הרי בשמים תסא

ובמתנה הלא כ' בתוס' גיטין י"ב. דל"א תן כזכי א"כ לא זכה השליש בהכסף בשבילה וכיון דבח"מ סי' קכ"ה הובא מחלוקת הפוסקים בזה אמרי' אוקי ממונא בחזקת מ"ק אכן בספרי שו"ת הר"ב מהד"ק סי' קכ"ט הוכחתי במישור דאין יכולת ביד הבנים לכוף את הבת לחתום להם שטר סילוק מהירושה בערכאותיהם ודכירנא כד הוינא טליא הייתי אצל ש"ב הרה"ג מוה' הירץ בערשטיין זצ"ל בלבוב וראיתי אצלו בספר ישן שו"ת פני משה שמביא פלוגתא בזה בין הראשונים ז"ל ודעת האומרים דחיובא רמיא עלה לחתום הוא מטעם שיש בזה משום השבת אבידה שאין הבן יכול למכור את הקרקע שירש בלעדי חתימתה וקיי"ל בב"מ ל"א. ראה מים ששוטפין ובאין ה"ז גודר בפניהם ומרבינן לה מקרא דלכל אבידת אחיך לרבות אבידת קרקע וחיוב השבת אבידה הוא בחנם כדקיי"ל בח"מ סי' רס"ה ומוכח ג"כ כדיעה זו מדברי שו"ת הר"י מיגאש סי' קי"ח שכ' שמחויב הבעל לעשות לאשתו בטוחות בערכאותיהם על התוספת כתובה שנתן לה ע"ש ובתשו' מהרי"ט חח"מ סוסי' כ"ט דרק שטר מכירה אין כופין ליתן דזילותא הוא אבל שטר הודאה כופין. והנה לכאורה יש לה"ר מש"ע ח"מ סי' קע"ו סל"ז. ל"ח. דמחויב שותף לעשות לחבירו שטר או הודאה בפני עדים כדי שיהי' בטוח שלא יגיע לו היזק כשלא יפרע הקונה להעכו"ם. אמנם באמת אין מזה הוכחה לנ"ד דהתם היינו כיון דחיוב זה נתן גם הוא להעכו"ם שעל כן בשעת חלוקתם מחויב גם השותף הב' ליתן לו אותו ההתחייבות שקיבל הוא ע"ע מכח השותפים למען יהי' בטוח שלא יגיע לו היזק דלמה יכנס זה בחיוב יותר מהשותף הב' משא"כ בנ"ד והנה אין לה"ר מסוטה ז': דקא' בגמ' על הא דקתני התם במתני' אם אמרה טמאה אני שוברת כתובתה וקא' שמעת מנה כותבין שובר ובתוס' שם כ' דמיירי מן הסכנה ואילך דגובה בעידי גירושין בלא גט וחיישי' דילמא תביא עידי הגט בב"ד אחר ותתבע הכתובה לכך צריכה לכתוב שובר ולכאורה אמאי נכוף אותה למיכתב שובר הרי יכולה לטעון הלא אינני תובע הכתובה ואם הבעל מתירא שלא אתבע אותו בב"ד אחר אינני משועבד לעשות לו קיומים ע"ז אמנם באמת ז"א דכיון דמדינא אין לה כתובה שזינתה וא"כ מאחר שיש לחוש שתגבה הכתובה בב"ד אחר בד"ת בודאי יש לנו לתקן באופן שלא תוכל להערים ולגבות שלא כדין אבל בנ"ד הרי בדינינו אין לנו לחוש שתתבע הירושה אפס שלא תלך בערכאות ע"ז אינה משועבדת לעשות קיומים להבנים ועוד דהתם כיון דע"י פשיעתה שזינתה אנו קונסין אותה להפסידה כתובה בודאי יש לנו לתקן שלא יחרוך רמי' צידו ולא תוכל להערים לגבות הכתובה דאל"כ מה הועילו חכמים בתקנתן אבל בנ"ד הרי לא פשעה כלום שנטיל עלי' חיוב לעשות קיומים שלא תלך בערכאות לתבוע נגד הד"ת. אמנם הלא עכ"פ מכח חיוב השבת אבידה יש מי שסובר שמחויבת לחתום בערכאותיהם אולם מאחר דפליגי בהא קמאי כנ"ל א"כ הוי הבת בנ"ד מוחזקת מכח השליש עשו"ע אה"ע סי' נ"ג וסי' ע"ז ויכולה לומר קים לי כהפוסקים דא"י להכריחה לחתום בחנם ואף שהפריזה על המדה ליטול יותר מן הראוי בכ"ז הלא בהכי חייב א"ע וא"י לומר משטה הייתי בך כמו בטול דינר והעבירני דזהו דוקא במידי דמצוה ובפרט אחר שכבר ניתן המעות ביד שליש עתשו' פמ"א ח"א סי' צ"ז מה שמפלפל בכיו"ב ועי' בס' בית מאיר סי' קס"ט ס"נ ועתשו' רמ"א סי' כ"ד מ"ש לענין השלישה מעות לפני החליצה עבור החולץ דיכולה לומר משטה דעדיין לא זכה היבם אלא דהמוני הימני' להשליש אבל לא שיזכה בשבילו אמנם אין ראי' מהא לנ"ד דהתם הוי מידי דמצוה: סי' ק וע"ד שאלתו באיש א' שנתמנה מאז לאפטרופס בנימוסיהם על עזבון א' בעוד שהיתומים היו קטנים וכעת טוען האפיטרופס הזה שמגיע לו שכר טירחתו ופעולתו שעשה בגביית חובות וכדומה: הנה אם הי' מתנה בפירוש בעת שנתמנה לאפיטרופס שישלמו לו בודאי היו מחויבין לשלם לו דאף דבדבר שבמצוה הא קיי"ל דיכול לומר משטה אני בך כענין שמצינו ביבמות ק"ו. בחלוץ ע"מ שאתן לך מאתים זוז וכן באומר לחתנו תלמוד עם בנך ואני אשלם לך בח"מ סי' פ"א וסי' של"ו בכ"ז הלא מבואר ברמ"א יו"ד סוסי' של"ו דבמצוה דרמיא אכ"ע אם נזדמנה לא' ולא רצה לקיימה אלא בממון מחויבים ליתן לו כמו ברפואה וכדומה עש"ך שם ובאס"ז ב"ק קט"ז. ולענין כמה צריכין ליתן לו בלא קצב סכום כו"כ מבואר בשו"ת שבו"י ח"ג סי' קמ"ד דבכיו"ב צריך לעשות כל מה דאיפשר לפשר הדבר בריצוי שניהם ואם לא אפשר לפשר אזי מאחר שמצינו בש"ס ובפוסקים שמשלם דמי שעורים בזול דהיינו פחות שליש ממה ששוים ולכך צריך שישבע בזה"ל הרני נשבע שלפי ערך יגיעתי עבור פ' בעסק פ' אם היו בי"ד יודעים כמה יגיעות יגעתי שהיו שומין לי עכ"פ בשביל טירחתי לערך סך כו"כ ולפי שבי"ד פסקו לי לפחות השליש אני נוטל רק ב' שלישים שבודאי מגיע כל כך ע"ש שמביא שהסכימו עמו הבי"ד לדינא ועשה מעשה כן כ"פ. אמנם אם לא התנה מעיקרא לשלם לו בודאי א"צ לשלם לו דאף שמבואר בח"מ סי' רס"ד דמי שעושה איזה פעולה עם חבירו א"י לומר בחנם עשית עמדי בכ"ז בנ"ד הרי מצוה קעביד וחשיבות הוא לו ואין דרך בנ"א לקבל תשלומין עבור זה ובזמן הש"ס ג"כ ל"ה נוטלין האפטרופסים שכר כדמוכח בגיטין נ"ב: מינהו אבי יתומים לא ישבע מילתא בעלמא הוא דעבדי להדדי ואי רמית עלי' שבועה אתי לאימנועי עפירש"י שם ועי' בהה"מ פ"י מנחלות ה"ו שמביא דברי רש"י ז"ל בהא דקיי"ל בפסחים מ"ט: דאין ממנין ע"ה לאפטרופס על היתומים דאע"ג דאיתי' בד"א ובמצות אין בור ירא חטא ומורה היתרא לנפשי' דאגר טירחי' קא שקיל ומשמע דמן הדין אין מגיע לו שכר וגם מהא דמבואר בח"מ סי' ר"צ סכ"ג דמשהתחיל להתעסק בצרכי היתומים א"י לחזור בו וכ' בקצוה"ח דאע"ג דפועל יכול לחזור אפי' בחצי היום דהיינו משום דכתיב כי לי בנ"י עבדים ולא עבדים לעבדים וכיון דאפטרופס מצוה קעביד הו"ל עבד ה' ומסתימות לשון הש"ע משמע דא"י אפי' לחזור ולומר שרוצה שכר עבור טירחתו ומכ"ש היכי שכבר נשלמה האפטרופסת בודאי א"י לתבוע שכר ועש"ע שם סעי' כ' דאפטרופס פטור מגנו"א ובש"ך שם הקשה דליהוי ש"ש משום פרוטה דר"י ואי איתא דיכול לתבוע שכר הא הוי ש"ש משום השכר עתוס' גיטין נ"ב: ד"ה הלכה. ועכ"פ כיון דשכיחי הרבה שיקחו מצוה זו לעצמם והוא להם לכבוד ולתפארת להיות אפטרופסים בחנם יכולים היתומים לומר שאילו היו יודעים שירצה שכר ל"ה מניחין להמנותו לאפטרופס. ונהי דמצינו דמחזיר אבידה אע"ג שהוא מצוה נותנים לו עכ"פ שכרו כפועל בטל מ"מ הכא באפטרופס הו"ל לאתנויי שרוצה דוקא בשכר ועי' ב"מ ל"א: בתוס' ד"ה אם שהקשו בהא דקיי"ל התם דמחזיר אבידה נותנין לו לכה"פ השכירות כפועל בטל וכן בהא דא' ב"מ צ"ג. בש"ח שא"צ לקדם בשכר דאם קידם בשכר חוזר ונוטלו מבעה"ב והרי מבריח ארי מנכסי חבירו פטור ותי' דמבריח ארי פטור היי"ד שמצילו מפחד הארי שיבא וקידם ברועים והבריחו דבלא הצלתו יכול להיות שלא בא אבל מציל מפי הארי ומחזיר אבידה דברי היזקא ובא זה והציל נוטל שכרו ע"ש וא"כ בנ"ד שטוען האפטרופס שעשה עבור היתומים בגביית חובות נהי דאפשר שבלעדי התעסקותו הי' החובות נחלטין אמנם הא עכ"פ לא ברי היזקא ואינו אלא מבריח ארי ופטורין היתומים מלשלם לו. ועי' ב"ב קמ"ג: גבי אשה שהשביחה נכסים אחרי מות בעלה דהשבח לאמצע וברא"ש שם ובטוש"ע אה"ע סי' צ"ה פלוגתת הראשונים ז"ל אי נוטלת שכר טירחה ועתשו' מהר"ם לובלין סי' ק"ט אריכות מזה ויש להוכיח כן גם מש"ס ערכין כ"ג: דקא' דערב דכתובה משתעבד משום דמצוה קעביד ולאו מידי חסרה ולכאורה אמאי לא יועיל הערבות שהבעל חייב לה בכתובה מדין שכירות משום שנשאת לו ומבואר בש"ך ח"מ סי' קכ"ט ס"ק י"ב בשם רבינו ירוחם דמהני ערבות בשכירות וע"כ דבמילי דמצוה ליכא חיוב שכירות כשלא התנה וענובי"ת ח"מ סי' ל"ד שכ' וז"ל. ומה שתובע שכר טירחא נראה פשוט כיון שלא התנה מתחלה אין לו שכר ובפרט שהוא לו לחשיבות שמינוהו בי"ד וגם מצוה קעביד מסתמא נתרצה בלי שכר עכ"ל הרי דפשיטא לי' להנוב"י שאין האפטרופס יכול לתבוע שכר טרחתו עבור שטרח א"ע בנכסי היתומים: ובדבר אשר דרש אודות המוזגים משקאות איך יתנהגו בשטר מכירה לענין שבת ויו"ט. הנה יוכל לעשות שט"מ להשכיר להנכרי מקום המזיגה על שבתות ויו"ט בהבלעת איזה שעות מע"ש ועיו"ט עמג"א סי' רמ"ו סק"ג וסי' ש"ו סק"ז אבל המשקאות צריך המוזג להקנות להנכר בכל ע"ש ועיו"ט ויהי' נקנים לו אגב שכירות קרקע: סי' קא ובנידן הד"ת שבא לפניו בעסק שהי' חלוקת עזבון בית נחלה בין שני קרובים עפ"י בוררים ונכתב בפסק הבוררים שלהא' אין רשאי לעשות בחלק ביתו שענק ולהב' אסור לעשות חנות וקנס להעובר סך שני מאות ר"כ מדי שנה בשנה וזה הי' יותר מעשרים שנה ועתה השותף שאסור לו לעשות חנות בחלקו ירד מאד מנכסיו והנושים רוצים למכור ביתו שהמה עומדים אינטאבולירט על הבית והנה חתנו של השותף הלז רוצה לקנות קצת מחלק ביתו למען היות למשען חותנו ולמעין מחיתו ישיתהו לכלכל מזה אותו ואת ב"ב ולא יצא נקי מנכסיו אך בזאת יאות לו לעשות זאת באם שיהי' לו רשות עפ"י ד"ת לעשות לו חנות כי חתנו יש לו מסחר חנות ונסתפק כ"ת אם יש להרשות לו לעשות חנות אחר שיקנה החלק מהבית הנ"ל כי הלא אם ימכרו הבע"ח את ביתו בודאי יעשה הלוקח כחפצו כי הנושים המה אינם יהודים וגם יען שלא נכתב בכתב מהבוררים איסור הנ"ל והקנס על ב"כ של השותפים איפשר שאינו חל רק על השותפים בלבד ולא על ב"כ: הנה לכאורה אילו הי' נכתב בכתב רק איסור החזקת חנות בלבד אין לשיור זה על מה לחול דרק אם שייר המוכר לעצמו מהפירות קיי"ל בח"מ סי' ר"ט ס"ז דמשייר בעין יפה שייר ואמרינן דשייר מקום הפירות אעפ"י שלא פירש אבל איסור החזקת החנות שהוא בדרך שלילה שלא יעשה חנות אינו רק כקיבל עליו השותף הזה חיוב על גופו דחל אפי' בדשלב"ל אבל על הקונה ממנו בודאי אינו חל חיוב זה דבכה"ג שאינו רק חיוב גופו ל"א מה מכר ראשון לשני כו' כמבואר מד' תשו' הרשב"א שהובא ברמ"א ח"מ סי' קנ"ד סי"ט לענין סתימת חלונות ע"ש ומתשו'