד מחמת תשמיש ולא תלינן בשאר מקרים משום דטבע חימוד התשמיש להזיל דם כהא דתבעוה לינשא כו' דחיישינן שמחמת חימוד התשמיש ראתה דם עכו"פ סי' קפ"ד סכ"ב ולכאורה לפמ"ש בחי' הר"ן נדה כ': בההיא איתתא דאייתא דמא לקמי' דר"א הוי יתיב ר' אמי