הרי בשמים תסח

דלאוקימתא אשתו דרב יוסף שם אף בעל בנכסי אשתו שאין לו בהן רק ק"פ אפ"ה רשאי לחפור בורות ערמב"ם פי"ד מה' טוען ועסמ"ע סי' רי"ב ס"ק י"ג וא"כ לדידי' אפי' אי רשאי לחפור בורות אין לו קה"ג וע"כ דמאי דמבואר בירושלמי גיטין פ' השולח דהא דיש לו רשות לחפור בורות הוא רק אי רק כקה"ג דמיא אתיא אליבא דרבא וא"כ רב יוסף הנ"ל לשיטתי' שפיר קא' דלא משכחת דמייתי ביכורים אלא חב"ח עד יב"נ. אמנם לענין מצרנות אף אי נימא דבשכירות אינו נוהג בכה"ג דיש לו זכות בגוף הקרקע בודאי נוהג) וא"כ לא דמי לשכירות ולכ"ע י"ב בכה"ג דין מצרנות ובפרט לפמ"ש בתוס' ערכין ד"ל. שאם הלוקח קצץ אילנות מאי דקץ קץ ופטור מלשלם גם בשעת היובל ומשמע אפי' לא מכר לו ע"מ לקוץ האילנות א"כ בודאי לא הו"ל כשאר קנין פירות דנימא דלא יהי' בו ג"כ דין מצרנות. גם הרי קיי"ל דגם בהפקר י"ב משום דינא דב"מ כמבואר בש"ע סעי' נ"ו דאם ימצא כמותה של הפקר שבמקום אחר להחזיק בה יכול המצרן לסלקו וא"כ הרי הפקר חוזר ביובל כמ"ש בס' ברוך טעם וא"כ נ"מ שפיר גם בזמן שהיובל נוהג בשדה של הפקר. וחוץ מכ"ז לא ידענא מנא לי' דמאן דסובר דבשכירות אין בו דינא דב"מ אף בשיש לו להשכן שדה סמוכה שהיא שלו לחלוטין יסבור נמי דאפי' במוכר למזונות עצמו לית בי' משום דינא דב"מ הרי איפשר דלהך שיטה רק כשמוכר למזון האשה והבנות ליכא משום דינא דב"מ ולא כשמוכר למזונות עצמו ובב"י מובא פלוגתא בזה וא"כ משכחת שפיר במוכר בית בע"ח לצורך מזונותיו דא"ח ביובל ושייך שפיר דין מצרנות: והנה מ"ש הרב מיאזלאוויטץ הנ"ל דמשכחת במוכר בית בע"ח ועבר ומכר שלא לצורך מזונותיו דהמכירה קיימת ושבזה מבין מ"ש בסמ"ע סי' קע"ה סק"ז דעשיית הישר והטוב לא תיקנו רק על הלוקח ולא על המוכר והוא משום דהמוכר הא קעביד איסורא שמכר שלא לצורך מזונותיו ול"ש להזהיר לו שיעשה הישר והטוב רק להלוקח דאיהו לא קעביד איסורא עכ"ד הנה דבריו אלה לא יתכנו דהרי אם המוכר עושה איסור ממילא גם הלוקח ממנו עושה איסור שעובר על לפני עור. עתוס' שבת ג'. ותוס' קידושין נ"ו. ד"ה אבל ובמקנה שם ובמג"א סי' שמ"ז סק"ד ועשו"ת הרלב"ח סי' קכ"ו ובמל"מ פ"ד מה' מלוה ה"ב ועוד דהרי בסמ"ע כ' זה בזה"ז דל"ש איסור זה ואפ"ה אין התקנה רק על הלוקח ולא על המוכר. ובאמת גוף הדבר שכ' זה בשם הסמ"ע הוא מפורש בפירש"י ב"מ ק"ח: בהא דקא' זבין לנכרי לית בי' משום דינא דב"מ דלאו בר ועשית הישר והטוב הוא ופירש"י וז"ל ואין לנו לומר על דינא דב"מ ועשית הישר והטוב אלא ללוקח שהמוכר אומר לו מה עשיתי לך אם ארצה לא אמכרנה לך ותהא בידי אבל ללוקח נאמר משוך ידך ויקחנה זה עכ"ל והדבר מובן בסברא דאיך נטיל על המוכר לעשות טוב וישר במה שהוא חלקו ונחלתו והרי אפי' לענין זה נהנה וזה לא חסר דכופין על מידת סדום כ' בנימוק"י ב"ק פ' כיצד הרגל בשם הרא"ה דזהו דוקא בקרקע של שניהם שאין משתמש בשלו כלל אבל להשתמש במה שהוא שלו בכגון זה אמרו כופין על מידת סדום ע"ש: ובדבר הטענה שקנה מאשה הנה אפי' באשה שקנתה דלכ"ע לית בה משום דינא דב"מ אפ"ה כ' ברמ"א סמ"ז דשותף יכול לסלקה דשותף עדיף ממצרן וכ' הש"ך דה"ה שוכר א"כ מכ"ש בקונה מאשה דהוא מחלוקת הפוסקים אם שייך דינא דב"מ בודאי שוכר יכול לסלקו ועתשו' ב"ח הישנות סי' י"ח ובתשו' שבו"י ח"ג סי' קכ"ה. ומה שטוען שמעון שהוא קרוב לאשה בודאי אינה טענה דמצרן קודם לקרוב כמ"ש בתשו' שבו"י ח"ב סי' קס"א דאין להשגיח בזה שאומרים העולם דקרוב קודם ובזה הדין עם הרב מיאזלאוויטץ נ"י במ"ש דאף אי נימא דקרוב קודם הוא דוקא קרוב כזה שפסול לעדות. כדמצינו בב"י ח"מ סי' רמ"ז באומר נכסי לקרובי יש בכלל הקרובים שהם פסולים לעדות דוקא והכי מצינו בש"ע יו"ד סי' שע"ד לענין הא דקרובי המת נוהגין אבילות כל שבוע הראשון כ' בש"ך שם בשם המ"ב דבמקום שא"י המנהג אין להראות אבילות רק הקרובים הפסולים לעדות וכי"ב טובא: ומה שתמה הרב הנ"ל עמ"ש בק"ע בירושלמי דנזיר פ"ד ה"ו דשדה אחוזה שנגאלת מקרובים היינו פסולי עדות דוקא ותמה מש"ס קידושין כ"א וגאל את ממכר אחיו וכי יש לך אדם שאין לו גואלין ואי בעינן פסולי עדות דוקא מי לא משכחת שמתו כל קרוביו שפסולין לו לעדות וע"כ דקרובים דהתם היינו מי שראוי ליורשו. הנה כבר קדמו בזה בס' קרן אורה בחי' לנזיר כ"ח: והנה תלמידי האברך החריף מוה' זלקא האליך נ"י מק"ק שטשעריץ אמר ליישב ד' הק"ע דאיפשר דכונתו דוקא קרובים פסולי עדות בעוד שהם בחיים א"י לגאול רק קרובים פסו"ע של המוכר ולאחר מותם יורשים משפט הגאולה קרוביהם שהם פסו"ע להם דומיא דא' ב"ב קט"ו. נחלה ממשמשת והולכת עד ראובן וא"כ שפיר פריך וכי יש לך אדם מישראל שאין לו גואלין ויפה אמר. ולכאורה יש לעורר בזה דהרי בהא דא' התם בסמוך שדה אחוזה בהדיא כתיב בי' על שדה הארץ יחשב כדארנב"י לקרוב קרוב קודם ה"נ לקרוב קרוב קודם והקשה הרשב"א בחי' דהרי ג"ז בלא"ה ידעינן משום דחזינן דלענין נחלה א' בב"ב ק"י: דכיון דכתיב לשארו הקרוב דרשינן קרוב קרוב קודם ה"נ כתיב ובא גואלו הקרוב אליו קרוב קרוב קודם ותי' דאי משום גואלו הקרוב אליו הו"א הקרוב שיש בידו ספק לגאול קודם ואפי' הי' בן דודו אמיד ודודו אינו אמיד ב"ד קודם כו' אבל השתא דכתיב יגאלנו רבה כל הגאולות לעכב שיהיו דוקא כסדר הזה ואם בן דודו אמיד ודודו אינו אמיד אינו נגאל ע"ש ולפי"ז הא לכאורה א"א למימר שיהי' כונת הק"ע שכ' דאין גאולת קרובים רק בפסו"ע שהוא רק כ"ז שהן קיימין להם משפט הקדימה כיון דגם בפסו"ע גופייהו הקרוב קרוב קודם. אמנם באמת לפענ"ד הך דרשא דקרוב קרוב קודם אינו רק לר"א דס"ל חובה ודריש כי לא יהי' לו גואל בשא"א ביד הראוי ליורשו ליגאל ואין הגאולה מוטלת אלא על הקרוב מן הכל כפירש"י שם לדידי' שייך שפיר הך דרשא אבל לר"י הא ע"כ לא נראה לו לפרושי קרא הכי שעל כן פריך וכי יש לך אדם מישראל שאין לו גואלין א"כ לדידי' לא דרשינן הקרוב קרוב קודם ושעפי"ז נראה דלא קשה מה שהקשה בלח"מ פ"ב מה' עבדים ה"ז על הא דהשמיט הרמב"ם בה' שמיטה ויובל גבי שדה אחוזה הדין דקרוב קרוב קודם ולהאמור נכון דז"א רק לר"א דקא' חובה אבל לר"י דקיי"ל כוותי' דהוא רשות ע"כ לית לי' הדרשא דקרוב קרוב קודם וכיון שכן דר"י ע"כ לא ס"ל הך דקרוב קרוב קודם א"ש ממילא דברי תלמידי הנ"ל: והנה ראיתי בדברי הרב הנ"ל שתמה עמ"ש במהרי"ט ח"ב ח"מ סי' ס"ח בשם הרמב"ן דלהכי ביתומים ואשה לית בהו דינא דבר מצרא משום דיתמי ואשה לאו בני מיעבד הישר והטוב נינהו. דהרי בב"מ ל"ה. אמרי' שמו לה לאשה ואינסיבא ומתה בעל בנכסי אשתו לוקח הוי לא מיהדר ולא מהדרינן לי' דאשה גופה ל"ה צריכה למיהדר כיון דהא דשומא הדר הוא משום ועשית הישר והטוב ואשה לאו בת מיעבד הישר והטוב היא הנה לא עיין בדברי הרמב"ן גופי' במלחמות פ' המקבל שכ' וז"ל דשאני אשה ויתמי דלאו בני מיעבד האי הישר והטוב נינהו ולא רמו רבנן עלייהו תקנתייהו שאם לא עכשיו אימתי דלאו בני מקח וממכר הם ואפי' הם עשירים כהילני המלכה ובני' עכ"ל הרי דעיקר טעמא הוא דעשיית ישר וטוב זה דב"מ דייקא ל"ש באשה דלאו אורחא דאיתתא לאטרוחי למיקני קרקע כמבואר זה בתשו' מהרי"ו סי' צ"ט אבל בעשיית הישר והטוב דשומא הדרא שפיר שייך גם באשה כיון דליכא שום טירחא והלא חזינן דאינן שוין בדינייהו דהרי בטענת מצרנות קיי"ל דמהני אפי' בזבנה או אורתה ולענין שומא הדרה אינו חוזר בזבנה או אורתה: אפס במה שפלפל בתשו' מהרי"ט שם בסי' ס"ז בדברי הריב"ש שכ' דביתמי לאו ה"ט דבאשה אלא משום דיתומים קטנים לאו בני מיעבד מצוה נינהו והקשה המהרי"ט דלענין אין נפרעין מנכסי יתומים קטנים עד שיגדלו איכא דיהיב טעמא בפ"ק דערכין משום דיתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו ואיכא דיהיב טעמא משום דחיישינן לצררי ואמרינן א"ב מת בתוך זמנו כו' וקיי"ל דכל היכי דליכא למיחש לצררי נפרעין ול"ח לטעמא דיתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו ע"ש ולפענ"ד בדינא דב"מ י"ל מכח מ"ש בפירש"י נדה מ"ו: דקטן לאו בר קבולי תקנתא דרבנן הוא וא"כ כיון דדינא דב"מ הוי תקנתא דתקון רבנן משום ועשית הישר והטוב וקטנים הא לאו בני קבולי תקנתא דרבנן נינהו. עכ"פ בנ"ד עפ"י דתוה"ק יש לראובן זכות מצרנות ואין לשמעון לקנות החלק של ראובן שיושב בה בשכירות לקפח לחיותי' ח"ו. והי' שלום דברי ידידו דור"ש באהבה: סי' קי בעזה"י יום ב' ט"ו כסלו שנת תרנ"ו לפ"ק סטרי. שפעת שלום וברכה לכבוד ש"ב ידידי הרב המאה"ג חריף ובקי ירא וחרד לדבר ה' בנש"ק כש"מ שמואל ראבין נ"י אבד"ק קאראטשין יצ"ו מכתבו הגיעני וחשתי להשיב לו על אתר כמבוקשו עד"ש בעובדא דאתא לקמי' בשני שותפים בעסק מסחור קמח הארט הא' שמו ראובן והב' שמו שמעון לראובן הי' לו בהעסק 72 פראצענט ולשמעון 28 פראצענט והפירמא גם הפאקטורען והקנינים הי' ע"ש ראובן בלבד ואחר משך ג' שנים לא יכלו להשוות א"ע מפאת חשבונות רבים שהיו ביניהם ובאו לעמק השוה להשאר בשותפות על משך ג' שנים ושמעון יקח עבור חלקו מן הוא והלאה רק עשרה צל ריוח מכל באללען קמח וכעת אחר כלות השלש שנים האלה נפלו ביניהם טענות וסכסוכים וא' מן הטענות של ראובן איך שמהשלש שנים הראשונות היו להם חובות אשראי שעלו לאיזה אלפים ר"כ וכמה מהם מקולקלים שעל כן טוען שיקח שמעון חובות כפי חלקו ושמעון טוען כנגדו שבשעה שנתפשרו כנ"ל הי' המדובר ביניהם שיהיו כל החובות הן מלעבר הן מלהבא לראובן בלבד וגלל זה לא יקבל הוא רק עשרה צל מכל באללען קמח ועלה ונסתפק כ"ת בצירוף הרבנים שיושבים עמו בדין זה שגם לו יהי כדברי שמעון במה קנה ראובן את החובות שבע"פ ודורש כ"ת ממני לחוות דעתי העני' בזה: הנה כ"ת כ' לדון בזה מכח ד' א"ז בנתה"מ סי' ס"ו ס"ק צ"ג שכ' שם