הרי בשמים תמח

פשטינין דאיתתא ידעה נתקנויי ממתניתין דהאשה כותבת את גיטה ומשמע לי' להש"ס דמיירי בקלף שלה כמ"ש בתוס' שם כ': ובתר הכתיבה היא מקנית לי' להבעל הרי דאף דבשעת הכתיבה הי' של האשה לא איכפת לן. איברא די"ל דמהתם ליכא למשמע מידי להך סברא שכתבנו למעלה דכיון דיש לבעל ק"פ הרי הבעל מכתיבו דהרי בע"מ שהנייר שלי בין שיטה לשיטה ובין תיבה לתיבה דל"מ משום דאותיות פורחות באויר אבל אי יש לו זכות ק"פ בודאי מהני והוי הבעל מכתיבו אפס די"ל דכיון דבכתיבת הגט קא מכליא קרנא הרי אין לבעל פירות ואיהי קא כתבה וכ"כ בס' ישיע"ק אה"ע סי' קכ"ד ע"ש וא"כ התינח למאי דקיי"ל דבעינין כתיבה לשמה וכיון שנכתב לגרש בו אשה זו פסול לגרש בו אשה אחרת שפיר מכליא קרנא משא"כ מתניתין דהתם דהאשה כותבת את גיטה כו' שאין קיום הגט אלא בחותמיו הא אתיא כר"מ ואיהו ל"ב כתיבה לשמה וא"כ לא מכליא קרנא ויש בו להבעל זכות פירות וא"כ שפיר הבעל מכתיבו והבן. אמנם באמת משמע הכי מד' שאר פוסקים שהובא בב"י שם דאפי' הקלף הוא של אחר בשעת כתיבה לא מזיק כלום שכ' דיותר טוב ליתנו לבעל תחלה כדי שלא ישכח הסופר ליתנו אח"כ להבעל ומוכח דמצד הדין אין קפידא אם הוא של הסופר בשעת הכתיבה ובפר"ח אה"ע סי' ק"כ כתב דגם מד' הרא"ש גופי' שהובא בב"י ליכא למישמע מיני' מידי דבעינין שבשעת כתיבה יהי' שלו ומסיק להלכה דלכ"ע ל"ב שיהי' של הבעל בשעת כתיבה וכן העלה בס' מכתב מאליהו שער א' סי' ב' להוכיח מד' הרא"ש גופי' בפ"ב דגיטין גבי מתני' דהכל כשרין לכתוב את הגט דס"ל ג"כ דל"ב שיהא של הבעל רק בשעת נתינה ע"ש והרי אפי' אי נימא דוכתב לה קאי אכתיבה הרי בתוס' גיטין כ"ב: מבואר דלכתיבה ל"ב שליחות דלא קאי וכתב אבעל רק אסופר והכי ס"ל לרבים מהראשונים ז"ל א"כ מהיכי תיתי נימא דבעינין וכתב משל בעל: והנה לכאורה אכתי יש לנו להכריח דאקנויי אקנו לי' רבנן המעות להבעל קודם הכתיבה דאל"ה הלא כיון שהאשה נותנת שכר הסופר א"כ הסופר קונה הקלף בשביל בעל המעות כדקיי"ל בח"מ סי' קפ"ג דהמוכר מקנה בסתם לבעל המעות וא"כ נעשה הקלף של האשה וקלף דידה הא לא אקני לי' רבנן כמ"ש בתוס' גיטין כ': וכבר דחה הב"ש בסי' קכ"ד ס"ק י"ט. כ'. דברי תשו' רש"ך שכ' בדעת הרמב"ם והרשב"א דגם הקלף הקנו חז"ל להבעל ע"ש אמנם כן מלבד שכבר הסביר א"ז הגאון מליסא ז"ל בס' תו"ג סי' ק"כ בד' הרמב"ן ז"ל דכל שהאשה נותנת בהבלעה להסופר עד"מ עשרה זהובים שיכתוב לה גט כשר הויין כל העשרה זהובים בעד שכר טרחו של הסופר לבד דהא הסופר יכול לכתוב הגט על עלה של זית או על איסוה"נ ויקח כל העשרה זהובים בעד טרחתו וכיון דכל העשרה זהובים נחשב על שכר טרחי אקנויי אקנו לי' רבנן כל הי' זהובים וממילא כל הי' זהובים הן של בעל וא"כ אף שהסופר נותן ג"כ קלף בעד הי' זהובים גם הקלף של הבעל הוא כיון דהבעל הוא בעל המעות של כל הי' זהובים ודעת הסופר הוא בסתם להקנות להבעל המעות ממילא הקלף הוא של בעל אפי' בסתם ע"ש ולפי"ז הרי בסתם נחשב באמת כל המעות שהוא עבור הסופר בעד שכר טרחו וא"כ מה יכריח אותנו לומר דהקנוהו חכז"ל לבעל קודם הכתיבה כיון דשכר פעולתו אין מגיע לו עד אחר הכתיבה: ולבר מן דין גוף הדבר מה שהעלה א"ז הגאון שם דאם נתנה האשה בפירוש ה' זהובים על קלף וה' על שכר טרחו שאז הוי הקלף של האשה וזה לא הקנוהו חז"ל ואז צריכה האשה להקנות בפירוש להבעל או שיקנה לו הסופר במתנה כיון שהאשה לא קנתה קלף מיוחד ע"ש בזה אני אומר במטותא מיני' דמר זקני הגאון זצ"ל דלפענ"ד גם בזה א"צ הקנאה בפירוש דהנה לכאורה יש להבין סברת התוס' הנ"ל שכ' דטבלא דידה לא אקנו לי' רבנן דלכאורה מה לי הקלף מה לי דמיו וכמ"ש באמת ברשב"א בחי' שם אמנם י"ל כיון דהא דאקנו לי' רבנן פירש"י שהוא מטעם הפקר ב"ד הפקר וא"כ הרי ידוע מ"ש הג"פ ובמח"א ה' קנין משיכה סי' ב' ובמק"ח סי' תמ"ח ובנתה"מ סי' רל"ה דל"מ הפקר בי"ד רק לאפקועי ממונא אבל לא הוי קנין לעשות שאינו זוכה כזוכה וא"כ לכאורה מאי מהני כאן ההפקר בי"ד הרי נהי דרבנן הפקיעוהו מרשות האשה אבל אכתי לא נכנס לרשות הבעל בלא קנין ואנן הא בעינין שיהא משל הבעל ובשלמא לשי' הקונדרס שהובא בב"י סי' ק"כ דאין קפידא רק שלא יהי' הקלף משל אחרים אבל על של הפקר כשר ניחא שפיר דהא ל"ב שיכנס לרשות הבעל רק שלא יהי' של האשה וכיון דהפקר בי"ד הפקר אינו שוב של האשה אבל הב"י הלא חולק עליו וס"ל דבעי' דוקא שיהי' של הבעל [ ובמק"א כ' להעיר בזה דאי איתא דכשר גט על של הפקר א"כ גם שטר קידושין כשר דאיתקש הוי' ליציאה כמ"ש בתשו' הרשב"א סי' תר"ג לענין איסוה"נ וא"כ תקשי בהא דא' בכ"ד כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו לקידושין מיני' תינח דקדיש בכספא קדיש בביאה מא"ל ופרש"י תינח דקדיש בכספא י"ל הפקר בי"ד הפקר ונפקעו הקידושין קדיש בביאה מא"ל מאי הפקר בי"ד איכא למימר וא"כ אי נימא דשטר קידושין כשר על של הפקר אמאי לא פריך קדיש בשטר מא"ל] א"כ קשה איך נקנה להבעל אמנם י"ל דהנה הא דאין יכולת ביד חכז"ל לעשות שאינו זוכה כזוכה ע"י הפקר בי"ד נלפענ"ד דהוא מטעם דאין כח ביד חז"ל לעשות שתי תקנות כאחד להפקיע מרשות זה ולהכניס לרשות האחר דומיא דכ' בתוס' ב"מ י"ב. ד"ה אא"ב וז"ל דמדרבנן אין סברא שיתקנו שתי זכיות שיזכה הבן מקודם ואח"כ יזכה החוב ממנו כו' ע"ש והה"נ אין ביד חז"ל לתקן שני דברים להוציא מחזקת מ"ק ולהקנותו לבעלים אחרים וא"כ י"ל דבנ"ד כיון דהאשה נתנה מעותי' להסופר ובין כך וב"כ יצאו הני זוזי מחזקת האשה אין זה הפקעה מחזקת מ"ק דמיון לזה כ' בש"ך ח"מ סי' צ"א גבי חנוני על פינקסו וע' מל"מ פט"ו מה' טוען וא"כ ליכא בהך תקנת חז"ל רק ההקנאה להבעל והוי שפיר של הבעל וא"כ תינח המעות של האשה שנותנת להסופר משא"כ טבלא דידה הא נהי דע"י תקנת חז"ל יוצאת הטבלא מחזקת האשה אבל עדיין ל"ה של הבעל דשתי תקנות כאחד לא תיקנו חכז"ל [ובדרך קצרה איפשר לומר עפי"ד הכ"מ פ"ט משמיטה ויובל שהעלה בדעת הרמב"ם דס"ל דהא דא' בגיטין ל"ו: הפקר בי"ד הפקר הוא רק על מה דתקון רבנן דתשמט דכיון שאין בידו המעות מהני הפקר ב"ד משא"כ על פרוזבול דתקון רבנן דלא תשמט וצריך להוציא המעות מרשות לוה בכה"ג ל"א הפקר בי"ד הפקר ע"ש ולפי"ז בשלמא לענין אפקועי ממונא שכבר יצא מרשות האשה שפיר מהני הפקר בי"ד משא"כ להוציא הטבלא מרשותה ל"מ הפקר בי"ד] וא"כ התינח התם בטבלא משא"כ כשהאשה נותנת מעות על קלף והקלף הזה ל"ה מעולם בחזקת האשה אפס דלולא תקנת חז"ל הו"א דנקנה הקלף לבעל המעות שהוא האשה אזי שפיר אמרי' דע"י תקנת חז"ל לא נקנה להאשה רק להבעל דזה הא הוי רק ענין אחד ולא שני ענינים. ובפרט לפמ"ש בנתה"מ סי' קפ"ג בשם האס"ז דהך דדעתו להקנות לבעל המעות הוא רק תקנתא דרבנן וא"כ הם אמרו והם אמרו ואין אנו צריכין לזה לומר הפקר ב"ד הפקר ושפיר נקנה לבעל מכח תקנת חז"ל דהם אמרו והם אמרו וכיון שכן שפיר י"ל דאקנויי אקנו לי' רבנן לבעל המעות אחר הכתיבה והוי כאילו שילם הוא שכר הסופר המשתלם לו לאחר הכתיבה והא דנקט בגמ' אי לימא משום דכתיב וכתב והכא איהי קא כתבה לי' ע"כ אנו צריכין לדחוק ולפרש כד' התוס' בדף כ"ב: ד"ה והא דאונתן סמיך ע"ש ומשני אקנויי אקנו לי' רבנן המעות: והנה בחי' פנ"י שם הקשה בהא דקא' ואלא משום דכתיב ונתן והכא לא יהיב לה מידי דילמא נתינת הגט הוא תדע דשלחו מתם כתבו על איה"נ כשר והקשה דמ"פ והכא לא יהיב לה מידי הרי קא יהיב לה גוף הגט ומילתא דפשיטא דעלה קאי ונתן ואי מגיטין שאינן שו"פ קשיא לי' כנראה מלשון רש"י ותוס' א"כ אמאי קא' יכילנא למיפסל לכולהי גיטי הא רוב גיטין שו"פ הם ועוד א"כ מאי מסיק ודילמא נתינת הגט היא מעיקרא נמי ידע דנתינת הגט הוא אלא דס"ד דצריך שיהא הגט שו"פ ועוד הקשה דאי מגיטין שאין שו"פ קא קשי' לי' לר"ח א"כ מאי קא' תדע דשלחו מתם כתבו על איסוה"נ כשר אמאי לא מייתי ממתני' דכותבין על עלה זית ואי משום דחזי לאיצטרופי כ"ש דנייר נמי חזי לאיצטרופי. ולפענ"ד י"ל דהנה לכאורה יש להתבונן לפמ"ש בחי' הרשב"א הובא בפנ"י שם להקשות דלמה לי' לרבא לומר אקנויי אקנו לי' רבנן תיפוק לי' דבלא"ה אין לפסול דנהי דהגט הוא של האשה שקנאתו בדמים מ"מ כיון שהיא אמרה לסופר שימסרנו ליד הבעל א"כ היא אקנתו לבעל ע"י הסופר כדמסקינין לקמן גבי טבלא דאיתתא ידעה לאקנויי ותי' דרבא לטעמא דר"ח קא' את"ל דסבירא לך דאיתתא לא ידעה לאקנויי אפ"ה לא מיפסל דאקנויי אקנו רבנן וא"כ ילה"ק לכאורה לשיטת הרבינו ירוחם הובא באה"ע סי' כ"ח גבי מעמ"ש דל"מ קנין דרבנן לשויי' קידושי תורה וכ"כ במרדכי ר"פ הזורק וברא"ש ב"ק פ' מרובה דיאוש דל"ה רק קנין דרבנן אינו מועיל לקידושין דאוריי' וא"כ הכא כיון דמן הדין הוא שיהי' הקלף של האשה אפס דמחמת תקנתא דרבנן אמרינן דהוי של הבעל דהם אמרו והם אמרו כנ"ל א"כ איך מהני הקנין דרבנן דליהו' גט מדאוריי' ואיך מתקיים קרא דונתן שיהי' הגט משל בעל אמנם באמת י"ל לפי"ד הקונדרס שבב"י הנ"ל שכ' דלא בעינין שיהא הקלף של הבעל דוקא אלא שלא יהא של אחר וא"כ כיון דאמרו הפקר בי"ד הפקר אין אנו צריכין להקנין דרבנן וע"כ לדידי' הקרא דונתן אינו במשמע שיהא של הבעל כדס"ד מעיקרא שנהי' מוכרחים לבוא לקנין דרבנן אלא קאי על נתינת הגט וז"ש ודילמא נתינת הגט הוא ול"ב שיהא של הבעל כשי' הקונדרס תדע דהא שלחו מתם כתבו על איסוה"נ כשר ואף אי נימא דיש זכיי' באיסוה"נ והוי שלו וכמ"ש באמת במג"א סי' תרמ"ט סק"ך דרק באתרוג דרשינין מלכם היתר אכילה אבל לולב אף דאסור בהנאה לכם קרינין בי' והוי שלו מ"מ לאחר התקנה דהאשה משלמת שכר הסופר אי נימא מטעם אקנויי אקנו לי' רבנן קשה האיך כשר בכתב על איה"נ הרי ל"ה הגט של הבעל רק של האשה ואי דאקנויי אקנו לי' רבנן הרי כ' בתשו' הר"ן סי' מ"ט הובא בח"מ סי' רל"ה לענין קנין הפעוטות דרבנן דבמקום איסור לא תיקנו רבנן וע' ב"מ צ"ו: כי עבדי רבנן תקנתא בהיתרא באיסורא לא עבוד רבנן תקנתא ועמ"ל פ"ט מזכיי' ה"ג. וא"כ הרי כ' התוס' בגיטין כ': ד"ה בכתובת דאע"ג דכתבו על איסוה"נ כשר מ"מ עביד איסורא דאסור לכתוב דהא מתהני באיה"נ וא"כ הא במקום איסור לא עבוד רבנן תקנתא ול"ה הקלף של הבעל וע"כ דונתן קאי על כתיבת הגט כשי' הקונדרס וכשר אף שהוא הפקר ואינו של הבעל רק שלא יהא גזול ואין