הרי בשמים תמט

אנו צריכין להא דאקנו רבנן רק מכח הפקר בי"ד הפקר ומתבארים דברי הש"ס שפיר: ובאופן אחר י"ל בביאור דברי הש"ס הנ"ל דהנה ראיתי להמפורשים שהקשו למ"ש הרשב"א הנ"ל דהכא קאי הסוגיא אי נימא דאיתתא לא ידעה לאקנויי א"כ לשי' הב"י דבע"י שיהא הקלף של הבעל ממש מאי מהני הא דאקנו לי' רבנן להני זוזי הרי קיי"ל מעות אין קונות ובמאי נקנה הקלף להבעל ובפשיטות י"ל עפמ"ש ברמב"ן ב"ב קס"ז דהכא עשאוהו כמו שאומרת האשה להסופר הילך זוזי והקנה הגט להבעל מדין עבד כנעני כמבואר בקידושין ז'. וער"ן שם ובח"מ סי' ק"צ ועתשו' מהרי"ט ח"א סי' כ"א וא"כ הלא כ' במח"א ה' מכירה דבדינא דהילך מנה ושדך מכורה ל"פ כיון שהוא מילתא דל"ש לא תקינו דמעות אין קונות כמבואר בש"ס בכ"ד דבמילתא דל"ש אוקמ' אד"ת דמעות קונות. וע"ד פלפול וחידוד קצת נראה בישוב קושיא זו עפמ"ש ברמ"א ח"מ סי' קצ"ח ס"ה דבמטלטלי מהני אם התנה בהדיא שיקנה בכסף בלבד בלא משיכה והש"ך שם חולק עליו וכתבתי במק"א בטעמא דהרמ"א ז"ל עפמ"ש הנימוק"י ב"מ פ' הזהב דהא דקיי"ל כר"י בב"מ צ"ד גבי מתנה ש"ח להיות כשואל דל"ב קנין משום דהוא שומר חנם וכיון שהוא בדין השומרים יכול לחייב עצמו להיות כשואל אפי' בדברים אבל כל שאינו בתורת שומרים א"א שיחול עליו שום חיוב אא"כ קנו מידו ע"ש וכ"ה כונת התוס' ב"מ נ"ח. ד"ה אר"י בתי' הא' ע"ש וכי"ב כ' בתוס' כתובות ק"ב. ד"ה ת"ש דאפי' לר"ל דס"ל התם לא אלימי מילתא דשטרי היינו היכי דמבלעדי השטר ל"ה עליו שום שעבוד כלל אבל היכי דגם בלאו השטר איכא קצת שעבוד מהני מילתא דשטרי להתחייב לגמרי ע"ש ולפי"ז י"ל ג"כ בקנין כסף במטלטלין כיון דגם בלאו התנאי קאי באבל ואיכא עליו מי שפרע אם חוזר וכיון דאיכא מעיקרא קצת שעבוד מהני התנאי שיהי' קנין גמור וע' ב"מ ס"ג ביש לו מותר ופירש"י ותוס' משום דזכי מהשתא אע"ג דלא משך כי מוקרי ברשותי' מוקרי הואיל ואם בא לחזור קאי במי שפרע וכ"כ בנימוק"י והג"א שם ועט"ז וש"ך יו"ד סי' קס"ב. והנה בח"מ סי' ר"ט ס"ו כ' לענין פסק עד שלא יצא השער דכיון שהמקח נעשה באיסור חוזר בו וליכא מי שפרע ע"ש ולפי"ז מתבאר שפיר ד' הש"ס הנ"ל דהא דקא' אקנויי אקנו לי' רבנן היינו דעשאוהו כאלו התנה בהדיא שיקנה בכסף בלבד דמהני וקא' אח"כ ואי משום דכתיב ונתן פי' ול"מ הקנין דרבנן לגבי דאוריי' שיהי' הקלף שלו כנ"ל עז"א ודילמא נתינה הגט הוא פי' אם תקשי כן אמינא לך דא"צ הבעל קנין כלל וא"צ להא דאקנויי אקנו משום דל"ב שיהא שלו רק הפקירו הבי"ד שלא יהי' של חאשה כשי' הקונדרס הנ"ל וקרא דונתן אינו מורה שיהי' שלו רק דקאי הנתינה על הגט ולזה אמר ותדע דע"כ לאו כדאמינא לך מעיקרא דהוא משום דאקנויי אקנו לי' רבנן היינו שיהי' כאלו התנה שיקנה בכסף בלבד דהא שלחו מתם כתבו על איסוה"נ כשר והתם שפיר קשה במאי נקנה להבעל הקלף אם האשה נותנת שכר הסופר דנהי דאקנו לי' המעות הרי מעות אין קונות ואי דהוי כאלו התנה שיקנה בכסף בלבד ז"א דהרי הטעם דמהני תנאי הוא משום דבלא"ה איכא מי שפרע לכך עושה. התנאי קנין גמור ובכתבו על איסוה"נ דאיכא איסורא כנ"ל הרי ליכא מי שפרע כד' הרמ"א הנ"ל וא"כ ל"מ התנאי ואיך הוא נקנה להבעל וע"כ דל"ב שיהי' של הבעל כלל וקאי ונתן על נתינת הגט ודוק: והנה הקשו עוד על הרשב"א הנ"ל שכ' דהכא קאי את"ל דאיתתא לא ידעה לאקנויי א"כ מאי משני דאקנויי אקנו לי' רבנן איך יפרנס את המשנה דהאשה כותבת את גיטה אי אמרי' איתתא לא ידעה לאקנויי וקלף דידה הא לא אקנו לי' רבנן. לפענ"ד נראה ליישב עפ"מ שכבר כתבנו למעלה דהסברא דקלף דידה לא אקנו לי' הוא משום דל"מ הפקר בי"ד להפקיע ולהקנות כאחד ולכך לענין המעות שנותנת להסופר דבלא"ה יצאו מרשותה אמרינין אקנויי אקנו ולא הקלף שהוא ברשותה והנה מבואר ביש"ש ביבמות דהך מילתא אי מהני הפקר בי"ד גם לעשות שאינו זוכה כזוכה תלוי בפלוגתא דרב יצחק ור"א דלרב יצחק דיליף הפקר בי"ד מקרא דעזרא דיחרם כל רכושי ל"מ רק לאפקועי ממונא ולא להקנות ולר"א דיליף מאלה הנחלות כו' מה אבות מנחילין לבניהם כל מה שירצו אף ראשים מנחילין העם כל מה שירצו מהני גם להקנות ע"ש ואנן דקיי"ל להלכה דהפקר בי"ד ל"מ להקנות משום דסתמא דש"ס דילן במ"ק טז. בהא דקא' ומנלן דמפקרינין נכסי' לא מייתי רק קרא דעזרא וכן ברמב"ם פכ"ד מסנהדרין אינו מביא רק ההוא קרא ועפירש"י ר"ה כ"ב: ולכך תפסינין עיקר להלכה דל"מ הפקר בי"ד להקנות ולכך שפיר פשיט רב אשי דאיתתא ידעה לאקנויי מהך דהאשה כותבת את גיטה משום דל"ש אקנויי אקנו בקלף דידה כיון דקיי"ל דל"מ הפקר בי"ד להקנות כנ"ל משא"כ רבא קא' שפיר הכא ודילמא אקנויי אקני לי' רבנן ול"ק לדידי' מהא דאשה כותבת את גיטה כיון דמבואר בחי' הרשב"א גיטין ל"ו: דרבא יליף הפקר בי"ד מאלה הנחלות ומהני לדידי' אפי' להקנות ושפיר ניחא לי' גם הא דהאשה כותבת את גיטה משום אקנויי אקנו לי' רבנן קלף דידה דלדידי' מהני הפקר ב"ד גם להקנות והבן [אמנם בהא איכא לעיוני אמאי לא פשיט לה מגיטין ר"פ המגרש דפ"ב. דתנן המגרש את אשתו וא"ל ה"א מותרת לכ"א אלא לפלוני ר"א מתיר וחכמים אוסרין כיצד יעשה יטלנו הימנה ויחזור ויתננו לה ויאמר לה הרי את מותרת לכל אדם ושם בגמ' פ"ד: מאן תנא אמר חזקי' רשב"א הוא כו' ר' יוחנן אמר אפ"ת רבי שא"ה הואיל וקנאתו ליפסל בו לכהונה ופירש"י מש"ה צריך לחזור וליטלו דקנאתו בנתינה קמייתא ליפסל בו לכהונה ע"ש ולכאורה כיון דקנאתו בנתינה הראשונה הא הו"ל הקלף של האשה וקלף דידה הא לא אקנו לי' רבנן וע"כ מוכח מזה דאיתתא ידעה לאקנויי ויהי' מזה ראי' למ"ש א"ז בנתה"מ סי' קצ"ז סק"ד דל"ב שהאשה תקנה לו הגט וסגי כשנוטל הימנה ע"ש ועכצ"ל משום דבשעה שהתחיל חלות הגט בנתינה הראשנה שחל אז לפוסלה מן הכהונה הי' אז הקלף של הבעל לא איכפת לן במה דהוי הקלף של האשה בשעת גמר הגירושין בנתינה השני'] ובמסלה זאת נעלה לבאר דברי הש"ס שם גופא שלחו סתם כתבו על איסוה"נ כשר אמר רב אשי אף אנן נמי תנינא על העלה של זית דילמא שאני עלה של זית דחזי לאצטרופי ולכאורה צריך להבין סברת רב אשי דקמסייע לי' מעלה של זית ולפי דברינו הנ"ל דסברתי' דרב אשי דקא מייתי סייעתא דאיתתא ידעה לאקנויי מהאשה כותבת את גיטה ול"ק משום אקנויי אקנו לי' רבנן דקלף שלה לא אקנו והיינו דל"מ הפקר בי"ד לעשות קנין ואנן בעינין שיהי' הקלף של הבעל דוקא ול"מ בשל הפקר וצריך להבין לפי"ז להסוברים דאיסוה"נ הוי הפקר עריטב"א קידושין נ"ו א"כ אמאי כתבו על איה"נ כשר אפי' אי הבעל משלם שכר הסופר הא ל"ה הקלף דידי' משום שאסור בהנאה אמנם י"ל עפמ"ש בירושלמי הובא בח"מ וב"ש אה"ע סי' כ"ח וסי' ל"ב דהא דכתבו על איסוה"נ כשר הוא דוקא באיה"נ דרבנן אבל לא באיה"נ דאוריי' וע"ש שמובא ד' תשו' רשב"א סי' תר"ג שמסתפק אי ש"ס דילן מחולק עם הירושלמי בזה או לא עכ"פ י"ל דלרב אשי דס"ל דבעי' שיהי' הקלף משל בעל דוקא ע"כ מיירי הא דכתבו על איה"נ כשר באיה"נ דרבנן וא"כ הרי כ' התוס' בב"ק דף ע"ב: דהא דקא' התם קסבר ר"י חשנ"ב לאו דאוריי' דאיס"ד דאוריי' מכי שחיט לה פורתא אסרה אידך לאו דמרה קא טבח ומוכיחים מזה התוס' דאיסוה"נ דרבנן הו' שפיר דמרה וא"כ הוי באיה"נ דרבנן שפיר הקלף של בעל והנה בתוס' קידושין נ"ו: הקשו בהא דקתני המקדש בערלה אינה מקודשת והרי שרי ליהנות ממנו שלכדה"נ ותי' דמיירי דבשלכדה"נ לית בי' שו"פ א"נ י"ל דמיירי שפיר דאיכא שו"פ אפי' שלכדה"נ רק כיון שהאשה סבורה שיש לה ליהנות דרך הנאתן ואינו כן לא סמכה דעתה והוי מק"ט עכ"ל ולפי"ז הלא התי' הב' ל"ש בגט כיון דבגירושין ל"ב דעתה וע"כ כתי' הא' דשלכדה"נ אינו שו"פ ולפי"ז לכאורה צריך להבין מאי קא מדחי לי' דל"ד לעלה של זית דחזי לאצטרופי הרי גם באיה"נ אית לי' שיווי בשלכדה"נ רק דליכא שו"פ וא"כ שייך ג"כ חזי לאצטרופי וכן הקשה בס' ישיע"ק ע"ק אמנם הרי באמת מבואר בתוס' שבועות כ"ג: ד"ה אלא דשלכדה"נ עכ"פ אסור מדרבנן וא"כ ליכא שום שיווי משא"כ רב אשי לשיטתי' דע"כ לדידי' מיירי הא דכתבו על איה"נ כשר באיה"נ דרבנן וכבר כ' במ"ל פ"ה מיסוה"ת דבאיסור דרבנן ליכא בשלכדה"נ איסור כלל וא"כ מדמי לי' שפיר לעלה של זית ועפי"ז יעלה בידינו לפרש הא דקא' רבא תדע דשלחו מתם כתבו על איה"נ כשר כפירש"י ותוס' דל"ב שיווי כלל בגט כדי להכריח מזה דל"ב שיהא הקלף של הבעל ולא קאי ע"ז ונתן ולכך לא מייתי מעלה של זית דזה אית בי' עכ"פ איזה שיווי וחזי לאצטרופי ונקרא עליו שם בעלים ולכך מייתי מכתבו על איה"נ דכיון דאיהו אזיל עכשיו בשיטתו דל"ב שיהי' הקלף של הבעל ומיירי שפיר באיה"נ דאוריי' וא"כ לית לי' שום שיווי כיון דבאיסוה"נ דאוריי' גם בשלכדה"נ איסור דרבנן מיהא איכא כנ"ל ואזלי רבא ורב אשי כל חד לשיטתי' ודוק: נמשכתי קצת לענין אחר מעתה נשוב לנ"ד לענין דינא דכפי המורם מדברינו ל"א אקנויי אקנו לי' רבנן מעות של האשה להבעל עד אחר הכתיבה שמגיע להסופר שכר פעולתו וא"כ בשעה שאסר הבעל המעות על הסופר ל"ה שלו עדיין. והן אמת דס"ל להכ"מ פי"ב מנדרים ובב"י סי' רל"ד דקונמות הוי כקדוה"ג וחל גם על דשלב"ל וכ"כ בר"ן פ' אעפ"י אולם הלח"מ שם חולק עליו וכן הש"ך בנקוה"כ סי' הנ"ל פוסק להלכה דא"י לאסור דשלב"ל בקונם מגמרא ערוכה בנדרים מ"ז דאין אדם יכול לאסור על חבירו דשלב"ל ע"ש ומכ"ש בנ"ד שהושלש המעות ביד הרב עבור הסופר דהוי דבר שאינו ברשותו בודאי ל"מ דהרי מד' התוס' בקידושין ס"ג. ד"ה וידים נראה ג"כ דס"ל דקונמות כיון דקדוה"ג הוי חייל על דשלב"ל ובכ"ז כתבו בגיטין מ': דלכך קדוה"ג מפקיע מידי שעבוד משום דבע"ח מכאן ולהבא הוא גובה וחשיב ברשותו של לוה וקדוה"ג שאין לו פדיון כיון שחל שעה א' תו לא פקע ומשמע דדבר שאינו ברשותו א"י להקדיש גם קדוה"ג ודעת קצוה"ח בסי' קי"ז שכ' לדמות דבר שאב"ר לדשלב"ל לענין זה באמת צ"ע. ולבר מן דין הרי כיון דלאחר הכתיבה הא מגיע להסופר שכר פעולתו וא"י לאסור עליו בקונם כדכ' התוס' בכתובות נ"ט: דא"כ כל אדם יפקיע כל ממונו מבע"ח ע"י קונם וכ' דאלמוה לשיעבודי' דבע"ח ואפי' לשי' הי"ח בת"מ סוסי' קי"ז דיכול הלוה לאסור נכסיו על המלוה בכ"ז הרי בנ"ד הא דאוקמו' רבנן הני זוזי ברשותי' דהבעל כדי שיבא שכר הסופר מהבעל ואינו של הבעל רק על רגע אחד ותו לא וער"ן נדרים מ"ח: ובודאי אין כח בידו לאסור המעות על הסופר דאין אדם יכול לאסור של חבירו על חבירו וכי"ב מצינו בתוס' ב"ק ס"ח: דאפקעינהו רבנן מרשות ע"ה כדי שלא