הרי בשמים תסב

פרח מטה אהרן ח"א סי' ז' שהסביר דבריו וז"ל דכיון שבעל החצר לא זכה באותו אויר שכנגד החלון משום שא"ב ממש ול"ה יכול לסתום החלון אלא משום שהגוי נתחייב לסתום כשהוא הי' רוצה שיסתום א"כ מש"ה יכול לומר כיון שאתה לא זכית באויר אלא שבאת לסתום מכח חיוב שנתחייב הגוי לסתום אני לא נתחייבתי עכ"ל ואף דשם בסי' ח' בתשו' הגאון ר' חסדאי הכהן כתב דדוקא בנידן דתשו' הרשב"א שא"ל אני אסתום כו' משמע דוקא הוא ולא אחר אבל בלא"ה לא עדיף לוקח מגברא דאתי מחמתי' דכיון שנתחייב הוא נשתעבדו נכסיו באותו חיוב ממילא גם על הקונה ממנו רמיא חיוב זה ע"ש וכ"כ בסי' ט' שם באריכות בכ"ז נ"ד לכאורה יש לדמות להך דתשו' הרשב"א כמבואר למעיין אמנם י"ל דעכ"פ הוי כמו תנאי בהחלוקה וכיון שלא ירצה הלוקח לקיים תנאי זה יוכל השותף הב' לבטל החלוקה מעיקרא. ואף שלא נכתב במשפטי התנאים בכ"ז כיון דזה אומדנא דמוכח טובא שלא רצה בהחלוקה רק באופן זה כדי שלא יפסיד פרנסתו יען שהוא יש לו חנות בחלק ביתו שממנו פרי מחיתו ימצא ובכה"ג דהוי אומדנא דמוכח מהני ג"ד בלבד ול"ב משפטי התנאים כמ"ש בתוס' קידושין ו': ובכ"ד ובס' שעה"מ מביא פלוגתת הראשונים בזה: אמנם באמת בנ"ד כיון דנזכר בהכתב חיוב קנס מצד העובר שני מאות ר"כ לשנה א"כ גלו אדעתייהו שא"ר לבטל עי"ז החלוקה כשיעבור א' מהם רק לשלם ב' מאות ר"כ לשנה אמנם כיון שכן שפיר יש לשיור מקום לחול והו"ל כהא דהמוכר עבד לקנס בגיטין מ"ג. ואף דשם הוא בעיא דלא איפשטא היינו משום דהוי דשלב"ל אבל בכנ"ד הוי כשייר לעצמו הקרקע שכשיעשה חבירו עליו חנות ישלם לו ב' מאות ר"כ לשנה דלעצמו קיי"ל דמשייר בעין יפה משייר אכן צריך לעיין בהכתב אם נכתב חיוב הקנס באופן דלית בי' טענת אסמכתא. ובדבר הטענה שבלא"ה אולי יקנו אותו על הליציטאציע אינם יהודים והם לא יקיימו הפינקט הזה אחרי שבדיניהם אינו מחיוב. מה לנו בזה דמלבד דאיפשר שיהי' הקונה ישראל ויציית דינא הרי אפי' אם יהי' א"י בכ"ז אם הי' בא הנכרי לימלך עמנו בודאי היינו מורים לו שאינו רשאי לעשות חנות ואטו בשביל שהעכו"ם לא יציית ד"ת נתיר להישראל הבא לקנות לעשות נגד הד"ת וע"כ לפענ"ד אין מקום להתיר לחתן השותף הזה לקנות חלק הבית ע"מ שיעשה חנות ולהפטר מחיוב הב' מאות ר"כ לשנה כפי הכתב שנעשה ביניהם ועמ"ל פ"ו מה' שבועות סוף הלכה ז' מ"ש בשם תשו' ריב"ש סי' ר"פ זהו מה שנלפענ"ד בזה פשוט וברור דברי ידידו ש"ב דור"ש באהבה: סי' קב בעזה"י יום א' ה' דחנוכה שנת תרנ"ב לפ"ק סטרי. רב שלום לכבוד ידידי הרב הגדול החריף המופלג יראת ד' אוצרו כש"מ דניאל מונד נ"י אבד"ק מיקאליוב יצ"ו: מכתבו עם תכריך כתבים שחלפו בינו ואחיו הרב אבד"ק מאסט נ"י ובין הרב המו"ץ דק"ק פ' נ"י הגיעני והנה הביאני במצודה בדבר אשר ידרוש ממני לענות על רב אשר הסכן לא הסכנתי לעשות כה ובפרט בדבר אשר מעלתו הוא בעצמו הבע"ד ובעניני ד"מ שומע בין אחיכם כתיב וכבר הזהיר אותנו הרמ"א ז"ל בח"מ סי' י"ז ס"ה לבלי לכתוב פסק לא' מבע"ד בדרך א"כ ואף שכ' בטח"מ סי' קנ"ד בשם תשו' הרא"ש דאפי' היכי שכבר דנו לו הדיינים שרי לומר לא' מהבע"ד שלא דנו יפה משום השבת אבידה ועתו' מהרשד"ם סי' מ' ור"ס הנה בב"י שם כ' שהרשב"א והריב"ש חולקים בזה חוץ לזה כ' בתשו' שבות יעקב ח"א סי' ס"ד דבכתב שאני ע"ש שהחמיר בד"ז וסיים הירא וחרד ימנע עצמו שלא להשיב כלל לשואל לבדו ודומי' לו תהלה. אמנם הלום ראיתי אחרי רואי שדרש כ"ת מאת הרב המו"ץ הנ"ל להודיעהו מאיזה טעם דנהו ובצדק ביקש זאת מידו דאף דכ' הרמ"א בסי' י"ד ס"ד דזהו דוקא כשדן אותו ע"י כפיי' כבר כ' בתשו' נובי"ת חח"מ סי' א' דכל ששלחו השמש להזמין א' מהבע"ד מיקרי דן בכפיי' והרי בתשו' אבקת רוכל להב"י סי' י"ז ושם בסי' י"ח בתשו' המבי"ט כתבו דבזה"ז צריך לכתוב מאיזה טעם דנו אף כשדן בלא כפיי' ע"ש ובפרט דהיכי דיש לבע"ד פ"פ לחושדו אפי' בבאו מעצמן צריך להודיע מאיזה טעם דנהו כדאר"פ בב"מ ס"ט. בעובדא דהנהו תרי כותאי כל כה"ג צריך לאודועי ועתוס' שם עמוד ב' ד"ה כה"ג ועתשו' חת"ס חח"מ סי' י"ב. והנה אף שכ' בתשו' הרא"ש כלל פ"ה סי' ה' ו' הובא בד"מ סי' כ"ה ובסמ"ע סי' י"ט סק"ב דבי דינא בתר בי דינא לא דייקי ע' ב"ב קל"ח: ואין הבי"ד רשאי לשמוע כלל דבריו אחר שנפסק הדין בכ"ז מלבד שבתשו' אבקת רוכל סי' כ"א מובא בשם הראשונים ז"ל דהאידנא דאין אנו בקיאין בדיני גם בתר בי דינא דייקי חוץ לזה הלא הי' למראה עיני מכתבו של המ"ץ הנ"ל שהרשה לכ"ת להראות פסקו וכדי לצי"ש לאפוקי נפשי' מחשדא כתב ג"כ הטעמים להעבירם תחת שבט הבקורת וכשיהי' מקום לסותרם הוא מבטל את דבריו נשען על זה נעתרתי לבקשתו ואעבור בין בתרי דבריכם ואחוה דעי הקלושה בנידון זה: והנה גופא דעובדא הכי הוי. ג' שותפים היו ר"ז ור"פ ורי"מ ור"ז הי' חייב מעות להשותפות כפי חלקו או כפי התנאי שהי' ביניהם ומלבד זה הי' חייב ג"כ לר"פ בלבד על וועכסעל סך מאה ר"כ ויהי היום נתן ר"ז לר"פ סך חמשים ר"כ על פרעון החוב של הוועכסעל והשיב לו ר"פ שהוא מקבלם על חשבון הגראלני ואח"כ נפלו ביניהם טו"ת וסכסוכים בעסק השותפות ובררו למו פשרנים לפשר ביניהם ואחרי שמוע טענותיהם ועיינו בחשבונותיהם יצא מאתם עפ"י הפסק שר"ז חייב להשותפים הנ"ל סך מאה וששה וששים ר"כ אפס במה שתבע ר"ז מהשותפים הנ"ל חלק ריוח חמשה ועשרים פראצענט מגראלני קאזליץ מכמה שנים ע"ז לא יכלו לעמוד על הבירור להגיד חו"ד עפ"י פשר שע"כ מחויבים להציע משפטם לפני איזה בי"ד וידונו ביניהם עפ"י דתוה"ק ועוד מוזכר ענינים אחרים בהפסקים שמסרו להצדדים ואח"כ נפטר ר"ז והי' מגיע שטייערן מהעסק הנ"ל והקאנטראקט הי' כתוב ע"ש ר"ז ובכ"ז רצה הממונה מהשטייעראמט לעשות חסד עם אלמנת ר"ז ולגבות השטייערן מכל השותפים אמנם ר"פ ורי"מ מיראתם שלא יהי' להם בלעדי זה ממה לגבות החוב שלהם הלכו לשר המסים וצעקו עליו הלא עליך לעשות כפי הנימוס לגבות רק ממי שהקאנטראקט כתוב על שמו וכן עשה וגבה כל השטייערן מעזבונו של ר"ז בלבד ועתה נפטר גם ר"פ ובאה אלמנת ר"פ עם יורשי ר"ז לדין ותבעה הוועכסעל של הסך מאה ר"כ הנ"ל אחרי שהי' לה מבעלה צעססיאן על חוב זה בתוקף נימוסי המדינה וגם תובעת סך שלשה ושמנים ר"כ המחצה מכפי הפס"ד של הפשרנים הנ"ל בס"ה מאה ושלשה ושמנים ר"כ והשיבה אלמנת ר"ז שקודם מותו הגיד לה שהוא חייב לר"פ רק סך חמשים ר"כ ולא הי' הכחשת פירעון ביניהם רק שכ"א עמד בדבריו על פירעון החמשים ר"כ שר"ז חשבם על הוועכסעל ור"פ חשבם על הגראלני ועל הסך שלשה ושמנים ר"כ טוענים יורשי ר"ז שרוצים לנכות תשלומי השטייערן ששלמו בעד השותפים ואף שלא יעלה חלק תשלומי המס של ר"פ לסך כזה בכ"ז הם רוצים לנכות מחלק ר"פ גם מה שפרעו בעד רי"מ לאשר יש להם טענות ותביעות על רי"מ מעסקים אחרים והזמינוהו כ"פ לד"ת וסירב מלעמוד עמהם לדין זהו תוכן הטענות: הנה לא פורש במכתבו זמן כתיבת הצעססיאן של ר"פ לאשתו דאם נעשה בעוד הי' ר"ז חי הלא מבואר בש"ע ח"מ סי' ס"ו סט"ו הקונה מהמלוה שט"ח שיש לו על הלוה ומת הלוה אם אחר שלקחו מת נשבע הלוקח שלא א"ל המוכר כלום ושא"י ששטר זה פרוע וגובה ומבואר בסמ"ע וש"ך שם דל"ש בכה"ג אין אדם מוריש שבועה לבניו ועש"ך שם ס"ק נ"ה וא"כ בנ"ד בודאי היתה יכולה אלמנת ר"פ לגבות הוועכסעל מיורשי ר"ז בשבועה עכ"פ כנ"ל אמנם אם נתן לה הצעססיאן אחרי מות ר"ז הלא מבואר שם דאם מת הלוה קודם שלקחו זה ואח"כ מת מלוה אינו גובה אפי' בשבועה אם לא כתוב נאמנות בשטר ע"ש ומה שאשתו של הודית שלא נפרע עוד הסך חמשים ר"כ מהווכסעל ל"מ הודאתה לגבי היורשים כמבואר בסי' ק"ח ס"א ברמ"א: ובדבר מה שטוענים יורשי ר"ז לנכות מהחוב של הוועקסעל סך מאה ר"כ מה ששלמו מס בעדו ורצה הרב המו"ץ נ"י לומר דכיון שר"פ נתן הוועקסעל הלז לאשתו במתנה שוב א"י לנכות כמבואר בח"מ סי' פ"ה ס"ו. הנה מלבד שמבואר בסמ"ע שם ס"ק כ"ג דאם ידוע בבירור שאין להמוכר כלום ולא יוכל הלוה לגבות אח"כ מהמוכר אין הלוקח יכול לגבות ממנו תחלה דאטרוחי ב"ד בכדי למה לן. לבר מן דין הרי בבעה"ת שער ל"ד מביא בשם קצת רבוותא דס"ל דכיון שהדין הוא שכ"א עומד בשלו אשתכח דכי זבין שטר פרוע זבין ואינו גובה הלוקח מהלוה. וכ"כ באמת בד"מ שם בשם תשו' הרא"ש כלל ע' א"כ יורשי ר"ז יכולין לטעון קים לי. ובס' שערי משפט שם העלה כן לדינא דכיון דהלוה מוחזק יכול לטעון קים לי כוותייהו דהי"א שבבעה"ת והרא"ש ע"ש: ומה שרצה מעלתו לומר שיורשי ר"ז יוכלו לנכות גם חלק המס של רי"מ מדין מסור כיון שא"י לגבות ממנו מפני אלמותו הנה מלבד דלפענ"ד אין בזה דין מסור כיון דמתחלה כשנכתב הקאנטראק ע"ש ר"ז אדעתא דהכי נכנס שהשטייעראמט יגבה ממנו השטייערן שכן הוא דינא דמלכותא ורק שאח"כ ינכה הוא בחשבון להשותפות כמה שיתן עבורם וא"כ עתה שהשותפים ר"פ ורי"מ הראו לגבות מעזבון של ר"ז השטייערן אחר שכפי שטר הפשר שבידם מגיע ממנו סכום זה והם יקבלו זה בחשבון מהיכי תיתי שיהי' בזה דין מוסר ואפי' לד' הי"א שברמ"א סי' שפ"ח ס"ה דגם במתכוין להציל את שלו יש לו דין מוסר מ"מ בנ"ד הרי גם עפ"י ד"ת החיוב רובץ עליו ליתן השטייערן מכיסו ולנכות אח"כ בחשבון השותפות מאחר שמעיקרא נכנס אדעתא דהכי וקיבל ע"ע חיוב זה בכתיבת הקאנקראקט על שמו חוץ לזה גם לד' הי"א הנ"ל עכ"פ הוא רק כשבא עי"ז לידי פסידא אבל בנ"ד הרי לא יהי' לו שום הפסד כלל ולבר מן כל דין הרי סתם הרמ"א שם כד' האומרים דשנים שמסרו כ"א משלם החצי דאפי' לא יוכל להשתלם מאחד מ"מ אין חבירו משלם רק החצי וביאר בהגהמי"י פי"ב מה' נזקי ממון הטעם דאע"ג דקיי"ל בב"ק נ"ג. כר' נתן דכל היכי דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי ז"א רק היכי דאידך לאו