הרי בשמים תנז

זנות בא עלי' א' מן השוק מותרת ליבמה לפי"ד רה"פ ולא נראה שהרי היא ספק ערוה ואסורה ליבם מספיקא כמבואר בקונטרס הראיות עכ"ל והובא גם בכנה"ג אה"ע סי' קנ"ט בהגה"ט ע"ש וא"כ בנ"ד שזינתה הרי בלא"ה אינה עולה ליבום ומותר שפיר לישא אפס דאנן קיי"ל דלית הלכתא כרב המנונא בהא ופסקינין דשומרת יבם שזינתה מותרת ליבמה וי"ל דהריא"ז קאי בשי' הירושלמי דבירושלמי פ"ב דסוטה משמע דהך דינא דר"ה דשומרת יבם שזינתה אסורה ליבם תליא בפלוגתא דיש זיקה או לא דלמ"ד יש זיקה וה"ה ככנוסה אסורה עלי' ולמ"ד אין זיקה הו"ל כנכרית ולא נאסרה עליו ע"ש וא"כ הרי אנן קיי"ל דיש זיקה ושומרת יבם שמתה אסור באמה א"כ ממילא יש לנו לומר דבזינתה אסורה ליבם והש"ס דילן דלא פסיק הכי י"ל לפ"מ דא' ביבמות כ"ז: דזיקה דרבנן וי"ל דלא גזרו רק באיסור עריות שהוא בכרת ולא לענין לאוסרה ע"י זנות שהוא איסור עשה דונטמאה ועתשו' נובי"ק חא"ח סי' כ"א דרק באיסור לאו אמרינן מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת ולא באיסור עשה כשהוא רק הרחקה דרבנן ע"ש ועמ"ל פ"א מה' יו"ט. ומזה מוכח כדברי בעל עצי ארזים הנ"ל דגם הרמ"א דאוסר לישא אשה במקום שומרת יבם לאו מטעם דבנשואי האשה במקום הש"י עובר על חדר"ג דא"כ הרי הך חר"ג שלא לישא אשה על אשתו כבר כלה הזמן ואינו אסור רק מדרבנן מצד מנהג עב"ש סי' א' ואיך יאסר מטעם זיקה לגבי איסור דרבנן כמו שרוצה באמת הח"צ שם לומר דכיון דזיקה דרבנן ל"ש תקנת ר"ג דתקנתא לתקנתא לא עבדינין כמו בההוא רעיא כו' ע"ש וע"כ דהוא רק מטעם דאחר שישא אשה תהי' חליצה שאינה עולה לייבום ומיחזי כחליצה פסולה אמנם באמת ביש"ש פ"ב דיבמות סי' י"ב כתב דלמאי דקיי"ל יש זיקה אסור גם בשניות הרי דגם לגבי דרבנן יש זיקה ועשו"ת נאות דשא סי' ל"א שהאריך להוכיח באמת מכ"ד בש"ס דלמאי דס"ל יש זיקה הוא מדאוריי'] וע"כ דלפי שיטת התלמוד שלנו סברת רב המנונא היא רק משום דס"ל דביבמה לשוק אין בה תפיסת קידושין כמו בא"א ולכך ס"ל דכשזינתה אסורה ליבם עתוס' יבמות צ"ב: ולכך לפי ההלכתא ליתא לדרב המנונא עתוס' יבמות פ"א. ד"ה לימא ויש להוסיף אומץ ולה"ר דע"כ שי' תלמודא דידן אינו דטעמא דרב המנונא משום יש זיקה דהרי ביבמות צ"ו. אמרינן שם דרב דאמר יבמה הרי היא כא"א ס"ל כרב המנונא והרי בדף י"ז: אר"ה אמר רב שומרת יבם שמתה מותר באמה דקסבר אין זיקה וע"כ לשי' תלמודא דידן לא תליא דינא דרב המנונא ביש זיקה ואין זיקה וע"כ כיון דלית הלכתא כרב המנונא הוי' השתא עולה ליבום וא"כ לכאורה יש לאסור לו לישא אשה כדי שלא תהי' אח"כ חליצה שא"ע ליבום כנ"ל אמנם באמת הא גם אח"כ יהי' עולה ליבום כיון דקיי"ל דבמקום יבום ל"ג ר"ג וא"כ השתא ליכא חר"ג ולאח"כ הלא מצות יבום דוחה דומיא דסברת הרז"ה בשבת פר"א דמילה גם אשתפוך חמימי ע"ש אפס דכיון דאנן לא שבקינין לי' להתייבם משום דכשהוא נשוי אשה מצות חליצה קודמת לכך מיחזי כחליצה שא"ר ליבום. וא"כ בנ"ד הרי גם עתה אחרי שהיא עוברת ע"ד שמפקרת א"ע לזנות ומשמשה בנדות עם בועלה וילדה בת ממנו ועודנה עומדת ברשעה ודרה עמו בפרהסיא א"כ גם אחר כלות ימי ההנקה לא תתייבם אין הנישואין שלו מגרעין כלום ורשאי הוא לישא עכשיו. ולבר מן כל דין הלא מבואר בב"ח אה"ע סי' קס"ה דמאי דאסור לשדך אחר שנפלה יבמה לפניו הוא רק משום דמכוער הדבר מפני מראית עין אבל אם כבר נשתדך מותר לו לכונסה קודם שיחלוץ וכ"נ מדברי מהרש"ל פ"ב דיבמות הנ"ל שכ' ואסור ליבם לשדך ולישא אשה עד שיחלוץ משום חר"ג אבל אם שידך כבר מותר לכנוס עכ"ל וכן העלה בשו"ת הרי"מ חאה"ע סי' מ"א. ועט"ז אה"ע סי' קס"ה סק"ז שהביא בשם הגה"מ בכתובות דלא גזר ר"ג אלא שלא לישא ב' נשים משא"כ בזה דמשמיא זכו לי' והביא תשו' מהר"ם מ"ץ דרק לכתחלה אסור לשדך משום מ"ע ע"ש ועתשו' מהרי"ט ח"א סי' קי"ח מה שמפלפל בזה. וע' בתשו' שבסוף ספר אבני מלואים סי' כ"ו ועחת"ס חאה"ע סי' א'. אמנם תם אני ולא אדע למה זה חושש כ"ת שתחלוץ כעת ואי משום דא"ר ליבום מחמת איסור מינקת חבירו הרי אפי' בחייבי לאוין דאורייתא קיי"ל דחולצות ולא מתייבמות מכ"ש באיסור מינקת דרבנן ואם באמת היא מרוצה כעת לחלוץ יותר טוב שתהי' החליצה עתה משנתיר להיבם לישא משודכתו שנתקשרה עמו. דברי ידידו דור"ש באהבה: סי' צה נשאלתי בנידן אשה שנתאלמנה מבעלה בלי זש"ק במשך השנה הראשנה שאחר הנישואין זה כשתי שנים נגוזו ועברו ובאו עתה לד"ת היות שהנדוניא של הזוג מושלש בהיפאטהעקענבאנק נגד שני שטרי שלישית סך ארבעה אלפים ר"כ ונדרשתי לחוות דעי אחרי שלפי תקנת הקהלות חולקין בהעזבון איך יהי' בהנדוניא והפירות שעלה מהמעות בהבאנק וגם נידן המתנות שנתן הבעל לה מעות קודם נישואין וקנתה חפצים וישנם ת"י והארבעה אלפים נדוניא שמושלשין בהבאנק הם שני אלפים מצד הנפטר ושני אלפים מצד אבי האשה והש"ש האחד הי' ביד הנפטר והשני עודנו מונח ת"י אבי האשה: הנה לענין תקנת ר"ת במת הבעל בשנה ראשנה כ' בב"ש סי' נ"ב ס"ק ט"ז דאפי' למאי דקיי"ל כהסוברים דתקנתו היתה גם במת הוא יוחזר הכל ליורשיו דהוא דוקא לענין כתובת מנה ומאתים או מה שהוסיף לה מדעתו אבל לא לגבי הנדוניא שלה והתוספת שליש דהוי כנדוניא והיינו כיון דלא תיקן רק משום ותם לריק כחכם ולמה אפוא יותן ליורשיו מממונה שהכניסה לו וגם התוספת שליש הלא הוא ג"כ מממונה שהרויח הבעל בפרקמטיא שעל כן כ' באמת בנבוי"ת חאה"ע סי' צ"ב ובס' בית מאיר סי' נ"ב דאין לה ליטול תוספת שליש רק בהי' ריוח בהנדוניא ולא בשלא הרויח ע"ש אמנם כשנשאר אח הראוי לחלוץ הלא מבואר בב"ש סי' קס"ה סק"י לענין התקנה לחלוק הנכסים בין החלוץ והחולצת דגם הנדוניא בכלל החלוקה והכי מבואר בשו"ת מהר"ם לובלין סי' י' ע"ש: איברא דמילתא דא צריכא עיונא לפי המתבאר מד' מהרי"ק סי' ק"ב שורש ב' בטעם תקנת הקהלות משום דהיכי דהיבמה היא עשירה והיבם טוען שהנכסים בחזקתו מכח ירושת אחיו אין בידינו לסלקו מירושת אחיו דממילא נפלה קמי' ונהי דלא שבקינין לי' ליבומי משום דחיישינין שמא לא יתכונו לשם מצוה אין כח בידינו להפקיעו מירושתו שהיו כל הנכסים שלו אילו הי' מייבמה ומשום זה היתה תקנת שו"ם לפשר ולחלק העזבון ע"ש ויש לחזק הטעם הלז דאף דקיי"ל דאין היבם יכול למכור נכסי אחיו וא"כ אינו הפקעה כ"כ דאינן שלו לגמרי מ"מ הלא כ' בב"ש סי' קס"ח סק"ג דאם בעת היבום כותב לה כתובה מיד על נכסיו אינה יכולה לעכב ורשאי למכור ע"ש וא"כ אילו הי' כונס את היבמה הי' יכול לכתוב לה כתובה מיד על נכסיו והיו הנכסים שלו לגמרי והנה אף דקיי"ל דגם אם רוצה לייבם והוא מעוכב מחמת איסור מפסיד ירושתו כדמצינו בכתובות פ"א: ההוא גברא דנפלה לי' יבמה בפובמדיתא תא בעי אחוה למיפסלה לה בגיטא מיני' א"ל מאי דעתיך משום נכסי אנא בנכסי פליגנא לך בכ"ז י"ל כיון דאיסור היבום בזה"ז הוא רק תקנתא דרבנן לכן אמרינין דאין לנו להפסיד ממונו בשביל תקנתא דרבנן כדמיון שכ' בש"ך יו"ד סי' קי"ט ס"ק כ"ז לענין מי שמכר לחבירו דבר מאכל ואחר שאכלו נודע שהי' איסור דרבנן א"צ המוכר להחזיר לו המעות וכ' הש"ך הטעם וז"ל דהם לא גזרו איסור כדי להוציא ממון דלענין ממון אוקמ' אד"ת עכ"ל והה"נ נהי דאסרו חכז"ל הייבום בזה"ז אבל לענין הממון הול"ל דאוקמ' אד"ת לכן תקנו הקהלות לפשר הדבר היינו שיקח החלוץ החצי מהכתובה ות"כ והוא טובתו שיקח מיד המחצה משייבם אותה שאז אף שאיפשר שתמות היא קודם ויירש הכל מ"מ הרי ספק הוא שמא ימות הוא קודם או יגרשנה ותקח היא כל הכתובה ויש לה"ר לזה מהא דארז"ל בכתובות פ"ג: ואימא מפירי אמר אביי בוצינא טב מקרא ופירש"י שהאומר לחבירו קח לך דלעת קטנה בגינתי או המתן עד שיגדילו וקח גדולה טוב לו שיקח הקטנה מיד כי לא ידע מה ילד יום אף כאן חביבה עליו אכילת פירות שהוא מיד כו' ע"ש וע' כי"ב בירושלמי פ"ז דשביעית ה"ב והה"נ עדיף לי' ליקח כשיחלוץ מחצית הכתובה ות"כ מיד משיכניס אותה וימתין שמא תמות היא קודם וירשנה. אמנם הלא טעם זה לא יתכן רק לענין הכתובה ות"כ אבל לענין הנדוניא הרי לא הי' מרויח מידי גם כשהי' כונסה ומרדה בו בטענה דאין רצונה לדור עמו מטעם דשמא מצות חליצה קודמת דהיא טענה מבוררת עכ"פ והרי אין זו גרועה מנשואה המורדת בבעלה ואומרת מאיס עלי בטענה מבוררת ומקובלת בעיני חכמי העיר דמבואר בסי' ע"ז דדיינינין לה בדינא דמתיבתא ואינה מפסדת רק הכתובה ות"כ אבל צריך להחזיר לה הנצ"ב אפי' אם תפסן וא"כ בנ"ד צריכין להחזיר עכ"פ הנדוניא שלה ואף דכ' בב"ש סי' ע"ז ס"ק כ"ז בשם הט"ז דמורדת א"צ להחזיר לה הנצ"ב רק בשעת הגירושין אבל לא קודם בכ' הלא בתשו' שבות יעקב ח"א סי' ק"ח וכן בס' בית מאיר שם השיגו על הט"ז ובפרט בחליצה הרי כ' ברמ"א סי' קס"ה בשם תשו' הרד"ך דלמאי דקיי"ל מצות חליצה קודמת אף שאין כופין לחלוץ הוי' כחליצה ומחויב ליתן לה את שלה קודם החליצה ע"ש: הן אמת די"ל דהתה"ד לשי' אזיל שכ' בסי' ר"כ בטעם תקנת הקהלות מפני שראו כ"פ שבאו הנשים לידי עיגון משום דזימנין טובא שהוא חפץ לייבם והיא א"ר משום דסניא לי' או משום דלא ניחא לה באישות וצוותא דילי' חשו חכמי הדור שעי"כ תבא לידי עיגון דאין בידינו לכופה אפי' ע"י אמתלא וזימנין נמי שאין בדעתו לייבם ואומר שרוצה לייבם כי יודע שהיא לא תחפוץ ועי"כ הוא רוצה לדחוק עבור הממון וכדי שלא תצאנה בנות ישראל להרבות רעה ע"י עיגון ראו לפשר לחלק הנכסים ע"ש ומטעם זה איפשר שהיתה התקנה לחלוק אפי' הנדוניא. אמנם בנ"ד כיון שעוד מונח הנדוניא מושלש בהיפאטהעקענבאנק והרי לפי המבואר בשלטי גבורים שסביב המרדכי פ' החולץ כ"ז שמושלש הנדוניא ולא בא ליד הבעל לא זכה בה עדיין ומבואר שם הטעם כיון דהדרך להשליש לראות אם יתנהג עם אשתו כראוי ומדמושלש עדיין ולא ניתן להזוג מוכח שהי' עדיין הדבר תלוי ועומד שלא נתברר עדיין שנהג עם אשתו כשורה ועסי' ק"ס בהג"ה ס"ג. וא"כ לא זכה עוד האח המת בהנדוניא מעולם ואף די"ל דעכ"פ האשה היא זוכה בהנדוניא תיכף משיוצא מיד האב להשליש וכמו שבאמת נסתפק בזה בס' בית מאיר סי' נ"ג אבל הא אין עליו רק דין נ"מ שע"כ אם מתה האשה באמת הבעל