הרי בשמים תסו

בדיעבד דהרי עכ"פ ל"ה רק גזל דרבנן כמבואר בב"י סי' קנ"ו ואינה יוצאת בדיינים כמ"ש בתשו' רדב"ז ח"א סי' תק"ג דבכל מה שתקנו רבנן לעשות חיזוק לשל תורה אינה יוצאת בדיינים וכ"כ בסי' תקי"ז ע"ש וי"ל דאף למה שמבואר בתוס' שבועות מ"א. דאף לרבנן דר' יוסי היכי דהוא גזל גמור מדבריהם נחתינן לנכסי' בכ"ז זהו דוקא בגזל גמור מדבריהם שאינו דרך מו"מ אבל בכל הני דתקנו חכמים משום אביזרא וגזל כבנ"ד ל"ה רק כי הך דתקנו מפני דרכי שלום דא"י בדיינין כדא' בגיטין ס"א. והכי מבואר באמת בתשו' הרשב"א שהובא בב"י שם בדין יהודי שהי' רגיל אצל עירוני א' מדמה לה התם הרשב"א להא דמצודת הדג ואעפ"כ כתב דבדיעבד אין מוציאין מידו ע"ש ובתשו' חות יאיר הנ"ל ראיתי שדעתו נוטה דבהך דמצודת הדג מוציאין מידו אפי' בדיעבד ובכ"ז כתב דגם להדנין מערופיא אינו רק לכתחלה אבל לא שיצטרך להחזיר בדיעבד ול"ד למצודת דגים דאומנותו של צייד בכך משא"כ במערופיא ל"ש אומנותו בכך דמה זה אומנות ע"ש: ועכ"פ נלפענ"ד ברור דאפי' אי נימא דלהדנין מערופיא צריך להחזיר הוא דוקא דומיא דמצודת הדג דקא' התם בגמ' שאני דגים דיהבי סייארא ופירש"י דכיון שהכיר זה חורו ונתן מזונות בתוך מלא ריצתו בטוח הוא שילכדנו דהו"ל כמאן דמטא לידי' ונמצא חבירו מזיקו ע"ש וא"כ ה"נ בדין מערופיא אי הראשון בטוח שכשלא ישכרנו השני ישכירוהו לו י"ל דהוי כמטא לידי' משא"כ בנ"ד הרי האדון בערה חמתו על ראובן ולא רצה להשכיר לו בשום אופן בודאי כ"ע יודו דבכגון זה ל"ד למצודת הדג וא"צ להחזיר בדיעבד. וגדולה מזו מבואר בסמ"ע סי' שפ"ו דאפי' במקומות שדנין מערופיא היא רק כשהישראל השני מהדר אחר העכו"ם שיעסוק עמו ומבקש ממנו שלא יעסוק עם הישראל הראשון אבל אם אין הישראל מהדר אחר העכו"ם ל"ש בזה מערופיא ע"ש ובתשו' מהר"ם אלשיך סי' ס"ז מבואר דבכה"ג ליכא אף מדין עני המהפך בחררה כל שאין האדון רוצה להשכיר להראשון ושרי לכתחלה ע"ש וכ"כ בתשו' רש"ל הנ"ל שע"כ הדין פשוט לפענ"ד שאין לראובן שום טענה בזה על שמעון ובהיתר שכר: סי' קז וע"ד שאלתו בדיין שיש לו קרחה קטנה באמצע הראש אי רשאי להיות מדייני חליצה אחרי דפסק הרמב"ם פ"ח מה' ביאת מקדש דקרח פסול לעבודה ובש"ע אה"ע סדר חליצה מביא יש מחמירין שלא להיות בדייני החליצה שום מום: הנה לפענ"ד מילתא דפשיטא הוא דאין בזה שום בית מיחוש דהרי באמת בגוף דין זה שלא יהי' כל מום בדייני חליצה איפכא שמעינן לה מדברי הש"ס יבמות ק"א. דקא' התם דחליצה סגי בג' הדיוטות דאי סנהדרין ל"ל למעוטי סומין מלעיני הרי מדתני רב יוסף נפקא דתני ר"י כשם שבי"ד מנוקים בצדק כך ב"ד מנוקים מכל מום שנא' כולך יפה רעיתי ומום אין בך הרי דמדבעינן מיעטא על סומין ע"כ דבע"מ כשר להיות דיין לחליצה וכבר הרגיש בזה בנוב"י מהד"ת סי' קנ"א ועקצוה"ח ונתה"מ סי' ז'. וא"כ נהי דמהרי"ח הובא בד"מ מחמיר בזה לאו מעיקר הדין הוא ובתשו' חת"ס חאה"ע סי' צ"ג כתב בטעמא דמהרי"ח דגזר דייני חליצה אטו דייני גט דכד"נ דמיא ע"ש וא"כ הרי בבכורות מ"ג: איכא תרי לישני בגמ' אי ביש לו לפניו ויש לו לאחריו הוא כשר לעבודה ולל"ק כשר בקרחה באמצע הראש ולפי"ד הריב"א בתוס' ע"ז ז'. לעולם הלכתא כל"ק אפס דהרמב"ם פסק דהוי מום וס"ל כר"ת דסובר דבשל תורה הלך אחר המחמיר וא"כ זהו רק לענין העבודה דהוא איסור דאוריי' אבל לענין להיות מדייני חליצה דגם לשי' מהרי"ח אינו רק גזירה בעלמא וא"כ הא בשל סופרים הלך אחר המיקל ולא פסיל קרחה באמצע הראש. ולבר מן דין הרי כפי דברת מכתבו אין לו באמצע הראש רק קרחה קטנה וא"כ הא אפי' לל"ב דפוסל קרחה באמצע הראש הא בעינן שתהי' הקרחה עכ"פ ברוב הראש ברוחב ול"ד להא דקיי"ל בש"ע יו"ד סי' ק"פ כדברי ר"י משום ראב"ש במכות כ': דשיעור קרחה הוא כשהוא פנוי כגריס דהתם קאי על מעשה הקריחה שהוא תלישת השער על מתו או לע"ז בזה אמרינן דהשיעור הוי כגריס אבל לענין שיהי' עלי' שם קרח הוא מוקצה מן הדעת לומר שבקרחה קטנה כזו יהי' מום ותדע דהרי הרא"ש במכות שם פוסק כמ"ד דהשיעור הוא כשתי שערות ואטו נימא דיהי' זה מום וע"כ דלא שייכי דינים אלו בהדדי ולא קרב זה אל זה כלל: וע"ד הפלפול יש לה"ר לזה עוד מהא דא' בקידושין ל"ו. לפי שנאמר לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת יכול לא יהא חייב אלא בין העינים מנין לרבות כל הראש ת"ל בראשם לחייב על הראש כבין העינים ואין לי אלא כהנים שריבה בהן הכתוב מצות יתירות ישראל מנלן נאמר כאן קרחה ונאמר להלן קרחה כו' וקשה דל"ל להגמ' לומר דהו"א דרק בכהנים אסרה תורה קרחה בראש משום דריבה בהן הכתוב מצות יתירות ובהא דא' התם אליבא דאיסי דילפינן נמי מגז"ש דקרחה קרחה דנשים אינן בלא יקרחו דא"כ ליכתוב קרח מאי קרחה שמעת מיני' תרתי וכ' התוס' שם וליתן את האמור של זה בזה הוי מפקי במה מצינו ואי משום דריבה בהו מצות יתירות אין לנו לחלק מצוה אחת שאנו מוצאין בכהנים ובישראל בהדיא דודאי גוף המצוה לא היינו לומדין אבל פירוש המצוה גמרי שפיר מהדדי וקשה לכאורה הרי ודאי אי לאו גז"ש ל"ה ילפינן מכהנים דאיפשר דרק בכהנים אסרה תורה קרחה בראשם משום דהוי מום והרי אמרי' בכ"ד דלענין בע"מ עשאה תורה קריבין כמקריבין וא"כ כמו דאסרה תורה להטיל מום בקדשים אפי' מום עובר מקרא דכל מום לא יהי' בו ה"ה בכהנים אסור הטלת מום והרי כהן המטמא א"ע עובר משום קדושים יהיו ומכ"ש כשעושה עצמו בע"מ והא דא' בקידושין כ"א: בהא דאין ע"ע כהן נרצע מפני שנעשה בע"מ ויעשה בע"מ ואצטריך לשנויי משום דא"ק ושב אל משפחתו למוחזק שבמשפחתו ולכאורה הרי בלא"ה אסור לעשות לכהן בע"מ משום. וקדשתו הנה באמת רש"י ז"ל נזהר ופירש וז"ל ויעשה בע"מ ומה בכך והלא רציעה מצוה היא וכונתו דאף דאסור לעשות לכהן בע"מ בכ"ז הרי מתקיימת מצות רציעה בכך ובמקום מצוה שרי וא"כ אי לאו הגז"ש דקרחה קרחה ל"ה מצינן למילף איסור קרחה בראש בישראל מכהנים משום דאיפשר דרק בכהנים אסרה תורה קרחה בראש כיון שעושה עצמו בע"מ ובפרט לפ"מ דמבואר בת"כ פ' תזריע לענין קרחת דנתק דלשון קרחה הוא באופן שא"ר לגדל שיער לעולם וע' רמב"ן שם וא"כ הו"ל מום קבוע ומשום זה אסרה תורה קרחה בכהנים בראש אבל בישראל לעולם אימא לך דאינו אסור אלא בין העינים אע"כ דכיון דשיעור קרחה על מת הוא בכגריס ובכה"ג ל"ה מום ובאיסורין שאינן איסורי אכילה הלא כ' בתשו' ח"צ ושארי אחרונים דלא אסור בהו ח"ש מה"ת ואף דמצינו בירושלמי פ"ק דקידושין בהא דאין ע"ע כהן נרצע מפני שנעשה בע"מ פריך וירצע הסחוס פחות מן הכרשינה דל"ה מום עדיין ומשני שמא יבא לידי כרשינה התם הוי הטעם משום דשמא ירצענו בשיעור מלא כרשינה ולא ישוב למשפחתו כדקא' התם אבל לא משום איסור הטלת מום. ולבר מן כל דין הרי הא דא' בש"ס בכורות הנ"ל דקרחנין פסולין הוא רק לפי שאינו שוה בזרעו של אהרן ולא מחיל עבודה ולהברייתא שהובאה התם פסולין רק משום מראית עין ור' יהוד' מכשיר לגמרי קרחנין וא"כ כיון דעכ"פ ל"ה משום מום בודאי אין להקפיד בזה בדייני חליצה אפי' אי הי' קרח גמור גם לשי' מהרי"ח והרי בתשו' חת"ס הנ"ל מובא פירוש א' שכונת מהרי"ח הוא רק אמומי עין וכל שום מום לא יהי' בעין שלהם אבל בשאר אברים אין קפידא ועכ"פ חסרון כזה שגם בכהן אינו משום מום אלא משום שאינו שוה בזרעו של אהרן בודאי אין להקפיד ובפרט דבנידן שלנו הא אינו קרחה כלל כנ"ל ולית דין צריך בשש דהדיין הזה כשר להיות מדייני חליצה. דברי ש"ב ידידו דור"ש באהבה: סי' קח בעזה"י יום ב' י"א אדר"ש תרנ"ד לפ"ק סטרי. שלום רב לכבוד ידידי הרב וכו' בוש"ק כש"מ אלטר שפירא נ"י אבד"ק וויקנא בגלילות בוקאווינא יצ"ו: מכתבו הגיעני והנני לתשובתו בקיצור נמרץ עד"ש באחד שצוה קודם מותו לבניו למכור הבית דירה שלו שמניח אחריו ובעד איזה סך מאותן הדמים יכתבו ס"ת עבור נשמתו והמותר ינתן לחתנו דדחיקא לי' שעתא טובא והשכ"מ הלזה בעודו בריא נתן אינטאבולאציע לא' מבניו על הבית דירה הלזו מחמת שהי' חייב לו מעות שלוה ממנו וכעת הבנים רוצים לבטל הצוואה ולתת הבית דירה כולה לחתנו יען הוא עני מדוכא ונפשו בשאלתו להביע לו חו"ד אם רשאים הבנים לבטל הצוואה הלזו: הנה מעלתו כתב להסתפק בזה מחמת שמשכן המצוה את הבית הזה לבנו עבור חובו לכך לא הי' בכחו להקדיש כמ"ש בש"ע יו"ד סי' רנ"ח ס"ז. הנה מלבד שהרמ"א שם פוסק דרק מה שהוא כנגד הלואתו א"י להקדיש שהרי הביא הדיעה השני' בשם י"א ואף דמדברי הש"ך ביו"ד סי' רכ"א ס"ק מ"ד נראה שמסכים לד' האומרים דאינו יכול להקדיש אפי' שוה יותר מכדי חובו הרי כ' בנתה"מ סי' רי"א דהאומרים דא"י להקדיש אפי' שוה יותר על חובו מיירי במשכון בנכייתא ואם יהי' המותר מהחוב הקדש הרי יאסר לדור בו דבמעילה קאי מטעם דההקדש שותף בו ולכך אין ההקדש חל כלל נגד המשכון בכדי שלא יופקע שעבודו של המלוה ע"ש וא"כ אי הקדיש מקצת דמי המכירה מהבית בודאי חל לכ"ע חוץ לזה לא ידענא מאי הקדש איכא בנ"ד דמה שצוה לכתוב ס"ת ממקצת דמי מכירת הבית לכשימכרוהו אין זה הקדש רק נדר שנדר לכתוב ס"ת והרי נודר ומת קיי"ל דאין היורשים מחויבים לקיים נדרו אפס דכ' בסמ"ע סי' רנ"ב סק"ז ובש"ך שם סק"ד וסק"ח דבצוה ליורשיו ליתן אמרינן מצוה לקיים דברי המת אף שלא הושלש לשם כך הלא באמת בנתה"מ שם כ' לתמוה בזה דהרי בסי' ר"נ סכ"ג הביא המחבר ב' דיעות בזה אם באמר ליורשים תנו ולא אתפסי' ביד שליש אי שייך מצוה לקיים דברי המת והביא הך דיעה דל"א מצוה לקיים דברי המת רק היכי שהושלש ביד שליש לבסוף משמע