הרי בשמים תמז

עם בעלה ואחר כמה יגיעות וברצוי כסף נתרצה ליתן לה ג"פ אחר שהשלישה האשה מעות עבורו ועל הוצאות הגט ביד הרב המסדר וגירשה בג"פ כדת ועתה מוציא הבעל לעז על הגט איך שנדר הנאה מהסופר פב"פ שיהי' הנאתו עליו כקרבן ואסר נכסי הסופר עליו וגם אחר שהושלש המעות מהאשה עבור הסופר ביד הרב המסדר הדיר את הסופר בחינם ממעות הללו ושלא יהנה הסופר ממנו וקונם הנייר שרני לצורך הגט ויהי' אסורין עלי כקרבן עכת"ש: הנה נתחיל לדון בענין מה שהעיר רו"מ דכיון שאסר הבעל המעות על הסופר הרי קיי"ל דיכול לאסור גם דשלב"ל כמ"ש ביו"ד סי' רכ"ז וה"ה דבר שאב"ר ובפרט דקונם הוי קדוה"ג יכול להקדיש גם דשלב"ל כמ"ש בכ"מ פי"ב מנדרים ובב"י סי' רל"ד וקצוה"ח סי' קי"ז. א"כ כיון שאינו משלם לסופר הוי הגט גזול ביד הבעל ועוד דכיון דאסר נכסי הסופר ע"ע הרי איסוה"נ ל"ה לכם והביא מש"ע א"ח סי' תרמ"ט ס"ב בהג"ה דבאוסר נכסיו ע"ע א"י בלולבו דל"ה לכם וע"כ צריך לחלק בין שאר איסוה"נ של תורה דהוי לכם ולכך כתבו על איסה"נ כשר ובין היכי שאסור ע"י נדרו א"כ בנ"ד פשיטא שאינו שלו עכת"ד בקצרה: והנה לכאורה לפמ"ש בב"י אה"ע סי' ק"כ וז"ל והרא"ש כ' בסדר הגט והסופר יתן הקלף והדיו במתנה לבעל דבעינין וכתב ונתן שיהא הגט שלו עכ"ל כלומר כדרך שבנ"א כותבין בדבר שהוא שלהם וגם ל"ש נתינה אלא בדבר שהוא שלו עכ"ל א"כ לפי"ז משמע דבעינין שגם בשעת כתיבה יהי' של הבעל וא"כ כדאמרי' בגיטין כ'. דבתר התקנה דהיא נותנת שכר הסופר אקנויי אקני לי' רבנן ופירש"י דאקנו לי' לבעל ההוא זוזא מדידה והוי כמאן דיהיב לי' איהו דהפקר בי"ד הפקר ולהאמור דגם בשעת כתיבה בעינין שיהי' משל הבעל מיד כשמסרה האשה המעות עבור הסופר הלא נקנה מיד להבעל וכמו שהעתיק בב"י שם לשון הרמב"ן ז"ל שכ' הטעם דא"צ הסופר להקנות הגט להבעל דהכל הוא מוכר להבעל באותו פשוט שנותנת האשה לו בין קלף בין דיו בין טרחו ועמלו הלכך מדאקנו לי' רבנן נעשה שכירו של הבעל בפשוט זה ע"ש וכיון שכן שע"כ נקנה תיכף המעות להבעל שפיר הי' יכול הבעל לאסור המעות על הסופר בקונם אפי' אי נימא דאין קונם חל על דשלב"ל כיון דבשעה שאסרו הי' כבר שלו ובאמת פשטא דלישנא דהש"ס גיטין הנ"ל משמע לכאורה כהרא"ש הנ"ל דבעינין דבשעת כתיבה יהי' ג"כ של הבעל דקא' התם רב חסדא יכילנא למיפסלינהו לכולי גיטי דעלמא א"ל רבא מ"ט אילימא משום דכתיב וכתב והכא איהי קא כתבה לי' ודילמא אקנויי אקנו לי' רבנן ומדנקט משום וכתב משמע דבעינין שבשעת כתיבה יהי' משל הבעל. והנה אין להקשות מד' הש"ס זבחים ג'. דמדייק שם דסתמא פסול בגט מהא דהכותב טופסי גיטין צריך שיניח מקום האיש והאשה כו' ואי נימא דהכתיבה צריך להיות על קלף של הבעל א"כ דילמא לכך צריך להניח התורף כדי שיהי' נכתב לאחר שיהי' נקנה הקלף להבעל וע' בס' מכתב מאליהו שער א' סי' ב' מה שהביא מדברי הסמ"ג. וע"ד פלפול קצת הי' מקום לומר דהרי לכאורה יש להתבונן דאיך איפשר לומר דבעינין שהקלף יהי' של הבעל הרי קיי"ל אומן קונה בשבח כלי א"כ תמיד הסופר קונה הקלף בכתיבתו אפי' אם כותב על הקלף. של הבעל ממילא נקנה לו כשיעור השבח כמ"ש בפנ"י בסוגיין ובנתה"מ סי' ש"ו וא"כ ע"כ דגלי קרא דל"ב שיהי' הקלף משל הבעל אמנם באמת י"ל דל"ש שבח כלי אלא בכגון שנתן להאומן כסף וכה"ג ועשה ממנו כלי שהוא ראוי לכל העולם למוכרו בשוק אבל גט הא אינו שוה למכרו לאדם אחר כיון דבעינין כתיבה לשמה ואין שבח הזה שוה כלום לשום אדם רק לגבי הבעל וא"כ ל"ש בזה אומן קונה בשבח כלי כיון דכ"ז שהוא ביד האומן הרי ליכא שבחא עדיין וי"ל דמטעם זה אין אנו נוהגין שהסופר יחזור ויקנה להבעל הגט לאחר כתיבה רק קודם כתיבה אף דאומן קונה בשבח כלי והוא משום דבכגון דא ל"ש אומן קונה בש"כ וא"כ התינח למאי דידעינין דסתמא פסול דבעינין בפירוש לשמה משא"כ אי נימא דסתמא כשר וג"ז הוא בכלל וכתב לה א"כ בכה"ג הרי איכא שבחא דראוי לכל העולם וא"כ שייך שפיר אומן קונה בשבח כלי וא"כ אי איפשר למימר דבעינין שיהי' בשעת כתיבה הקלף של הבעל דהרי גלי קרא דוכתב לה דל"ב שיהי' בשעת הכתיבה הקלף משל בעל כנ"ל אמנם באמת ז"א דמאי שייך לומר בזה גלי קרא דהרי עכ"פ מתקיים וכתב לה בשכתבו הבעל בעצמו או שכתבו הסופר בפירוש לשמה דאז ליכא שבחא כנ"ל ובמק"א כ' עפ"י האמור ליישב ע"ד החידוד קושי' הפנ"י בגיטין כ"ב: דפריך על המתני' דהכל כשרין לכתוב את הגט אפי' חש"ו והא לאו בני דיעה נינהו ומסיק דאתי' מתני' כר"מ דל"ב כתיבה לשמה והקשה הפנ"י בדיבור התוס' שם מאי הי' ס"ד דמקשן דלא מוקי המשנה כר"מ ע"ש וי"ל עפ"מ שהקשה עוד הפנ"י שם הרי קיי"ל קטן מיקני קני אקנויי לא מקני א"כ כיון דאומן קונה בשבח כלי אין הגט של הבעל בשעת נתינה אמנם לס' הנ"ל הא ל"ש בגט אומן קונה בש"כ כיון דבעי' לשמה הא אינו שוה כלום לאדם אחר ולפי"ז הרי בב"ק צ"ט. בעי התם לאוקמי פלוגתא דר"מ וחכמים בעשה לי שירים נזמים וטבעות ואקדש לך באומן קונה בש"כ דר"מ ס"ל אומן קונה בש"כ וא"כ י"ל דלהכי הוי ס"ד דלא מיתוקמא מתני' כר"מ דכיון דאיהו ס"ל דל"ב כתיבה לשמה א"כ שייך שפיר אומן קונה בש"כ לדידי' וקטן מיקני קני אקנויי לא מקנה ול"ה הקלף של הבעל בשעת נתינה ולמסקנא דמוקי כר"מ ס"ל כהמסקנא דש"ס בב"ק שם דכ"ע אין אומן קונה בש"כ ושפיר מיתוקמא כר"מ אמנם הרי באמת בכל הקנינים בעינין שיתכוין הקונה לקנות ובודאי גם בהא דאומן קונה בשבח כלי וקונה גוף הכלי צריך שיתכוין האומן לקנות וכ"מ באמת מלשון הרשב"א ז"ל ב"ק פ' הגוזל עצים שכ' וז"ל וכן דעתו לקנות בו כנגד שכרו ע"ש וא"כ אם אין הסופר מכוין לקנות ל"ק וגם היכי דהקדים לו שכרו הא ל"ש אומן קונה בש"כ] אמנם באמת ז"א דהרי כ' הב"י הנ"ל דלהכי דייקינין מוכתב שתהי' הכתיבה בשל בעל דבעינין כדרך שבנ"א כותבין על דבר שלהם וא"כ תינח כשיודעין בשעת כתיבה מי הוא המגרש וכותבין לשמו בעינין שפיר שיהי' שלו שעל קלף שאינו שלו אין דרך לכתוב והתינח למאי דידעינין כבר דסתמא פסול וע"כ כותב בפירוש לשם בעל המגרש הידוע ואין דרך לכתוב על קלף שאינו שלו משא"כ לס"ד דסתמא כשר כיון דאין אנו יודעין בשעת כתיבה מי הוא המגרש רק שכותב שיהי' מזומן למי שיצטרך לגרש א"כ הוי שפיר דרך כתיבה בכך. והנה לכאורה הי' איפשר לומר דגם הא דבעי' בשעת נתינה שיהי' שלו הוא ג"כ מטעם זה דאין אדם נותן לחבירו מה שאינו שלו כנראה מרהיטת לשון הב"י הנ"ל ויתיישב לפי"ז הא דקתני במתני' גיטין י"ט על יד של עבד ונותן לה את העבד ומדקתני סתמא משמע אפי' בנותן לה העבד ע"י שטר מתנה שכתב לה ג"כ על היד של העבד או על נייר בפ"ע ומסר לה העבד עם השטר כאחד וקשה לאביי דא' עדיו בחתומיו זכין לו וא"כ כשהגיע לידה השטר מתנה על העבד הא נעשה העבד שלה למפרע משעת חתימה וא"כ כיון דהגט נכתב על יד העבד הא הו"ל היד הקלף של הגט וא"כ ל"ה הקלף של הבעל בשעת נתינה ולהנ"ל י"ל דכיון דבאמת בשעת הכתיבה והנתינה הי' של הבעל והי' הכתיבה והנתינה כדרך שבנ"א כותבים ונותנים נהי דמצד הדין אמרי' אח"כ עבחז"ל למפרע אבל לא מיפסל עי"ז מקרא דוכתב ונתן כנ"ל אמנם באמת הא ליתא דבשעת נתינה בעינין בודאי שיהי' שלו לגמרי ולא מטעם שאין דרך נתינה בדבר שאינו שלו אלא כיון דכתיב ונתן לה ספר כריתות בעינין שיהי' הגט יוצא מרשותו לרשותה ואל"ה ל"ה נתינה כלל והמשנה דכותב לה על יד של עבד ונותן לה העבד הלא ע"כ לא מיירי שכתב לה שטר מתנה על העבד דליקני לה הגט מתורת חצר דהרי זהו מימרא דרבא בגיטין כ"א. כתב לה גט ונתנו ביד עבדו וכתב לה שטר מתנה עליו קנאתו ומתגרשת בו ובאמת בחי' הרשב"א שם הקשה מאי קמ"ל רבא מתני' הוא על היד של עבד ונותן לה את העבד ותי' דמתני' בכותב על יד העבד ונותן לה העבד בתורת גט כנותן לה גט הכתוב בספר וכ"ה באמת בירושלמי ותוספתא עפנ"י שם ואפי' אי נימא דבעינין הקנאה ע"כ מיירי באחד משאר דרכי הקנאה והא דא' התם י"ט: ההוא גברא דעל לבי כנישתא שקל ס"ת יהב לה לדביתהו כו' ולכאורה אפי' אי הי' מיירי בביהכנ"ס של כפרים גם הביהכנ"ס גופי' ל"ה דיני' רק כשותפים דעלמא ע' יומא י"ב. ובת"י שם ומכ"ש הס"ת שבו ע' ירושלמי פ"ה דנדרים הלכה ה' וא"כ ל"ה הקלף שלו כיון שהקהל קנאוהו במעות שלהם. הנה באמת בחי' הרשב"א שם כ' דהא דא' התם דילמא אקדים ויהיב לי' זוזי לספרא מעיקרא דהוא כדי להקנות לו הגויל שנכתב בו אותה פרשה ע"ש אמנם באמת לא נראה הכי מדברי הש"ס והפוסקים שצריכין שיהי' הקלף של הבעל בשעת הכתיבה דאפי' למאי דקיי"ל כר"א דעידי מסירה כרתי ובעינין כתיבה לשמה הרי כ' בתוס' גיטין כ"ב: דל"ב שליחות בכתיבה דוכתב לאו אבעל קאי אלא אסופר והרבה מהראשונים ז"ל עמדו בשיטה זו וכיון דלא קאי כלל וכתב אבעל איך איפשר למילף מזה שיהי' הקלף בשעת כתיבה משל הבעל ואפי' לשי' הרמ"ה ודעמי' המובא בטור אה"ע סי' קכ"ג ובב"ש שם החולקים וס"ל דבע"י שליחות בכתיבה וכ"ה באמת לחד תירוצא בתוס' גיטין ט': ד"ה ואעפ"י [וצ"ע בתוס' גיטין כ"א: ד"ה בכתיבה] בכ"ז לו יהיבנא לי' להב"י ז"ל דעתו בשי' הרא"ש הנ"ל דבעי' שלא יהי' הקלף משל אחר בשעת כתיבה דאז ל"ה כדרך שבנ"א כותבין כנ"ל אמנם אם הוא של האשה בשעת הכתיבה בודאי לא איכפת לן כיון דקיי"ל מה שקנתה אשה קנה בעלה ויש לו קנין פירות בנכסי' וא"כ מלבד דכ' התוס' בגיטין מ"ח. דדוקא בההוא דהכותב לבנו מהיום ולאח"מ קיי"ל כר"ל דלאו כקה"ג דמי משום דאבא לגבי ברא אחולי מחיל אבל בעלמא קיי"ל דכקה"ג דמי א"כ הוי שלו ורק לענין נתינת הגט ס"ל לר"ח דאפ"ה פסול דהרי חזינין דע"י ק"פ לא מיקרי אפי' חלקו שלו המיוחד לו כדא' בב"ק צ'. לענין יום או יומים אבל לענין הכתיבה הא עכ"פ הו"ל הבעל מכתיבו. ובלא"ה י"ל דהרי באמת דעת בעה"ע ודעמי' דקיי"ל להלכה כמ"ד דאין לבעל פירות משעת חתימה ובפרט לפמ"ש הראשונים דעיקר הטעם דיש לבעל פירות עד שעת נתינה הוא משום דעידי מסירה כרתי וכ"ז שלא נמסר לפני עידי מסירה הו"ל כאלו ל"ה רק כתיבה דהחתימה אינה כלום וא"כ לר"מ דס"ל עידי חתימה כרתי בודאי משעת חתימה אין להבעל פירות ושפיר פריך ר"ח הרי בעינין ונתן. ולבר מן דין אפי' אי נימא דלא מיקרי של הבעל ע"י הק"פ אין להקשות מכח וכתב דלענין הכתיבה הרי לפי הטעם הנ"ל משום דבעינין כדרך שבנ"א כותבין הרי בכה"ג בודאי הו"ל כדרך שבנ"א כותבין וקרינין בי' וכתב והדבר מוכרח ג"כ מהא דבגיטין כ"א