הרי בשמים תנח

יורשה לאחר שני חזרה משום שהבעל יורש גם נ"מ שלה כמבואר כ"ז באה"ע סי' נ"ג עב"ש שם ס"ק י"א. [ואף שראיתי במקנה בק"א שם נוטה מדרך זה ודעתו דהיכי שזכתה הבת זוכה היבם בתורת נדוניא אבל לפענ"ד יש לפקפק הרבה בדבריו שם) וכיון דיש להנדוניא המושלש דין נ"מ ממילא אינו בכלל החלוקה עם החלוץ. גם לפי"ד התה"ד כמבואר בב"ש שם. ומש"ש מדברי מהר"ם מדלא פרט מידי וכ' סתם ותנתן לה כל חצי ממון משמע דגם נ"מ בכלל החלוקה ודחה דמהר"ם ל"ה צריך לפרש נ"מ כיון דבידה הוא ותופסת מה שבידה משא"כ נצ"ב אף אם אחר מיתת בעלה בידה הם מ"מ ידו כידה כו' ומשמע לכאורה מזה דאם החלוץ מוחזק בנ"מ גם הם בכלל החלוקה וא"כ בנ"ד הו"ל מוחזק מה שתופס הדעפאזיטענשיין מהבאנק אמנם באמת ז"א דהרי מבואר בתוס' קידושין מ"ה: ד"ה אוקי דאפי' אם הבעל מוחזק בנ"מ של האשה אינם בחזקתו אלא בחזקת יורשי האשה ע"ש ויש עוד להוסיף נופך ולחזק הדברים דהרי מבואר בב"ש סי' ע"ז סק"ח דאפי' במורדת שאומרת בעינא לי' ומצערנא לי' א"צ האב ליתן הנדוניא כשתצא ממנו דאומדן דעת הוא דלא התחייב האב בהנדן אלא ע"מ שתהנה בתו וכשמונח ביד שליש הוא פלוגתא דרבוותא ברמ"א סי' נ"ג ס"ד ומבואר בב"ש שם ס"ק י"א דהיכי דהשלישו שלא יתן להבעל עד זמן קצוב לא זכה עדיין הבעל וא"כ בנ"ד דקבלו שני הצדדים דעפאזיטענשיינען מהבאנק הוי כהשלישו לזמן היינו עד שיראו שהזוג ידורו באהבה וריעות כראוי וא"כ כיון דעדיין לא זכה בהן הבעל יכול אבי האשה לומר דלא התחייב אלא ע"מ שתהנה בתו ולא שיותן ליד החלוץ וא"כ ליכא נדוניא כלל. וכבר מלתינו אמורה דאף אי נימא דהבת זכתה מיד עכ"פ ל"ה רק כנ"מ ול"ה בכלל החלוקה. גם הרי בתשו' פמ"א ח"ב סי' קמ"ד כ' דד"ז באם זכתה הבת אם קנה הבעל בנ"ד במחלוקת שנוי' בין התוס' והמרדכי ע"ש וכיון שכן הו"ל עכ"פ ספק בתקנה ואוקמ' אד"ת כמ"ש באה"ע סי' קי"ח וע' אריכות מזה במ"ל פכ"א מה' מלוה ולוה ובב"י ח"מ סוסי' י"ג. וא"כ הנדוניא מצד האשה היינו סך שני אלפים ר"כ עם הרווחים שעלו בהבאנק עליהם שייכים לה ואין החלוץ יכול לעכבם כשא"ר לחלוץ כנ"ל. ונידן תוספת שליש אין לו טענה כלל כיון דלא זכה עדיין הבעל בהנדוניא ומלבד זה הלא תוספת שליש ליכא כ בנו רק היכי שהי' הנדן כבר ביד הבעל והי' יכול להרויח בפרקמטיא אבל כל שמונח ביד שליש אפי' הוא באופן שיש לו זכות להבעל בהנדוניא בכ"ז אין לו טענה בכה"ג על התוספת שליש והכי הוא סוגיין דעלמא ועתשו' נאות דשא סי' נ"ד: ולבר מן כל דין אפי' הי' בכה"ג שהדין לחלוק עם החולץ גם בהנדוניא בכ"ז אם האשה אינה רוצה ליתן הנדוניא אף שכ' בט"ז סי' קס"ה סק"ז דאם היא א"ר לחלוק כתקנת הקהלות אין כופין לחלוץ מ"מ הלא מבואר ביש"ש פ' החולץ סי' י"ח דהיכי שהיא רוצה לחלוץ בחנם והיבם רוצה לחלוק דוקא בתקנת הקהלות נותנים לה כל מה שהכניסה כדין מורדת באמתלא אלא שאין כופין אותו לחלוץ בחנם ע"ש וא"כ בנ"ד שהיבם הוא פנוי ומשודך ורוצה לישא משודכתו יש בידינו לאוסרה עליו שלא ישאנה טרם שיחלוץ ליבמתו כרצונה דזה לא חשיב כפיי' דממילא הוא אסור במשודכתו כ"ז שאינו חולץ ובכה"ג לא חשיב אונס כמ"ש כי"ב בח"מ סי' ר"ה סי"ב ועתשו' פנ"י ח"ב חח"מ סי' צ"ז ובשעה"מ פ"י מה' מכירה. וא"כ אין בזה חשש חליצה מעושה. ובדבר המתנות שנתן לה הבעל קודם הנישואין הנה מבואר בתשו' הריב"ש שהובא בב"י אה"ע סי' צ"ט וברמ"א שם דאפי' הסבלונות שנותן החתן להכלה קודם הנישואין ל"ה מתנה גמורה ושמין לה בכתובתה דאדעתא למשקל ולמיפק לא נתן לה וא"כ בנ"ד צריכה להחזיר אם החפצים בעינייהו או דמיהן עפ"י שומת בקיאים בנכיון החצי מהכתובה ות"כ כפי תקה"ק. אבל הא פשיטא שאין לנכות לה מה שפיחתו בדמים כיון שברשות הבעל השתמשה בהן. והדורונות דרשה שהיו מצד קרובי האשה בשעת הנישואין שייכים לה לפמ"ש באה"ע סי' צ"ט בט"ז שם דהמתנות שנותנים קרובי הכלה לדרשה הוי מתנה גמורה ודינן כנ"מ שלה וא"כ הלא נ"מ אינם בכלל החלוקה כנ"ל את זה השבתי לשואלי מה שנלפענ"ד עפ"י דתוה"ק יום ד' י"ב שבט תרנ"ה סטרי: סי' צו לק"ק זאלישטשיק בעזה"י יום א' ער"ח שבט שנת תרנ"ד לפ"ק סטרי ישפות ה' שלום לכבוד ידידי הרב החריף כו' כש"מ מאיר ווארמבראנד נ"י מכתבו הגיעני והנני לתשובתו בעסק הד"ת שבא לפניו בצוותא עם כבוד הרב כו' מוה' אפרים באלחובר נ"י בראובן שמכר סחורה ללוי וכתב לו ראובן שיקבל הסחורה אצל שמעון שהוא פקיד ונאמן שלו וכבוא לוי למקום שמעון נתן לוי צרור הכסף אשר בידו לשמעון בתורת פיקדון וביני וביני ירדה הסחורה עשר מעלות אחורנית ולא חפץ לוי לקבלה ונתן ראובן כו"ה לשמעון לירד עם לוי לדין ונגשו שמעון עם לוי למשפט ונתעצמו לפניכם בטענותיהם שמעון טען שהקנה הסחורה ללוי בק"ג כדרך התגרים ולוי מכחישו ונתוכחתם בדין אם יהי' לוי נשבע ונפטר מלקבל הסחורה א"ד כיון דשמעון המורשה הוא עומד ומוחזק בשל לוי בפקדונו יהי' שמעון נשבע ונפטר זת"ש: הנה אם הי' שמעון הנאמן מוחזק בפקדונו של לוי באופן דהי"ל מיגו דלהד"ם או החזרתי בודאי ל"ה רמיא השבועה על לוי דאף דמבואר בתשו' הרא"ש הובא בש"ע ח"מ סי' ע"ב סל"ט בראובן ולוי שותפים ולוי יודע בברי ששמעון נשאר חייב מעות להשותפות שלהם וראובן מוחזק במשכונות של שמעון ל"מ מה שראובן מוחזק שיוכל לוי לישבע עליו כיון דראובן המוחזק א"י בברי ול"מ מיגו מה שביד אחר לטעון וכ"פ הט"ז והש"ך שם להלכה. אמנם הלא בנ"ד יוכל שמעון המוחזק להיות נשבע ונפטר דכיון דע"י שמעון נעשה הקנין מהסחורה הו"ל איהו הבע"ד של לוי כמ"ש בתה"ד סי' ש"ח שהובא בש"ך ח"מ סי' קכ"א ס"ק מ"ב בראובן ששלח מעות ביד שמעון ללוי לקנות לו איזה דבר ושמעון אומר שנתן ללוי ולוי מכחישו כ' שם דאפי' אם פטר ראובן מתחלה את שמעון משבועה יכול שמעון להשביע ללוי מטעם כיון שמידו נתן ללוי בעל דברים דידי' הוא ואפי' אי נימא לחלק בין הנושאים דשא"ה כיון שהי' שמעון שומר על המעות ועליו לטרוח ולירד לדין כדמוכח מהראי' שהביא התה"ד שם מהך דפ' הגוזל קמא נגנבה באונס והוכר הגנב כו' ע"ש וע' תשו' בית יעקב סי' ח' בכ"ז הלא בנ"ד בלא"ה יש לשמעון כו"ה מראובן וכיון דאיהו יודע בברי שהקנה לו הסחורה בק"ג ואיהו מוחזק הוי איהו נשבע ונפטר וגדולה מזו כ' הש"ך בסי' ע"ה ס"ק פ"ג ובסי' קכ"ג סק"כ דמי שהלוה לחבירו על המשכון ושכח כמה הלוה וקרובו יודע כמה הלוה כותב הרשאה לקרובו וקרובו נשבע ונוטל ומביא מד' מהרש"ל שכ' כי"ב לענין נשבע ונפטר ואף שבנוב"י מהד"ת חח"מ סי' מ"ג חולק ע"ד הש"ך הנ"ל הרי כ' שם הטעם דכיון דמי שמוחזק בהמשכון אין לו טענת ברי ומה מהני שיתן הרשאה לקרובו היודע בברי הלא הוא אינו מוחזק והוא אינו רשאי למסור המשכון לקרובו כיון דלוי הזוכר אין המשכונות ת"י ע"ש אכן בנ"ד הלא שמעון המוחזק יודע בברי ושפיר מהני לי' הרשאתו של ראובן לענין שיהי' הוא הבע"ד ויוכל לישבע שנעשה קנין ביניהם. והנה ראיתי באו"ת סוסי' ע"ה שכ' לעורר על הדין של המהרש"ל הנ"ל דכיון דמקור דינו נובע מד' תשובת מיימוני לס' קנין סי' כ"א שכ' במי שתבע לחמיו שא"ל אביו שנדר סך מה לנדונית בתו וע"ת זה קידשה וחמיו השיב דאין לו טענת ברי ואפי' היסת ל"ל ופסק ר"ת דיתן הרשאה לאביו ואביו יטעון ברי ויטיל שבועה על חותנו [עב"ש אה"ע סוסי' נא] וכ' דהר"ת דפסק כן אזיל לשיטתו בתוס' ב"ק ד"ע. ד"ה אמטלטלין דס"ל דמדינא דגמרא יכול להרשות לחבירו והרי הוא מורשה גמור למטלטלין דכפרי' דלמיחזי כשיקרא ל"ח ולכך יש לו כח כמו בע"ד עצמו אבל לשי' הרמב"ם וסייעתי' דמדינא דש"ס ל"מ הרשאה אמטלטלי דכפרי' רק מתקנת הגאונים כדי להציל עשוק מיד עושקו שלא יוציא מנה על מנה תקנו כן א"כ די שתקנו על גוף הדבר כמ"ש שלא יצטרכו להוציא מנה על מנה אבל לא לשארי דברים להיות כבע"ד עצמו להטיל שבועה לא שמענו בתקנת הגאונים ובפרט בהיסת שהוא תקנתא דרבנן ותקנתא לתקנתא לא עבדינין עכ"ד והנה גם לפי"ד התומים עכ"פ יודה דעל מקרקע דכפרי' או בשט"ח דכתבינין הרשאה גם מדינא דש"ס לכ"ע כמבואר בח"מ סי' קכ"ג בזה מועיל הרשאה למי שיודע בברי שיהי' כהבע"ד עצמו. ולכאורה יקשה ע"ז מש"ס כתובות ע"ו. דמוקי התם רב אשי המשנה דהיו בה מומין כו' כולה כר"ג ורישא מנה לאבא בידך סיפא מנה לי בידך ופי' התוס' שם דכיון דהאב טוען שמא ל"מ ברי דבת לגבי האב שיגבה הכתובה ובאס"ז שם הביא בשם רבים מהראשונים ז"ל שפי' ג"כ הכי ודחו פירש"י ז"ל שפי' מטעם דחזקת הבת ל"מ לגבי האב ע"ש ושינויא דר"א הלכתא היא דהוא בתרא עטוש"ע אה"ע סי' ל"ט וקי"ז ולכאורה קשה הרי יוכל האב ליתן הרשאה לבתו שטוענת ברי ועל כתובה בודאי כתבינין הרשאה גם מדינא דש"ס לכ"ע דהוי כפירת קרקעות וגם הרי עכ"פ לא גרע מהך דתה"ד שהובא בש"ך סי' קכ"א הנ"ל וכמו שהביא התה"ד מהך דשומר דהוי בע"ד כיון דשייך בגוי' וכנ"ל ומכ"ש הבת הזאת שבאמת חיוב הכתובה על ידה בא רק שהתורה זיכתה לאב ואמאי לא נימא דיועיל טענת ברי שלה עכ"פ בהרשאה ואיפשר דל"מ טענת ברי של אחר ע"י הרשאה רק להזקיק לשכנגדו לישבע אבל לא להוציא ממון והתם הא אי נימא דמהני טענת ברי של הבת הלא יתחייב הבעל לשלם הכתובה כיון דא"א לו לישבע משום שטוען שמא ובכה"ג ל"מ טענת ברי של אחר אפי' ע"י הרשאה: והנה בתומים שם מפקפק עוד על הדין של המהרש"ל והש"ך הנ"ל דל"מ הרשאה כיון דקיי"ל שליח שוי' ואיך מהני שבועת השליח כיון שאין עיקר הממון שלו. ולכאורה הי' נלפענ"ד לבאר בזה ע"ד הפלפול דברי רש"י ז"ל בגיטין י"א: שפי' בהא דא"ר יוחנן התופס לבע"ח במקום שחב לאחרים ל"ק וז"ל אדם מן השוק שתופס מטלטלי בנכסי ראובן לצורך שמעון שהוא בע"ח. ולכאורה לפמ"ש בב"י סי' ק"ד לענין הא דקא' בלוה ולוה וקנה אעפ"י ששעבד לכ"א מהם מה שעתיד לקנות אין בהם דין קדימה אלא כולם שוין וכל הקודם וגבה זכה אפי' הוא אחרון וכ'