הרי בשמים תלט

היכי משכחת לה כגון שבא ראובן וקידשה חוץ משמעון ובא שמעון וקידשה סתם דקידושי דראובן אהני למיסרא אעלמא וקידושי דשמעון אהני למיסרא אראובן ומוכיחים התוס' מזה דס"ל להש"ס בסוגיא זו דאשת שני מתים דאוריי' ולפי"ז י"ל דס"ל לר' ינאי דבעי' לרבנן קרא ע"ז דל"ה גיטא כיון דמסברא הו"א דמהני בגירשה חוץ מפ' כיון דבקידושין ע"כ מהני דאל"ה ל"ה משכחת אשת ב' מתים וממילא מהני נמי בגירושין מטעם ויצאה והיתה ולכך מצרכי קרא והיתה לאיש לכל איש ואיש יהא דלר"א הוי פשיטא לי' דל"מ אי לאו ההוא קרא דמוכיח מיני' דאפי' לא התירה אלא לאיש אחר ותקשי לדידי' היכי משכחת אשת ב' מתים י"ל עפ"מ דא' בגיטין מ"ג. חצי' שפחה וחצי' ב"ח שנתקדשה לראובן ונשתחררה וחזרה ונתקדשה לשמעון ומתו שניהם מתייבמת ללוי ואין אני קורא בה אשת ב' מתים ממ"נ א' קידושי דראובן קידושין קידושי דשמעון לאו קידושין ואי קידושי דשמעון קידושין קידושי דראובן לאו קידושין והקשה הפנ"י דאכתי משכחת אשת ב' מתים בשחזרה ונתקדשה לשמעון קודם שיחרור דקידושי שמעון נמי תפסי בה כיון שאין חייבין על קידושי ראובן רק אשם ל"ה אפי' בחייבי לאוין דעלמא וקידושין תופסין בה. אמנם י"ל דבאמת בכה"ג שנתקדשה לשמעון קודם השיחרור הוי אשת ב' מתים והא דלא קתני לה בריש יבמות משום דאי עבר ונסב לא קתני כדקא' ביבמות ד"י. ולפי"ז י"ל דר"א ס"ל דלא יהי' קדש בעינין על נשכב זכור כר' ישמעאל וא"כ ליכא בשפחה האיסור דלא יהי' קדש ושפיר משכחת אשת ב' מתים מדאוריי' בח"ש וחב"ח אפי' אי נימא אין קידושין תופסין בחייבי לאוין דזה גרע מחייבי לאוין כנ"ל משא"כ רבנן ס"ל כהלכתא דבשפחה איכא לאו דלא יהי' קדש וא"כ לא משכחת אשת ב' מתים בח"ש וחב"ח ולכך בעי' קרא דל"ה גיטא דמסברא החיצונה הו"א דמועיל הגט משום דבקידושין ע"כ מהני דאל"ה ל"ה משכחת אשת ב' מתים ומועיל בגירושין מטעם ויצאה והיתה ולכך בעי קרא דבגירושין ל"מ משא"כ ר' יוחנן י"ל דס"ל באמת להלכה דבעבד ושפחה ליכא איסור דל"י קדש וא"כ א"צ קרא לרבנן דל"ה גיטא דמסברא ג"כ ידעינין דל"ה גט משום דל"ה כריתות ואי דהא בקידושין ע"כ מהני דאל"כ ל"ה משכחת אשת ב' מתים ומועיל נמי בגירושין מכח ויצאה והיתה ז"א דהרי משכחת אשת ב' מתים בח"ש וחב"ח כיון דלדידי' ליכא לאו דל"י קדש בשפחה וא"כ לפי"ז לר"ע כיון דס"ל להלכה דאיכא בח"ש וחב"ח משום ל"י קדש כנ"ל א"כ ע"כ לא קאי בשיטת ר' יוחנן וע"כ דס"ל כר' ינאי ושפיר פריך עלי' רבא איסור כהונה שאני וממילא אזדא נמי קושי' התוס' הנ"ל שהקשו דר' יוחנן דלא כמאן. ולהאמור הלא פירכת רבא הוא רק על ר"ע משום דע"כ איהו קאי בשיטת ר' ינאי אבל רבא גופי' באמת י"ל דס"ל כר' יוחנן וגם שארי הפירכות על הני דפרכי על ר"א באמת קאי לשי' ר' יוחנן דליכא בעבד ושפחה לאו דל"י קדש ואתיא כר' ישמעאל דס"ל דל"י קדש קאי על נשכב זכור ולכך קא' באמת על פירכא דריה"ג ובמאי אילימא בע"מ הרי הותרה אצלו בזנות והרי בזנות איכא איסור דל"י קדש לד' הרמב"ם וע"כ דאתיא אליבא דר"י דל"י קדש קאי על נשכב זכר וליכא לא בעבד ושפחה ולא בפנוי' המזנה משום ל"י קדש ומיושב הכל ע"נ ודו"ק. [ויל"ע למאי דא' במגילה ג'. תרגום של תורה אונקלוס הגר אמרו מפי ר"א ור"י וא"כ מדמתרגם ל"י קדש על עבד ושפחה ע"כ ס"ל לר"א דבשפחה לישראל איכא משום ל"י קדש]: והנה בעיקר קושי' הראב"ד הנ"ל דאיך משכחת קנס במפותה הא איכא מלקות דל"י קדש ואין לוקה ומשלם שמכח זה העלה המקנה דל"י קדש א"ע רק בגמר ביאה לפענ"ד יש להתבונן דלכאורה האיך יצוייר מלקות בלאו זה הרי הוי התראת ספק דילמא הוא בועל אותה במחשבתו לשם קידושין ולא לשם זנות דהרי קיי"ל הן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה דאין אדם עושה בב"ז דנהי דקידושין לא הוי כיון דאין העדים יודעין מהקידושין והוי מקדש בלא עדים אכתי הרי בכ"מ פ"א מה' אישות שם מביא ד' הרמב"ן שסובר בד' הרמב"ם דפילגש מותרת ואינו אסור אלא בבועל לשם זנות א"כ דילמא בועל לשם פילגשות והתר"ס ל"ש התראה. אכן י"ל דכיון דהתרו בו העדים וקיבל עליו ההתראה ואמר אעפ"י כן גלי אדעתי' שבועל לשם זנות ולפיכך לוקה עפנ"י בק"א כתובות כ"ב ובגיטין י"ז. אמנם הרי בתומים סי' ל"ח העלה בד' הרמב"ם דדוקא בד"נ בעינין שיתיר עצמו למיתה אבל במלקות ל"ב שיתיר עצמו למלקות ובמק"א העירותי מד' התוס' תמורה ז' ד"ה אלא ורש"י סנהדרין פ"א: אכ"מ] א"כ הדק"ל וי"ל שזהו שדקדק הרמב"ם בלשונו שם וכ' לפיכך כל הבועל אשה לשם זנות בלא קידושין לוקה מה"ת לפי שבעל קדשה ולא כ' סתם חייב מלקות והיינו משום דבסתמא באמת לא מלקינין לי' כיון דל"ב שיתיר עצמו למלקות והו"ל התר"ס דדילמא לא כיון לשם זנות אפס דיש בו חיוב מלקות מה"ת היכי שאירע שהתיר עצמו למלקות אז לוקה וא"כ אזדא ממילא קושי' הראב"ד הנ"ל דשפיר משלם קנס במפותה כיון דבאמת ל"ב שיתיר עצמו למלקות והו"ל התר"ס ודעת לנבון נקל לבאר בזה מ"ש בכ"מ פט"ו מה' א"ב ה"ב וז"ל כ' עוד הר"א בנו של רבינו שהוקשה לו עמ"ש בפ"א מה' נ"ב היתה בתולה זו אסורה על האונס כו' או שהיתה מחייבי לאוין אם התרו בו ה"ז לוקה ואינו משלם קנס כו' והלכה זו לדבריו קשיא שזו הבתולה שהיא מחייבי לאוין אם אינה מקודשת לו בין התרו בו בין לא התרו בו אינו לוקה עלי' ואם מקודשת היא בין התרו בו בין לא התרו בו אינה בת קנס דליכא לא פיתוי ולא אונס ואני מתרץ בה דלעולם בלא קידושין הוא ואם התרו בו משום קדשה לוקה משום קדשה כו' והוא משולל הבנה דהרי מבואר בד' הרמב"ם חייבי לאוין שהם חייבי לאוין דעריות ואי משום קדשה למה הוצרך לכתוב חייבי לאוין ודברי הכ"מ שם בזה דחוקים הם מאד. ולהאמור י"ל עפמ"ש בתוס' זבחים ע"ח. דהיכי דממ"נ הוא לוקה אע"ג שאין העדים יודעין על איזה מהלאוין הוא לוקה ל"ה התר"ס ע"ש וא"כ י"ל דמיירי שהתרו בו משום עריות ומשום קדשה דמשום קדשה לחוד הא ל"ה לוקה דהוי התר"ס כנ"ל משא"כ בשהתרו בו משום שניהם לוקה ממ"נ דאי מכוין לזנות הא לוקה משום קדשה ואי לא מתכוין לזנות הא לוקה משום הלאו דעריות ובכה"ג ל"ה התר"ס כנ"ל ודו"ק. דברי ידידו דור"ש באהבה: סי' עו בעזה"י יום ד' ג' אדר"ש שנת תרמ"ט סטרי. רב שלום לכבוד תלמידי ידידי הרב החריף ברק השנון זך השכל כש"מ יחיאל מיכל הלוי נ"י אבד"ק זארשין יצ"ו מכתבך הגיעני היום וחשתי כיום לתת לך מענה כמבוקשך בדבר המשפט שבא לפניך וגופא דעובדא הכי הוי שזה ערך שנה ומחצה שדרים זוג יחד בשלום וריעות ופתאום נקעה נפש האיש מעל אשתו ותהי מריבה בינותם והגישו עצומותיהם לפניך הבעל טוען שא"י לדור עמה מחמת שהיא חולנית שאין דרך נשים לה ככל נשי דעלמא שימי טהרתה אחר טבילתה המה מעט מזעיר לערך שלשה ימים או יותר מעט ולפעמים פחות וגם קרה לו פ"א מקרה בלתי טהור שאחרי היותו עמה כדרך כל הארץ בבוקר מצאה סדיני' מלוכלכים בדם עד שמצא מקום להסתפק שהיתה הראיי' בשעת תשמיש וגם היא בעצמה הודית לפניו כשלשה ימים אחר החתונה שגם לפני הנישואין היתה עוסקת ברפואה בענינים אלו אצל דאקטאר שעשה לה אפעראציע ופקד עלי' לנסוע לאיזה מרחץ חמין ומחמת זה רוצה לגרשה בלא כתובה כי מקחו הי' מקח טעות ואמו הוסיפה עוד לטעון שאינה מתנהגת כדרך הנשים הצנועות שלערך ששה פעמים מצאה על חלוקה שפשטה בימי טהרתה כתמים עד שבפעם א' מצאה ביום א' על חלוקה שפשטה מעלי' ביום ו' איזה כתם והי' סמוך להטבילה כי הטבילה היתה בליל ה' והיא היתה בליל ש"ק עם בעלה והאשה טוענת כי שקר בימינם שלא הודית מעולם שהיתה חולה קודם החתונה וגם כעת אינה חולה וסדר וסתה אינה משונה כ"כ משאר נשים כי ימי טהרתה הם שמנה ימים אחר הטבילה והמקרה הנ"ל הי' בשמנה ימים אחר טבילתה ובזה היא חפה מפשע שבדקה עצמה בתחלת הלילה כמנהגה בכל לילי טוהר שלה ומצאה א"ע טהורה וכאשר קרב אלי' היתה משוקעת בשינה וכששאלה אם היא טהורה השיבה הן שסמכה על הבדיקה של תחלת הלילה ומה שנתהו' אח"כ לא תוכל לדעת בבירור שלא היתה ערה כ"כ שתוכל להבחין אם הי' הדם בשעת מעשה או אח"כ ועל דברת חמותה שמצאה אחרי' כתמים תענה כחשה בפני' כי לא הי' רק פ"א והמראה הי' מראה גע"ל וג"ז נעשה אחר הפשטת החלוק שהי' מונח אצל התנור בית החורף מיום ו' עד יום א' וקוטרא הוא דעייל בי' ואינה רוצית להתגרש בשום אופן שאומרת שהיתה דרה עם בעלה באהבה וחיבה רק חמי' וחמותה הניאו את לב בעלה שיגרשה ואבי הבעל הגיד בפני הבי"ד שאם יתברר שעפ"י דתוה"ק הוא רשאי לדור עמה אזי יתן מקום לשלום זהו תוכן טענותיהם: הנה לפענ"ד אין אני רואה בזה שום צד שתהא מחויבת האשה לקבל גט ושיהא בזה שום נדנוד איסור ח"ו והנה בדבר שאומרת החמות שמצאה איזה פעמים כתמים על חלוקה שפשטה. מלבד שגם לפי דברי' לא מצאה הכתמים תיכף אחר ההפשטה באופן דאיכא למיתלי בד"א הלא היא אינה נאמנת לאוסרה על בעלה בשביל זה שהיא מהנשים הפסולות להעיד לה השנויין במשנה יבמות קי"ז. ואף אם הבעל מאמין לה והוי כהא דקידושין ס"ו. אי מהימן לך כבי תרי זיל אפקה. הנה באמת מבואר בשו"ת הרשב"א סי' אלף רל"ז דבמכחישתו אף דמהימן לי' וסומך דעתו עליו אינו חייב להוציאה דע"א בהכחשה לאו כלום הוא וכ"כ במהרי"ק שורש פ"ב ובב"י סי' קט"ו ואף דבתשו' רעק"א סי' צ"ט דייק מדברי הרמ"א דבע"א מעיד שזינתה ומהימן לי' אסורה במכחישתו בכ"ז הא כ' שם דבע"א בכיעור בכה"ג בודאי ל"מ. וגדולה מזו כ' שם לצדד דאף בהודית להעד י"ל דלא מיתסרא דנאמנת שהי' רק כיעור ולא טמאה במגו דהיתה מכחשת ולא היתה אסורה וא"כ בנ"ד אפי' כשהיתה מודית על הכתמים רק שאומרת שלא שימשה עם בעלה אח"כ וכדומה היתה נאמנת במגו כנ"ל ומכ"ש כשהיא מכחשת ובפרט בעניני נדות דהתורה נתנה לה נאמנות כבי תרי אין ע"א נאמן כנגדה להכחישה דהרי הרמב"ן בריש גיטין כ' לתרץ מה שנתקשו גם התוס' שם דנילף מוספרה לה דעא"נ אף באתחזק איסורא ותי' הרמב"ן משום דאי