הרי בשמים תמב

משרתה ליתן לו ורק אחיו הנ"ל שלח אלי' שדכנים שתבא עמו בקשר השידוכין והיא נתנה אליו כתף סוררת שעל כן מילא בפיו לאמר שינקום נקמתו ממנה לעת מצוא ולכן רוצה עתה להבאיש ריחה בעלילה הלזו ומעכ"ת שלח אחרי האיש פ' הנ"ל והגיד לפניו ג"כ כדבריו במכתבו ושאל אותו הלא כתבת שלא היו עדים בשעת הקידושין והשיב שהי' עדים רק שא"י היכן נמצאים כעת זת"ש: הנה משנה שלימה שנינו בקידושין ס"ה. האומר לאשה קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני הוא אסור בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו ומוקמינין לה בגמ' התם כגון דאמר קדשתיך בפני פו"פ והלכו להם למדה"י הרי דאף אי פרט העדים בשמותיהן ואומר היכן הם כדקא' בפני פו"פ והלכו להם למדה"י אפ"ה א"נ לאוסרה מכ"ש בנ"ד שאינו אומר מי הם העדים וא"י היכן נמצאים ועתשו' דרכי נועם חאה"ע סי' ד' דא"צ שתכחישתו בפניו ומלבד ראיותיו הנכחות שהביא שם כ' וז"ל ועוד אם צריך הדבר לכך לא הנחת בת לא"א בחזקת פנוי' שהרי יכול כל אדם בנקל לעגן אשה כל ימי' כגון שילך למדה"י ויאמר אני קדשתי את פ' הדרה במקום פ' ופו"פ עדים והלכו להם למדה"י ע"ש וכלשון הזה כ' ג"כ בתשו' הריב"ש סי' קכ"ג בא' שהוציא קול על אלמנה שנתקדשה לו ואמר שיש עדים בדבר שקדשה אלא שיצאו מן העיר לא הרחיקו יותר ממהלך שני ימים כ' שם שאין הבי"ד חוששין לדבריו וא"צ להמתין עד שיבאו עדים שכל שאין העדים כאן אין חילוק בין אם הם במקום קרוב או במקום רחוק ע"ש ובנ"ד יש עוד לצרף מה שיש להאיש הזה אשה מכבר בגאלאטץ כפי שנזכר במכתב כ"ת א"כ באמירתו שקידש את האלמנה הנ"ל אומר שעבר על חדרגמ"ה ואינו נאמן משום דאין אדם מע"ר ובפרט שכפי המכתב שביד אחיו הנ"ל קידשה בלא עדים ואף שיוכל להיות שגם אם החידושי כסף היו בלי עדים הרי כפי אמירתו שבעל אותה כ"פ יש לחוש שבעל אותה לשם קידושין ומהני אם היו עידי יחוד אמנם הלא הוא אינו אומר שהיו עידי יחוד ולו יהי' כן שהיו עידי יחוד הלא מאי דכ' ברמ"א סי' ל"ג בשם י"א דפנוי הבא על הפנוי' לפני עדים חוששין שמא כיון לשם קידושין הוא רק מטעם חזקה אין אדם עושה בב"ז ובכה"ג שהיתה נדה הא יש בזה מבוכה רבה בין הפוסקים אי שייך הך חזקה עמלמ"ל פ"י מגירושין הח"י בשם הרדב"ז וכפי מכתב כ"ת שנשי בית הטבילה אומרות שלא היתה בזה האשה הנ"ל בבית הטבילה במשך ימי ארמלותה הא בעל אותה בנדותה ול"ש אא"ע בב"ז וגם הלא כ' הרמ"א שם דביש לו אשה אחרת ל"ח ומבואר בתה"ד סי' ר"ט כיון דאם נתכוין לקידושין פוגע בחרמו של רגמ"ה ז"ל א"כ ב"ז עדיפא לגבי חר"ג ע"ש וע' כעין זה ברמ"א סי' מ"ה ס"א דהיכי דאי נימא שכיון בהסבלונות לשם קדושין עשה איסור בכה"ג אין חוששין לסבלונות שהם קידושין ועב"ש שם ס"ק ט"ו ובאב"מ שם. ולבר מן כל דין הא לפי מה שהי' סובר אותו הטוען קידושין שהקידושין של כסף בלא עדים היו מועילין הא בודאי לא נתכוין בהבעילה אח"כ לשם קידושין וכ"ז לא נצרכא אלא אם האשה היתה מורה לדבריו אלה שכ' במכתבו הנ"ל אבל בנ"ד שהאשה מכחשת הכל בודאי א"נ לאוסרה כאמור ובפרט שהוא אומדנא דמוכח וגלוי לכל שלא תתקדש אשה חשובה וכסף תועפות לה לבן בליעל המחזיר על הפתחים ואע"ג דהרמ"א כ' בסי' מ"ב ס"א דאין הולכין בקידושין בתר אומדנות היינו היכי דהי' ודאי איזה עסק קידושין ביניהם רק שהאשה אומרת שלשחוק נתכונה בזה ל"מ אומדנות אבל בנ"ד שהספק אם הי' כלל דררא דקידושין בודאי חזי לאיצטרופי אומדנא דמוכח כי האי באופן שאין בזה שום חשש קידושין כלל ועתה"ד בפו"כ סי' רכ"ו: ולענין לחוש לקלא דקידושין בודאי ל"ש בנ"ד כיון דקיי"ל דבעינין שיוחזק הקול בבי"ד וכדא' בגיטין פ"ט. לא ששמעו קול הברה אלא כדי שיהו נרות דולקות ומטות מוצעות כו' משא"כ בנ"ד הלא הנבל הזה הוא דאפקה לקלא ולא אחר ובודאי ל"ח לה כהא דא' יבמות כ"ה. אויבים הוא דאפקוה לקלא וכ"כ בתשו' רמ"א וז"ל אבל שיהא הוא עצמו מפיק לקלא בזה לא שמענו דא"כ לא הנחת בת לא"א שכל אחד מן הריקים יחמד שקידש בת נכבדי ארץ ותו דאם הי' נאמן לאפיק הקול האיך נפרנס הא דהאומר לאשה קדשתיך כו' אמאי היא מותרת הלא אפיק קלא א"ו שמעינין דכה"ג לא מיקרי קלא ע"ש ועתוס' כתובות ט"ז ד"ה וזו כו' וכ"ת דכשמעיד הוא שראה בקוטנו ואחר עמו חשבינין קול הא פריך הכא סהדי שיקרי נינהו והכי מפורש להדיא בשו"ת רש"ל סי' ל"ג ע"ש ובסוף ספרו מ"ש בזה ומ"ש בב"י אה"ע סי' מ"ב בשם הרשב"א והתשב"ץ ומכ"ש בנ"ד שהוא קול ושוברו עמו שאין בו שום ממש וחלילה לנטות להחמיר בזה כמבואר בראשונים ז"ל ובכגון דא המצוה והחובה על הבי"ד לגעור במי שמוציא קול על הקידושין לבל יוסיפו בני עולה לענות בבנות ישראל סרה ולא יתעוללו בהן הפריצים הפורצים גדר עולם. וה' יגדור פרצות עמו ברחמיו ובזה הנני או"ש לו ידידו ש"ב הדור"ש באהבה. סי' פ לבאר סוגיא דכל אותן הימים הוא ישן בין האנשים כו'. כתובות דף ד'. בתוס' ד"ה אבל דברים של צינעא נוהג וא"ת רב ושמואל דאמרי בפ"ב דמ"ק דתשמיש המטה בשבת של ז' ימי אבילות רשות תקשי להו ברייתא דהכא כו' אלא נראה לר"י דרב ושמואל מפלגי בין חתן למועד ושבת אבל קשה דכל אותן הימים הוא ישן בין האנשים משמע אפי' בשבת הקשה המהרש"א דהרי לרב ושמואל י"ל דאין ראי' מהוא ישן בין האנשים דאיפשר משום דם בתולים ואתיא למשנה אחרונה ואינהו לית להו הא דרב יוסף דבבעל אשתו ישנה עמו באיסור נדות: הנה לכאורה י"ל דהתוס' הקשו שפיר כיון דברייתא סתמא קתני ומיירי אפי' בלא בעיל ובלא בעיל הא ליכא איסור נדות ובשלמא לשמואל י"ל דל"ק עפ"מ דא' לקמן ו'. לענין לבעול בתחלה בשבת בבי רב אמרי שרי ושמואל אסר בנהרדעי אמרי רב אסר ושמואל שרי ובתוס' שם עמוד ב' ד"ה והני תנאי כ' בפשיטות דשמואל אסר וכ' הפנ"י שם מדאיפסקא הלכתא מותר לבעול בתחלה בשבת מסתמא הוא כרב דקיי"ל הלכתא כרב באיסורי וע"כ רב שרי ושמואל אסר ע"ש וא"כ י"ל דלשמואל ממ"נ אסור היחוד בשבת דאי בעיל הא אסור משום נדות ואי לא בעיל הא אסור משום חבורה בשבת. אמנם לרב הקשו התוס' שפיר כיון דאיהו הא לא חייש לבעילה בתחלה בשבת משום חבורה אי משום מקלקל בחבורה או מקלקל הוא אצל הפתח כדא' לקמן וע"כ לדידי' הא דקתני בברייתא ב"כ וב"כ לא יבעול בתחלה בע"ש הוא רק משום שמא ישחוט בן עוף ועל זה בודאי לא בעינין שימור] וכיון דמסתמא קתני ומיירי ג"כ בלא בעיל אמאי צריך שימור בשבת הא דברים שבצנעא רשות לדידי'. אמנם לכאורה י"ל עפמ"ש בנקוה"כ ביו"ד סי' שמ"ב בשם רבינו ירוחם דהא דנוהג ז' ימי המשתה קודם הוא דוקא בבעל אבל בלא בעל בכניסה לחופה בלבד אין חלין ז' ימי המשתה קודם עפנ"י כתובות בק"א וכן העלה האס"ז בסוגיין בשי' רש"י ז"ל דהא דקתני ובועל ב"מ חיובא הוא כדי שתחול החתונה קודם האבילות דלא חל עליו השמחה קודם הבעילה וז"ש רש"י ז"ל בהא דפריך והא הכא דבבעל עסקינין וקתני הוא ישן כו' פירש"י וז"ל דבבעל עסקינין דקתני ובועל ב"מ לפני קבורת המת עכ"ל שלכאורה שפת יתר הוא מאי דפי' הכא דהבעילה הי' קודם קבורת המת ועכצ"ל דקשיא לי' מ"פ הש"ס דילמא הא דקתני הוא ישן כו' קאי בלא בעיל וע"כ פי' דכיון דקא' בועל ב"מ ופורש כדי לקבור המת וע"כ בועל ב"מ קודם הקבורה וע"כ חיובא הוא משום דבלא"ה לא חל עליו השמחה דז"י המשתה א"כ ע"כ בעיל קודם הקבורה וא"כ כיון דע"כ מיירי בבעיל שפיר קשה קושי' המהרש"א דילמא משום נדות אמנם י"ל דזהו רק להך שיטה שהובא ברא"ש והט"ז שם דס"ל דלא התירו בעילת מצוה רק משום פסידא א"כ עכצ"ל דבלעדי הבעילה לא חלין ז"י המשתה ואיכא פסידא אבל להרי"ף והגאונים שם הא ס"ל דגם בליכא פסידא התירו לבעול ב"מ וא"כ הא דבועל ב"מ אם ירצה ולא חיובא דז"י המשתה חלין גם בלא בעיל דלא כרש"י ורבינו ירוחם הנ"ל ע"ש וא"כ י"ל דגם התוס' קיימ' בשיטה זו ושפיר הקשו כיון דכל אותן הימים מיירי גם בלא בעיל וא"כ ליכא איסור נדות ואמאי הוא ישן בין האנשים כו' אמנם לפענ"ד י"ל בישוב קושי' התוס' עפמ"ש בשו"ת ח"צ סי' ב' להסביר דברי הראשונים ז"ל דס"ל דהתירו הבעילת מצוה קודם הקבורה אף דליכא פסידא כיון דגם בלעדי הבעילה בכניסה לחופה בלבד חלין ז"י המשתה והרי לא התירו החופה רק משום פסידא דהוא משום דס"ל דחופת נדה אינה קונה משום דבעינין יחוד הראוי לביאה וא"כ אילו היו אוסרין הביאה קודם הקבורה הא ל"ה מועיל החופה וא"כ לא יחולו ז"י המשתה ויהי' פסידא ולכך התירו הביאה כדי שתהי' חופה הראוי' לביאה אבל באמת רשות בידו לבעול או לא דכיון שהיא ראוי' לביאה כבר קנתה החופה ע"ש וכ"כ באס"ז ובספר הפלאה בחי' בסוגיין: וע"ד הפלפול יש להסביר עפי"ז דברי התוס' בסוגיין ד"ה בועל ב"מ ופורש שכ' וז"ל אבל קשה לרשב"א אמאי לא דייק מדקתני ופורש מכלל דנוהג דברים של צנעא כו' ואור"י דהומ"ל פורש משום דם בתולים כדא' בפ' תינוקת אבל מהוא ישן בין האנשים דייק שפיר דהוי משום אבלות דאי משום נדות כיון דבעיל אשתו ישנה עמו כדאר"י בסמוך ועוד דכל אותן הימים משמע דבכולהי הוי חד טעמא דהיינו משום אבלות והשתא מקילינין טפי באנינות דאורייתא מבאבילות דרבנן מידי דהוי אנעילת הסנדל ועטיפת הראש וכפיית המטה עכ"ל ולכאורה הרי בין אי נימא דלא חלין ז"י המשתה בלעדי הבעילה ובין אי נימא דהיתר הבעילה כדי שתהי' חופה דחזיא לביאה הרי ל"ה זה קולא דע"כ הוכרחו להתיר כדי שיחול שמחת החתן. ובפנ"י נתקשה דאין דמיון של התוס' עולה יפה דנעילת הסנדל ואינך נהיגי באבל ואין נוהגין באונן שהרי כמה וכמה מצות ודינין מצינו שיש בזה מה שאין בזה משא"כ איסור תשמיש הא בודאי נוהג באונן כמו באבל כדא' בפ' א"מ דפליגי רשב"ג ורבנן בת"ה בשבת לאונן שמתו מוטל לפניו מוכח להדיא דבחול לכ"ע אסור א"כ מאי סברא יש להתיר בעילת מצוה באנינות דאורייתא טפי מבאבלות דרבנן. ולהאמור י"ל עפ"מ שיש להבין ד' התוס' שכ' דכל אותן הימים משמע דבכולהו הוי חד טעמא דלכאורה אי ס"ל טבילה בזמנה לאו מצוה הא יכול להיות בכולהי משום נדות אמנם י"ל דכונת התוס' מדקתני כל אותן הימים כו' ומשמע דאסור גם בעילת מצוה כמ"ש המהרש"א וא"כ בעילת מצוה הא ע"כ ל"ה משום נדות ולפי"ז אי אמרי' דבכלל כל אותן הימים נוא