הרי בשמים תמד

צנעא ושפיר מסייע לי' לר"י דאבלות שבצנעא נוהג במועד דשבת ומועד כי הדדי נינהו ודוק: והנה מאי דפשיטא להו להתוס' ז"ל דבועל ב"מ היינו קודם קבורה ולא לאחר קבורה כ' המהרש"א ז"ל דילפי לה מהא דא' לקמן מאי קולא אילימא דקתני בועל ב"מ ופורש התם משום דלא חל עליו אבילותא כו' והפנ"י וההפלאה תמהו דמנ"ל באמת להש"ס גופי' דבועל ב"מ הוא קודם קבורה להקל באנינות דמצינו דחמיר טפי דא' במ"ק דאפי' רו"ש דס"ל דאין דברים שבצנעא אסורין במועד ושבת דאבלות אפ"ה מודים באנינות ובתוס' מ"ק כ"ג: ד"ה ואינו הקשו דמאי קא' התם משום דלא חל עליו אבלותא הרי אונן ג"כ אסור בתשמיש המטה ופי' דה"ק אין קולא באבילות כ"א באנינות ולא אתי לזלזולי באבילות ולפענ"ד אינו מובן דהרי אנינות דאוריי' ואבילות דרבנן וכיון שיראה שמקילין לו באנינות דאוריי' מכ"ש שיזלזל באבלות דרבנן ובחי' הרשב"א בסוגיין נתקשה בזה באמת ולפענ"ד לולא דברי רבותינו הראשונים ז"ל הי' נראה לפרש פירוש אחר בגמ' דהנה בתוס' ברכות מ"ז: כפי שהבין הצל"ח בכונתם שם כ' דלהכי אמרינן התם גבי ר"א ששיחרר עבדו והשלימו לעשרה דרק משום דהוי תפלה מצוה דרבים דוחה העשה דלעולם בהם תעבודו הא אי לא"ה ל"ה נדחה העשה דלבה"ת דאוריי' מקמי מ"ע דתפלה שהוא דרבנן והכא אמרי' נוהג ז"י המשתה ואח"כ נוהג ז"י אבילות אלמא דאתי ז"י המשתה דרבנן ודחי אבילות דאוריי' ותי' דהתם כיון דהעשה דלבה"ת כבר חל קודם שהגיע העשה של צירופו לעשרה ולהכי לא הו"מ לדחות עשה הקודמת לו אם לא מפני שהוא מצוה דרבים משא"כ הכא שהכניסו החתן והכלה לחופה קודם קבורה א"כ חל המצוה של משתה החתן קודם שחל אבילות ולהכי שפיר נדחה מצות האבלות הבאה אחר הקבורה אף שהוא דאוריי' מפני מ"ע דז"י המשתה דרבנן דכיון שכבר חלה המצוה דרבנן שוב אינה נדחית אף מפני מ"ע של תורה הבאה אח"כ ע"ש ושעפי"ז נלפענ"ד ליישב קושי' התוס' מ"ק י"ד: בהא דקא' התם אבל אינו נוהג אבלותו ברגל שנא' ושמחת בחגך אי אבלות דמעיקרא הוא אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד והק' התוס' דהא אבלות הוא רק דרבנן והיל"ל אתי עשה דאוריי' ודחי עשה דרבנן ולהאמור נכון דמטעם שהוא דרבנן הא כיון דחל האבלות מעיקרא ל"ה נדחה מקמי העשה דרגל הבאה אח"כ אף שהוא דאוריי' ולהכי קא' דוקא מפני שהוא עשה דרבים וממילא נדחה נמי לפי"ז ד' השאגת ארי' סי' ס"ה שמוכיח שם דעשה דושמחת בשאר מיני שמחות הוא דאוריי' ולהכי נוהג גם בזה"ז מה"ת מדברי הש"ס הנ"ל דקא' דאבל אינו נוהג אבלותו ברגל משום דאתי עשה דשמחת הרגל דרבים ודחי לעשה דאבלות דיחיד ואי נימא דעשה דושמחת אינו מה"ת אלא בשלמי שמחה א"כ אפי' קדים רגל לאבלות איך דחי עשה דשמחת הרגל דרבנן העשה דאבלות של תורה ע"ש ולהאמור נכון דאי רגל קדים אף שהוא דרבנן אינו נדחה מפני העשה דאבלות הבא אח"כ ואי אבלות קדים כיון דשמחת הרגל הוא מ"ע דרבים אף שהוא דרבנן ובא אח"כ מ"מ דוחה אבלות דאוריי' כמו דחזינן דתפילה אף שהוא דרבנן בכ"ז כיון שהוא מצוה דרבים דוחה להמ"ע דלבה"ת דאוריי' הקודם לו וא"כ אדרבא יהי' מוכח מד' הש"ס שם דשמחת הרגל בשאר מיני שמחות ל"ה רק דרבנן כד' התוס' שם ודוק ומעתה י"ל פירוש דברי הש"ס בסוגיין דהכי קא' מאי קולא אילימא דקתני בועל ב"מ ופורש התם משום דלא חל עליו אבלותא פי' בשעה שהי' חל עליו המצוה לבעול ב"מ היינו קודם קבורה לאחר כניסתו לחופה הא עדיין ל"ה חל אז האיסור דאבלות וא"כ הרי כללא הוא בידינו דמצוה שחל קודם דוחה לאיסור הבא אח"כ אף שהמצוה דרבנן והאיסור דאורייתא ומכ"ש להיפוך וא"כ אין זה קולא שהקילו באבלות דחתן וא"כ לפי"ז שפיר ס"ל להש"ס דבועל ב"מ היינו לאחר קבורה ודוק: והנה הפנ"י כ' דהטעם שהתירו ב"מ טפי קודם שנקבר ולא לאחר שנקבר שאם נתיר לו ב"מ בימי אבלו לאחר שנקבר איכא למיחש דאתי לזלזולי בשאר ימי אבלות משא"כ באנינות ל"ש למיחש שיבעול וישנה כיון דבשעת אנינות תביר לי' יצרא ואנינות באבלות לא מיחלף ע"ש אמנם עדיין קשה לרבנן דס"ל בקידושין פ': דאפי' בשעת אנינותא תקיף יצרא עתוס' שם בשם ר"ח א"כ גם באנינות יש לחוש שיבעול וישנה ובפרט לר' יוחנן גופי' דס"ל במ"ק ואנינות קילא מאבלות ועתוס' ברכות ט"ז: שכ' דהא דאנינות דאוריי' הוא רק לענין קדשים ומע"ש אבל לשאר דברים הוא רק דרבנן אכן לפענ"ד י"ל דהנה באמת הקשה המהרש"א בהא דקא' אבלות דקילא לי' אתי לזלזולי בי' לפי"ד התוס' דקאי למשנה אחרונה א"כ הא איכא דם בתולים שהוא משום נדות ולא אתי לזלזולי אמנם באמת י"ל דמיירי שעומדת בי"א יום שבין נדה לנדה דאז אפי' בנדה גמורה הוי' שומרת יום כנגד יום דחומרא דר' זירא דאפי' רואה טיפת דם כחרדל יושבת עליו ז' נקיים לא היתה עדיין אף בימי האמוראים והנה הרא"ש בפ' ואלו מגלחין סי' נון דחה דברי ר"י שרצה לה"ר דאבלות יום ראשון ג"כ דרבנן מסוגיין דקא' נוהג שבעת ימי המשתה ואח"כ נוהג ז"י אבלות ואי איתא דאבלות יום ראשון מה"ת האיך תדחה מצוה מה"ת מפני משתה דחופה דרבנן ולכה"פ ינהוג אבלות יום ראשון תחלה א"ו כל שבעת ימי אבלות אינן אלא מדרבנן לכן נדחין מפני יום המשתה והרא"ש כ' ע"ז וז"ל ונ"ל דלאו ראי' דל"ק הרב אלפסי דאבלות יום ראשון דאוריי' אלא בנקבר ביום המיתה דהא יליף לה מאנינותא דאהרן וכן ואחריתה כיום מר היינו יום המיתה וההוא דכחובות ה"ק מכניסין את המת לחדר ובועל ב"מ ופורש בלילה וקובר את מתו למחר הלכך ליכא אבלות דאורייתא עכ"ל וכ"כ בתשו' הרשב"א ח"א סי' קנ"ה באריכות קצת וא"כ מיושב שפיר קושי' המהרש"א דבאבלות שחל לאחר קבורת המת שהי' למחרת הא כבר שמרה מקצת יום כנגד יום והיתה טובלת דקיי"ל כלה מותרת ברחיצה אפי' תוך ז' וכיון דכבר היתה טהורה שפיר חיישינן דאבלות קילא לי' ואתי לזלזולי ומעתה מיושב ממילא הא דהתירו הב"מ באנינות ולא חיישינן שיבעול וישנה כיון דאז הא עדיין אסירא לי' משום נדות דדם בתולים ואנינות באבלות לא מיחלף משא"כ אי היתה הב"מ לאחר הקבורה שכבר חל עליו אבלות שפיר חיישינן דלבתר דתטהר למחר יבא עלי' דאבלות קילא לי' ומיושב ממילא לפי"ז ג"כ קושי' התוס' הנ"ל שהקשו דהיכי דייק מכל אותן הימים דאבלות צנעא נוהג דילמא הטעם משום דם בתולים ולהאמור נכון דברישא דקתני בועל ב"מ ופורש שפיר י"ל דפורש משום דם בתולים דאף שעומדת בימי זיבה הא עכ"פ צריכה להיות שומרת יום כנגד יום ואנינות הא אינו אלא יום א' ושפיר קתני פורש על יום האנינות משא"כ בהא דכל אותן הימים הא ליכא למימר משום נדות כיון דלאחר ספירת יום א' הא היא טהורה וע"כ דשאר הימים פורש משום אבלות וז"ש רש"י הנ"ל על הא דפריך והא הכא דבבעל עסקינן דקתני בועל ב"מ קודם קבורת המת דכונתו דלכאורה הא י"ל דהא דכל אותן הימים מיירי בלא בעיל עז"כ רש"י דהא קתני בועל ב"מ לפני קבורת המת וקשה קושיא הנ"ל הרי אבילות קילא ואמאי לא יבעול אחר ב"מ וע"כ משום דבאנינות ליכא חשש דישנה ויבעול ובאבלות איכא חשש שישנה ויבעול אחר שתשמור יום כנגד יום ותטהר א"כ ממילא מוכח דאפי' בבעיל הוא ישן בין אנשים. ומה נכון לבאר לפי"ז שי' הר"מ הלוי הנ"ל שכתב דבדם בתולים כיון דאקילו בי' לגמור ביאתו הו"ל כמו אבלות דקילא ואסור יחוד אפי' בבעיל דלשיטתו אזיל דהנה מובא בהרשב"א והרא"ש בסוגיין בשם הר"מ הלוי שכ' לתרץ מה שהקשו דהא משתה החתן אינו רק דרבנן ואבלות יום ראשון דאוריי' ואיך דחינין דאוריי' מפני דרבנן ותי' דשמחת החתן ג"כ דאוריי' משום דכתיב ביום חתונתו וביום שמחת לבו ע"ש וא"כ לדידי' מיירי שהמיתה והקבורה ביום א' וא"כ תקשי לדידי' איך קתני כל אותן הימים כו' נהי דמוקמינין לה דמיירי בימי זיבה דהיא שומרת יום כנגד יום עכ"פ אותו היום אחר בעילת מצוה בעוד שלא נטהרה מטומאתה אמאי הוא ישן בין האנשים כו' הא נדה חמירא לי' ושרי בבעל ואיך קתני כל אותן הימים דמשמע דגם אותו יום בכלל ומזה הוכיח הר"מ הלוי שפיר עפ"י שיטתו דע"כ דם בתולים קילא לי' כמו אבלות והבן: והנה המהרש"א כ' דתלמודא דייק לי' דב"מ דוקא קודם קבורה הבר מברייתא דדייק בסמוך דדברים של צנעא נוהג דהיינו מדקתני כל אותן הימים ומשמע דבכל ז"י המשתה וז"י אבלות פורש ואוסר אפי' בעילת מצוה אלא דבועל ב"מ קודם שיקבר ומרישא דקתני בועל ב"מ ופורש לא הו"מ למידק דהו"מ לדחויי דבועל ב"מ לאחר שיקבר וגם בזה נתקשו המפורשים ז"ל דהיכי מוכח זה מהא דכל אותן הימים דסוף סוף אפי' אם בועל ב"מ היינו קודם שנקבר אפ"ה כל אותן הימים לא קאי אכל ז"י המשתה דהא יום החופה מכלל ז"י המשתה הוא ובאותו יום בועל ב"מ בצר לי' חדא יומא וכל אותן הימים אשארא קאי. וע"ד הפלפול י"ל בזה עפ"מ דא' בסנהדרין מ"ז: מותיב ראב"א לא הי' מתאבלין אלא אוננין שאין אנינות אלא בלב ואיס"ד כיון דאיקבור הו"ל כפרה ליאבלו בעינין נמי עיכול בשר כו' רב אשי אמר אבילות מאימתת קא מתחלא מסתימת הגולל כפרה מאימת קא הויא מכי חזו צערא דקברא פורתא הלכך הואיל ואידחו ידחו ופירש"י דכיון שלא נראו להתאבל בשעת התחלת אבלות ידחו אף לאחר מכאן ואע"ג דגבי קובר את מתו ברגל תנן מונה שבעה אחר הרגל ול"א הואיל ונדחו ידחו התם לא אידחו להו לגמרי שהרי עסקי רבים נוהג ברגל שמנחמין אותו כל הרגל ע"ש והנה מבואר בראשונים ז"ל בא"ח סי' תקס"ח וביו"ד סי' שצ"ט דהא דרבים מתעסקין עמו ברגל לנחמו בעוד שהוא שמח שמחה מריעות דהוא משום דהרגל לא בטל ממנו רק גזירת ז' אבל לא גזירת שלשים או משום דאבלות צנעא נוהג ברגל ע"ש והנה מבואר בתוס' בסוגיין ד"ה אבל איפכא דנהי דכניסה שרי לאבל לאחר ז' למי שאין לו בנים אבל לבעול אסור עד אחר שלשים דביאה הראשונה יש בה משום שמחה ואסורה כל שלשים ע"ש ולפי"ז י"ל דהש"ס מדייק שפיר דאבלות צנעא נוהג רק מהא דכל אותן הימים כו' דע"כ גם בעילת מצוה בכלל דמרישא הו"מ שפיר לדחויי דבועל ב"מ לאחר קבורה משא"כ סיפא דקתני לה לבתר דקא' נוהג ז"י המשתה ואח"כ נוהג ז"י אבלות א"כ א"א למימר דכל אותן הימים הוא ישן כו' לבר מבעילת מצוה דב"מ הוא לאחר קבורה וגם דברים שבצנעא אינו נוהג דא"כ תקשי איך נוהג ז' ימי אבילות אח"כ נימא כיון דאידחו אידחו דהתינח אי נימא דאבילות צינעא נוהג הא רבים מתעסקין עמו לנחמו ולא אידחו כלל משא"כ אי נימא דבחתן אף דהוי לגבי' כרגל אינו נוהג אבילות צינעא ושרי ב"מ אחר קבורה וע"כ דגם גזירת שלשים ליכא גבי' דביאה ראשונה