הרי בשמים תכד

חת"ס חאה"ע סי' ס"ה הנני מסכים בשריותא דהאי איתתא אחרי שיסכימו עמי עוד שנים מגדולי דורנו המובהקים בהוראה כי היכי דנמטי שיבא מכשורא ואח"כ יתיר אותה כ"ת עפ"י ב"ד של ג'. ולרוב טרדותי לא אוכל להאריך עוד. וה' שנותיו יאריך ושלומו יסגי לחדא כנפשו ונפש ידידו דור"ש באהבה. סי' סו בעזה"י יום ה' כ"ד טבת תרנ"ג לפ"ק סטרי ברכתי תעלה לראש כבוד בש"ב ידידי הרב החסיד המפורסם החריף ובקי פרי צדיק בנש"ק כש"מ משה אליקים בריעה ני' יושב בשבת תחכמוני ק"ק דאמברווא יצ"ו. מכתבו הגיעני והנני לתשובתו בדבר אשר העיר כ"ת על דברת הנוב"י במהד"ת חאה"ע סי' ע"א שנשאל באחד שאמר לשלוחו צא וקדש לי אשה פלונית והלך השליח וקידשה לעצמו אבל לא קידשה בעצמו רק ע"י שלוחו אם היא מקודשת לשליח יען שעשה עבירה ונקרא רשע כמו שאמרו בקידושין רפ"ג וא"כ אשלד"ע והשיב הנוב"י דל"ש כאן אשלד"ע שעיקר העבירה בכאן שחבירו סמך עליו שיקיים שליחותו והוא רימה אותו ולא קיים שליחותו ואפי' לא קידשה עצמו כלל רמאי הוא שחבירו סמך עליו והוא אינו מקיים שליחותו ומה שאמרו הלך וקידשה לעצמו משום שרצו להשמיענו החידוש שהיא מקודשת לו אבל מה שנקרא רמאי אינו תלוי במה שקידשה לעצמו וא"כ תיכף כשאינו רוצה לקיים שליחותו הוא רמאי ורשע ושוב מה שקידשה לעצמו אינו מוסיף בזה חטא ול"ש בהקידושין אשלד"ע עכ"ד וע"ז התפלא כ"ת דהרי דין זה דהלך וקידשה לעצמו דבקידושין איתמר בגמ' גם בקרקע בהלך וקנה לעצמו דנהג מנהג רמאות ובירושלמי שם קאי אמתני' דקידושין דהוי רמאי וקא' אף למידת הדין כן האומר לחבירו קנה לי קרקע זו וקנאה לעצמו כו' אלא שנהג מנהג רמיות ובתוספתא דיבמות פ"ד בחדא מחתא מחתינהו וז"ל האומר לחבירו צא וקדש לי אשה פלונית והלך וקידשה לעצמו צא וקח לי מקח פ' והלך ולקח לעצמו מה שעשה עשוי אלא שנהג דרך רמיות עכ"ל ולפי"ז הרי בקרקע מבואר בתוספתא ב"מ פ' איזהו נשך הובאה ברי"ף והרא"ש שם הנותן מעות לחבירו ליקח בהן פירות למחצית שכר ובאחרונה א"ל לא לקחתי אין לו עליו אלא תרעומת והכי איפסק להלכה בטוש"ע ח"מ סי' קפ"ג דבלא לקח כלל אין לו עליו אלא תערומת וא"כ איך פשיטא לי' להנוב"י דבקידושין בלא קידש כלל הוי רמאי ורשע ואדרבא הסברא נותנת דבקידושין אף תערומת ליכא דהא דבקרקע איכא תרעומת מבואר בירושלמי פא"נ דהוא משום דהוי מבטל כיסו ש"ח וזה ל"ש בקידושין כלל עכ"ק: הנה מלשון התוספתא בלבד מדקתני אין לו עליו אלא תרעומת אין לדקדק דל"ה רמאי דאפשר דבאמת הוי רמאי ג"כ אפס דאשמעינין דא"י לתובעו מדינא עבור ביטול כיסו ושכן מצינו באמת דקאמר הלשון אין לו עליו אלא תרעומת אע"ג דהוא ג"כ רמאי והוא בב"מ מ"ט. אר"פ ומודה ר"י במתנה מועטת דסמכא דעתי' ה"נ מסתברא דאר"א אר"י ישראל שאמר לבן לוי כור מעשר יש לך בידי בן לוי רשאי לעשותו תרומ"ע על מקום אחר אא"ב לא מצי למיהדר בי' מש"ה רשאי אלא אי אמרת מצי למיהדר בי' אמאי רשאי אישתכח דקא אכיל טבלים הב"ע כגון שנטלו ממנו וחזר והפקידו אצלו א"ה אימא סיפא נתנו לבן לוי אחר אין לו עליו אלא תרעומת כיון דמשכי' ממונא אית לי' גבי' אלא לאו ש"מ בדלא נטלו ש"מ וקשה דגם למאי דמסיק דלא מצי למיהדר בי' משום דהוי מחוסר אמנה תקשי סיפא דקתני נתנו לבן לוי אחר אין לו עליו אלא תרעומת והרי רמאי ג"כ הוי וקעבר על שארית ישראל לא יעשו עולה וע"כ דגם בכה"ג שייך למיתני אין לו עליו אלא תרעומת אמנם באמת מפשיטת דברי הפוסקים משמע דל"ה רמאי רק בקנאה לעצמו. וראיתי להמח"א בה' שלוחין סי' כ"א שמחלק דהיכי שהבטיח לו חבירו לעשות השליחות ואמר כן אעשה בזה שייך הך דשארית ישראל לא יעשו עולה דסמך על הבטחתו אבל אם לא הבטיחו אף שהוא שלחו ל"ה רמאות כשאינו עושה השליחות ע"ש ושעפ"י דבריו הי' נראה לבאר דברי הש"ס קידושין ר"פ האומר דא' התם בגמ' על הא דקתני במתני' האומר לחבירו צא וקדש לי אשה פ' והלך וקדשה לעצמו מקודשת לשני תנא מה שעשה עשוי אלא שנהג בו מנהג רמאות ותנא דידן הלך נמי דקתני הלך ברמאות מ"ש הכא דקתני האומר לחבירו ומ"ש התם דקתני האומר לשלוחו כו' ולכאורה אמאי נטר הש"ס בפירכא זו עד אחר דמפרש הלך ברמאות הו"ל למיפרך מיד האי מ"ש ולהנ"ל י"ל דמעיקרא הו"מ לפרש דמתני' דהאומר לחבירו לא מיירי שהבטיחו להיות שלוחו ולא מסר לו הכסף קדושין רק שא"ל לקדשה במעות שלו כדמצינו בקידושין ז'. הילך מנה והתקדשי לפ' מקודשת מדין עבד כנעני ואף דלא עשה רמאות בכ"ז אשמעינין במתני' דמקודשת לשני כד' התוס' שם דמיירי שא"ל השליח להאשה פ' שלחני לקדשך לו ובתוך כך א"ל ה"א מקודשת לי דמ"ד דקאמר לי לצורך משלחו קאמר כיון דמבואר ברא"ש בקידושין נ"ב. דאפי' ל"א השליח כן אעשה מ"מ כשעושה השליחות הוי קידושין וקמ"ל מתני' דמקודשת לשני וא"כ הוי א"ש מאי דקתני האומר לחבירו כיון דמיירי שלא קיבל עליו השליחות אבל אחרי דקתני בברייתא אלא שנהג מנהג רמאות א"כ ע"כ מיירי שהבטיחו להיות שלוחו ופריך שפיר דליתני האומר לשלוחו. אמנם באמת עד כאן לא כ' המח"א הנ"ל הכי דבשלא הבטיחו בפירוש ל"ה רמאי רק כשאינו עושה השליחות כלל אבל אם הולך וקונה אותו לעצמו גם בלא אמר כן אעשה הוי רמאי ועובדא דרבין חסידא בקידושין נ"ט. יוכיח דהרי התם לא עשאו בנו שליח כמ"ש בתוס' שם דלא חציף אינש דמשוי לאביו שליח ורק משום דארצויי ארצי קמי' ושתיק איכא למימר דסמך עליו ואפ"ה פריך עלי' והתניא מה שעשה עשוי אלא שנהג בו מנהג רמאות וא"כ במתני' דקידשה לעצמו הוי רמאי גם בלא הבטיחו בפירוש: ועיקר דבר זה אם בהעדר עשיית השליחות הוי רמאי או לא דבמחלוקת שנוי' בש"ס עירובין ל"ב. דר"נ ס"ל דבדאוריי' ל"א חזקה שליח עושה שליחותו ורב ששת ס"ל דגם בדאוריי' אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו וי"ל דה"ט דר"ש דכיון דהשליח הבטיח לעשות השליחות בודאי לא ישקר ולא יעבור אשארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ועפירש"י ד"ה שליח כולי יומא שכ' וז"ל ומכי מטא לאורתא סמכינן עלי' דודאי לא עבר היום עד ששמר הבטחתו עכ"ל ומש"ה ס"ל לר"ש דגם בדאוריי' סמכינן ע"ז כיון דאהך דשארית ישראל לא יעשו עולה סמכינן גם בדאוריי' כדמצינו בהך דבן לוי עושהו תרומה על מקום אחר הנ"ל דמשמע אפי' במעשר דאוריי' והכי אשכחן בפסחים צ"א. במי שהבטיחוהו להוציאו מבית האסורין אין שוחטין עליו בפ"ע דשמא לא יוציאוהו וקא' בגמ' ל"ש אלא בית האסורים דכושיים אבל בה"א דישראל שוחטין עליו בפ"ע כיון דאבטחינהו מפיק לי' דכתיב שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב הרי דגם לענין דאורייתא סמכינן עלה ומשמע ג"כ דסברא זו עדיפא מרוב מד' הרא"ש פא"ט סי' ל"ד שכ' דטריפות מחמת סירכא ל"ה מקח טעות ול"ד למוכר שור ונמצא נגחן משום דשא"ה כיון דהמוכר מכיר במומי השור סמיך עליו דשארית ישראל לא ידברו כזב ע"ש וע' או"ת סי' קי"ב סק"ג. וי"ל דס"ל לר"ש דגם במניעת עשיית השליחות עובר על שארית ישראל לא יעשו עולה כו' ולהכי אמרי' חזקה שליח עושה שליחותו גם בדאוריי' אבל ר"נ פליג עלי' וס"ל דרק בעושה שינוי בידים כגון שקנאה לעצמו וקידשה לעצמו הוי רמאי אבל בהעדר עשיית השליחות ל"ה רמאות ולהכי לא סמכינן ע"ז רק בדרבנן וכיון דהרמב"ם פ"ד מתרומות ה"ו פוסק דל"א חזקה שע"ש באיסורין להקל רק להחמיר וכ"פ בפי"ב מגירושין הי"ב ע"ש ע"כ דס"ל להלכה דכשאינו עושה השליחות א"ע על הא דשארית ישראל לא יעשו עולה כו' ומה נכון להסביר עפי"ז דברי תשו' הרב רבינו בצלאל סי' כ"ט שכ' וז"ל ואע"ג דפליגי אמוראי אי אמרי' חזקה שע"ש או לא היינו כי מספקא לן בעיקר השליחות אי עשאו השליח או לאו אבל היכי דודאי נעשה השליחות אלא דמספקא לן אי שינה השליח או לא בודאי לכ"ע ל"א דשינה השליח אלא חזקה דלא שינה בשליחותו ע"כ והובאו דבריו בקצרה במג"א סי' ת"ט ס"ק י"ז ע"ש ובדברינו הנ"ל מובן בסברא טיב טעמו של דבר דהרי כל טעמו של ר"נ דפליג וס"ל דל"א בדאוריי' חזקה שע"ש הוא משום דס"ל דבהעדר עשיית השליחות א"ע אהך דשארית ישראל כו' וא"כ זהו תינח לענין עיקר עשיית השליחות אבל היכי דמספקא לן אי שינה השליח בשליחותו א"כ בשינוי במעשה השליחות הא לכ"ע איכא משום שארית ישראל לא יעשו עולה וא"כ לכ"ע אמרי' חזקה שלא שינה אפי' בדאוריי' דמוקמי' לי' אחז"כ דבודאי ל"ע אשארית ישראל לא יעשו עולה והבן והכי נראה באמת מסתימת דברי הפוסקים ז"ל דכשאינו עושה השליחות כגון ששלחו לקנות סחורה ידועה ולא קנאה או שלחו לקדש לו אשה פ' ולא קידש אפי' הבטיחו לעשות השליחות א"ע על שארית ישראל לא יעשו עולה ואף דקיי"ל בש"ס ב"מ הנ"ל דבמתנה מועטת י"ב משום מחוסרי אמנה אם אינו נותן לו הא קא' התם הטעם משום דסמכא דעתי' דמקבל אדיבורי' וא"כ זהו שייך רק היכי שבידו לשמור הבטחתו ואינו תלוי ביד אחרים משא"כ בלקיחת הסחורה הא תלוי ביד המוכר דילמא לא מזבין לי' ניהליה וכן קידושי אשה דילמא לא תרצה האשה להתקדש לו ובכה"ג לא סמכא דעתי' דהמשלח וליכא בזה משום מחוסר אמנה. והכי השכחן בב"מ ט"ז: אר"ה אמר רב האומר לחבירו שדה שאני לוקח לכשאקחנה קנוי' לך מעכשיו קנה אמר רבא מסתברא מילתא דרב בשדה סתם אבל בשדה זו לא מי יימר דמזבין לה ניהלה ופרש"י דלא סמכא דעתי' דמקבל מתנה עלי' ולא האמינו דנימא ניחא לי' דליקום בהימנותי' ע"ש ושמה"ט נראה דרבא פליג עלי' דאביי בקידושין מ"ה: בההוא דאמר לקריבאי והיא אמרה לקריבה כפתי' עד דא"ל תיהוי לקריבה עד דאכלי ושתו אתא קריבי' באיגרא וקידשה ס"ל לאביי דל"ח בהא שמא נתרצה האב משום דבודאי ל"ע אשארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ורבא פליג עלי' התם וס"ל דרק משום דטרח לעשות סעודה ל"ח לריצוי האב אבל בלא טרח חיישי' ול"א דל"ע אשארית כו' והיינו משום דהתם ל"א מרצונו הטוב תיהוי לקריבה אלא ע"י אונס והכרח ולא סמכא דעתי' דקריבה עלי' ולכך ס"ל לרבא דל"ש בזה הא דשארית