הרי בשמים תעד

דיצא גם כשלא החזירו וכי"ב שמעתי מקשין בהא דהיי"ב בגיטין פ"ג: ה"ז גיטך ע"מ שלא תשתי יין כל ימי חייכי ע"מ שלא תלכי לבית אביך לעולם אין זה כריתות משום שכל ימי חיי' אגידא גבי' ואמאי לא נימא דהתנאי סותר למעשה כיון דלפי התנאי אגידה גבי' ול"ה כריתות והתנאי בטל והמעשה קיים אמנם הדבר נכון עפ"מ שראיתי לא"ז הגאון ז"ל בס' תו"ג בחי' גיטין כ': שהקשה מהא דה"ז גיטך אם מתי דאין גט לאחר מיתה הרי התנאי סותר למעשה כיון דאין גט לאח"מ והתנאי בטל ומעשה קיים ותי' דשא"ה דמצד הדין התנאי סותר למעשה הוי תנאי ודוקא בה"ז גיטך מ"מ שתחזירהו לי שא"ל שיהי' גט אחר שתחזירנו לי שמצד הלשון התנאי סותר למעשה אז התנאי בטל ע"ש וא"כ ממילא לפי דבריו אזדי גם הקושיות הנ"ל. איברא דלכאורה יש סתירה לזה מד' הריטב"א בקידושין כ"ג: גבי הא דקא' בגמ' שם על הא דקתני במתני' לר"מ קונה העבד א"ע בכסף ע"י אחרים וחכ"א בכסף ע"י עצמו ומוקי לה כגון דאקני לי' אחר מנה וא"ל ע"מ שאין לרבך רשות בו ר"מ ס"ל כי א"ל קני קני עבד וקני רבי' וכי א"ל ע"מ לאו כלום קאמר לי' והקשה הריטב"א שם דהרי לר"מ לא סגי שלא כפל תנאו וכיון שכן הוא איך אפשר שיעבור על התנאי דיקנה רבו שהרי התנה בת"כ שאם יקנה רבו לא יקנה הוא וכיון שנתבטל התנאי דין הוא שתתבטל המתנה ומביא שם לחד תירוצא דל"ה תנאי משום דהוי תו"מ בד"א והתנאי בטל ומעשה קיים הרי דגם היכי דמצד הדין התנאי סותר למעשה ג"כ התנאי בטל ונלפענ"ד בזה עפמ"ש הב"ש בסי' ל"ח סק"ו דאף דאנן לא קיי"ל כר"מ ולא ילפינן מתנאי ב"ג וב"ר מ"מ משפטי תנאי שהם מסברא אסמכינין לה דלהוי דומיא דב"ג וב"ר דלר"מ אף מה שאינו מסתבר בעינין דומיא דב"ג וב"ר ע"ש ולפי"ז י"ל דבהא פליגי ר"מ וחכמים בקידושין שם דלר"מ אף במה שהתנאי סותר למעשה מצד הדין דמסברא ל"ה אמרינן בזה דהתנאי בטל ומעשה קיים בכ"ז בטל התנאי משום דל"ה דומיא דב"ג וב"ר משא"כ לחכמים כיון דל"ה תנאי סותר למעשה מצד הלשון רק מצד הדין ל"א מסברא דליבטל ובכה"ג לא ילפי' מב"ג וב"ר ולכך ס"ל כיון דאמר ע"מ אהני לי' תנאי' ויש לפלפל עפי"ז טובא בפירש"י ותוס' ביצה ד"כ. גבי הרי עלי תודה ע"מ שאצא בה ידי חגיגה כו' ואכמ"ל: וע"ד הקושיא השני' שהבאת בשם המחבר הנ"ל שהקשה על שי' הרא"ש דמתיר ליקח טלית בלא דעת הבעלים משום ניחא לי' לאינש למיעבד מצוה בממוני' לפי"ד התוס' פסחים ד"י: דל"ש ניחא לי' לאינש כו' רק בודאי מצוה ולא בספק והרי גם הכא הוי ספק לבעלים דילמא לא יחזירנו ולא יקיים המצוה דעל הכלל ל"ש אחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינין ובספק הא ל"א ניחא לי' לאינש כו' הנה דברים האלה המה רק פטפוטי מילין בעלמא תלוים על בלימה דמה ענין שמיטה אצל הר סיני דהתם בככר בפי נחש שפיר כ' התוס' דלהכי לא אטרחוהו חכמים בממוני' לשכור חבר להוציא הככר מפיו משום דספק הוא אם יכנס כלל לחיוב המצוה דאיפשר שיאכלנו הנחש או יוציאנו ולמה זה ישדי זוזי בכדי אבל הכא הלא מי שיקח הטלית ויקיים המצוה ויחזירנו הלא מצוה ודאית היא ושרי שפיר השואל לברך כיון דלגבי אדם פרטי הא אמרינן דבודאי לא יעשה איסור ויחזירנו לו ואי דבכלל העולם איפשר שימצא אדם שישלח בעולתה ידו ולא יחזירנו לגבי' באמת ל"א דניחא לי' כו' דאיהו לא יצא י"ח המצוה וממ"נ כשישאלנו אדם כשר שרוצה לקיים המצוה להחזירו הא אמרינן ניחא לי' כו' ומקנה לי' במתנה עמ"ל ואלא שיקחה אינש דלא מעלי ולא יחזירנו הא באמת ל"י י"ח מצות ציצית ואיך שייך לומר בזה שהוא ספק מצוה ובחנם הארכת לדחות דבריו להביא ממרחק לחמך אחרי שהם דחוים ממילא. ובדבר מה שהקשית עמ"ש הרמ"א ביו"ד סי' ר"כ דלהכי ל"ב ת"כ בנדרים משום דלא גרע דיבורו מכונתו של הנודר יוצא מדבריו דהיכי דדברים שבלב הויין דברים גם ת"כ ל"ב אכ"ק בקידושין מ"ט: בהא דקא' בגמ' התם על הא דקא' רבא דברים שבלב אינן דברים מנלי' לרבא הא כו' ותיפוק לי' מדא' בכ"ד דבעינין תנאי כפל ואי איתא דבכ"מ דברים שבלב הויין דברים אמאי בעי' ת"כ עכ"ק הנה לפענ"ד לק"מ דהרי ר"מ הוא דבעי ת"כ בקידושין ס"א. ורחב"ג פליג עלי' התם עתוס' גיטין ע"ה. ד"ה לאפוקי שכ' דלר"ח ל"ב שום משפטי תנאים ע"ש ואנן דקיי"ל דבעינן משפטי תנאים רק במ"ת שהם מסברא ילפינן מב"ג וב"ר כד' הב"ש הנ"ל וא"כ למאי דס"ד דדברים שבלב הויין דברים ממילא ל"ב באמת מ"ת כלל משום דלא גרע דיבורו מכונתו ושעפי"ז אמינא לבאר ע"ד החידוד דברי הש"ס בקידושין שם ד"נ. דפשטוה דדברים שבלב ל"ה דברים מהא האומר לשלוחו הבא לי מן החלון או מן הדלוסקמא והביא לו אע"פ שאמר בעה"ב ל"ה בלבי אלא ע"ז כיון שהביא לו מזה בעה"ב מעל ואמאי הא קאמר בלבי אלא לאו משום דאמרינן דברים שבלב אינן דברים ופריך ודילמא שא"ה דלמיפטר נפשי' מקרבן קאתי ומשני הול"ל מזיד הוי ופריך לא עביד אינש דמשוי נפשי' רשיעא וכ' התוס' בד"ה הול"ל מזיד הייתי דנהי דאין אנו מאמינים אותו לומר בלבי הי' כך מ"מ מזיד הייתי הוי' טענה מקובלת יותר והקשה בפנ"י הרי משנה מפורשת היא בכריתות מה אם ירצה לומר מזיד הייתי ותי' בספר המקנה דהרי באמת הקשו התוס' בב"מ ג': האיך נאמן לומר מזיד הייתי הא אין אדם מע"ר ותי' שיכול לומר שא"ר להביא חולין לעזרה וא"כ תינח התם דאי הוי אמר מזיד הייתי הוי חב"ע אבל הכא ל"ה חב"ע כיון דממ"נ א' מהם מעל או הוא או השליח וקיי"ל דאדם מביא קרבנו להתכפר בו חבירו מדעתו א"כ כיון דבאמת א"נ לומר מזיד אני משום דאין אדם מע"ר יכולין בי"ד לכופו שיביא אשם להתכפר בו או הוא או השליח עכדפח"ח ולכאורה יש להעיר דהנה באמת יש להקשות לכאורה בהא דמצינו במשנה כריתות כ"ב: חתיכה של חולין וחתיכה של הקדש אכל א' הראשנה ובא אחר ואכל את השני' ס"ל לר"ש דשניהן מביאין אשם א' על תנאי ואיך שייך בזה תנאי הלא כיון דקיי"ל כהני שלוחי דרחמנא הם ומבואר בחי' הרשב"א קידושין כ"ג: דלפי סוגיית הש"ס נדרים ל"ו: אפי' בשחיטה דכשרה בזר ג"כ שלוחי דשמיא אינון מדלא פשיט לי' התם מהם דמא"מ דאיהו למ"ע ושליח מצי משוי ע"ש וא"כ איך איפשר למרמי תנאה בהקרבת קרבן הרי הו"ל תנאי שא"א לקיימו ע"י שליח והוא איסורא דאית בי' ממונא היינו דמי הקרבן ע' שבועות ל"ו. ובעינן משפטי תנאים ואי דנימא כיון דהבאת הקרבן לעזרה אפשר ע"י שליח דומיא דכ' התוס' בנזיר י"א. ד"ה דהוי לענין נזירות ז"א דהרי כ' התוס' בגיטין כ"ח: דלכתחלה אין לשלוח קרבן ע"י שליח משום דמבטלו ממצות סמיכה א"כ הו"ל א"א לקיימו ע"י שליח אמנם י"ל לפמ"ש בתוס' כתובות נ"ו. וביאר הדברים בפנ"י כתובות ע"ד. דלהכי בעינן משפטי התנאים משום דל"א דיבור ומבטל מעשה א"כ י"ל דבקדשים כיון דעיקר הוא המחשבה כדכתיב כל נדיב לב עולות להכי ל"ב משפטי התנאים ולפי"ז קשה לכאורה למאי דס"ד דגמ' בקידושין דדברים שבלב בכ"מ הויין דברים א"כ הדר קשיא דאיך יכילנא למימר דאי הוי אמר מזיד הייתי ל"ה מאמינן לו משום דאין אדם מע"ר והוי אמרינן לי' שיביא קרבן אשם על תנאי שיתכפר בו הוא או השליח הרי ה"ל תנאי שא"א לקיימו ע"י שליח כנ"ל ואי דבקדשים כיון שישנו בלב ל"ב בי' משפטי התנאים ז"א דהרי למאי דסלקא אדעתן דבכ"מ דברים שבלב הויין דברים ואפ"ה גלי קרא דבעי' משפטי תנאים א"כ למה לא ניבעי גם בקדשים מ"ת ולדברינו הנ"ל א"ש ע"נ דהכא ע"כ קאזלינן אליבא דחכמים דפליגי על ר"מ וא"כ אי מסברא ל"ב לא ילפינן מב"ג וב"ר וא"כ לס"ד דמועיל בכ"מ דברים שבלב באמת ל"ב בשום דוכתא משפטי תנאים דכיון דמסברא ל"צ דלא גרע מכונתו ל"י מבג' וב"ר כלל ודו"ק. ובלא"ה ל"ק קושייתך הנ"ל דהרי כ' התוס' בקידושין שם דמימרא דרבא דקא' הוי דברים שבלב דמשמע אי הוי פירש הי' מועיל אפי' לא כפלי' לתנאי' היינו משום דקאי התם היכי דאיכא אומדנא ודי בגילוי מילתא בעלמא ע"ש וא"כ הא דקא' מנלי' לרבא הא דדברים שבלב ל"ה דברים הוא במקום דאיכא גילוי מילתא ול"ב ת"כ וליכא לאקשויי מידי. דברי בד"ז ידידך דור"ש באהבה: סי' קטו לק"ק ביטשקאף במדינת אונגארן. בעזה"י יום ג' כ"ב סיון תר"נ לפ"ק סטרי. שפעת שלום וברכה לכבוד תלמידי היקר מ"ח האברך החריף ושנון ירו"ש הנגיד כש"מ משה דוד אשכנזי נ"י מכתבך הגיעני והנני לתשובתך עד"ש באשר נתיסד בק' שפאר קרעדיט פעראיין והבאים בברית החברה הזאת רובם ככולם הם ישראלים ומבקשים למצוא היתר לבל יהיו נכשלים באיסור ריבית ח"ו: הנה בריש כל מראין נחפשה דרכי היתר ונשובה ונחקורה בענין מ"ש הרשב"א בתשו' בעסק הלואות מעות עניים בריבית לישראל שאפשר להתיר כיון דאין הריבית בא מלוה למלוה שאין לממון זה בעלים ידועים מי נאסר ולא מחמת שהגזבר מלוה אותם נאסר שכל שהממון אינו שלו אלא שנעשה עליו אפטרופס או גזבר מותר ובלבד שלא יהא בעל הממון אסור בריבית וכדתנא בתוספתא דמציעא ישראל שנעשה לעכו"ם אפטרופס או סנטר מותר ללות ממנו בריבית וכ"כ בשו"ת הרמב"ן סי' רכ"ב ובשו"ת הרא"ש המכונה בשמים ראש סי' כ"ז. והנה לכאורה לפמ"ש הרא"ש ז"ל פ"ק דב"ב סי' כ"ט דהא דא' בערכין ו': האומר סלע זו לצדקה עד שלא באת ליד גבאי מותר לשנותה משבאת ליד גבאי אסור לשנותה דדוקא לדבר הרשות אסור לשנותה. אבל לדבר מצוה רשאי הגבאי לשנותה ובמח"א ה' צדקה סי' י' הובא בשם מהרי"ק דאף דקיי"ל בפ"ב דשקלים מותר עניים לעניים וא"י לשנותן למצוה אחרת זהו דוקא כשגבו לעניים ידועים ומכי מטי הגביי' ליד גבאי זכו עניים בה דשליחותייהו דידהו קעביד אבל אי גבו לעניים סתם שאינם ידועים דעדיין לא זכו בה העניים כיון שלא הובררו יכולים לשנותה למצוה אחריתי ע"ש א"כ לכאורה ליתא להדין הנ"ל לפי המתבאר מדברי הר"ן נדרים ס"ה: גבי ולימא כל דמעני לאו עלי נפול דכיון דאינו נותן לידו אלא ליד גבאי וכיון שאם רצה הגבאי ליתנו לאחר הרשות בידו מסתלק שם המקדיש מהצדקה והוי הגבאי הבעלים ע"ש וא"כ ממ"נ אי במעות עניים ידועים