הרי בשמים תכג

ביבמות שם שהקשו דמאי מועיל הא דקאמרי סי' אי סל"ד העליתי בחי' ליישב עפ"מ שהתעוררו המפורשים בהא דחיישינן בע"א לבדדמי הרי כמו דמצינו דבשני עדים ל"ח לבדדמי וכ' הרמב"ן במלחמות הטעם כיון שהתורה האמינתם מה לכם עליהם ה"ה היכי שנאמן ע"א מן הדין לא הי"ל למיחש לבדדמי ותי' כיון דבאמת מה"ת ל"מ ע"א בדבר שבערוה רק משום עיגונא הקילו לכך חיישינן לבדדמי ולפי"ז הרי כ' הנוב"י בסי' מ"ג דאע"ג דסי' ל"ד וחיישינן דילמא אתרמי אחר בסי' כזה מ"מ מידי ספיקא לא נפקא ואיתרע חזקת א"א שלה ולפי"ז למ"ש המהרי"ק הנ"ל דהא דאין דשב"ע פחות מב' הוא רק היכי דאיכא חזא"א וא"כ בהך דב' ת"ח שטבעו הא ליכא חזקת חי כיון שהועלה אדם מת כנ"ל וליכא רק חזקת א"א א"כ שפיר קא' דקאמרי סי' ואע"ג דסי' ל"ד אבל עכ"פ חזקת א"א ליכא כנ"ל והיכי דלא אתחזק איסורא הא נאמן ע"א מה"ת גם בדבר שבערוה ושוב ל"ח לבדדמי כמו בב' עדים כנ"ל]: והנה ראיתי בתומים סי' ס"ה ס"ק י"ב שכ' שם דמדקא' רבא בב"מ כ"ז הטעם דמהדרינן אבידה בסי' א' סל"ד משום דניחא לי' לבעל אבידה כו' א"כ באיסור דל"ש האי טעמא ל"מ אפי' בדרבנן. ולפענ"ד הרי באמת פירש"י התם בב"מ אי סי' דרבנן מהני בממונא משום הפקר ב"ד הפקר ומבואר ביבמות פ"ט. דכל היכי דבממונא תיקנו לעקור הדאוריי' משום הפקר בי"ד ה"ה באיסור דרבנן אעפ"י שיש לו עיקר מה"ת הקילו וכמו שהאריך קצת בזה בתשו' ברית אברהם חאה"ע סי' כ"ג והא דאצטריך לי' לרבא למימר באבידה מטעם ניחא לי' כו' נראה עפ"ד הכ"מ פ"ט משמיטה ויובל הט"ז שכ' בדעת הרמב"ם דמפרש הא דאמר רבא בגיטין ל"ו. הפקר בי"ד הפקר לא קאי רק אפירכא דמי איכא מידי דמדאורייתא לא משמטא ורבנן תיקנו דלישמיט וטעמא דכיון שאין הממון בידו הפקירוהו בי"ד אבל לא משני בזה הא דפריך התם מא"מ דמדאוריי' משמטא שביעית ותיקן הלל דלא משמטא דאילו היתה שמיטת כספים דאוריי' והוי מה"ת שלו ל"ה מתקנין להוציא מידו ע"י הפקר ע"ש ולפי"ז אי סי' ל"ד הרי הו"ל מדאוריי' של המוצא ואיך הוו מתקני רבנן להוציא מידו מכח הפקר בי"ד ולהכי אצטריך למימר הסברא דניחא לי' (ובלא"ה הרי כ' במרדכי קידושין ר"פ האומר דל"ש לומר הפקר בי"ד רק כשיש טעם בדבר ע"ש) וכיון דתקינו רבנן סימנים לענין ממונא ממילא מועיל ג"כ לענין איסור דרבנן וע' בהגהות מרדכי פ"ב דב"מ שכ' דכיון דאמרו חכמים לענין ממון דהוי שלו ממילא מועיל לענין איסורא ע"ש ועפירש"י עירובין פ"א: ד"ה שדוחה את ל"ת כו' ואדרבא מצינו דהקילו יותר לענין איסור דרבנן מלענין ממון דבכתובות כ"ח: אלו נאמנין להעיד בגודלן מה שראו בקוטנן מפרשינן דהימנוהו רבנן בדרבנן אבל א"נ לומר דרך הי' ל"פ במקום הזה כו' ומפרש בגמ' משום דאפוקי ממונא לא מפקינן. ובלא"ה מצינו בכ"ד דתקנתא דרבנן מועיל לגבי איסור דרבנן כגון הא דקטנה בת ישראל שניסת לכהן אוכלת בתרומה ומוקמינן בתרומה דרבנן דכיון דתיקנו רבנן נישואין לקטנה מועיל לגבי תרומה דרבנן ע' נדה מ"ו: ולבר מן כל דין הרי הרא"ש פ"ב דב"מ סי' י"ג כ' בהא דפריך התם על טעמא דרבא דאמר דסי' דרבנן משום דניחא לי' לבעל אבידה כו' מהא דמצא תכריך של שטרות ה"ז יחזיר והתם ל"ש ניחא לי' ועי"ז הוכרח רבא לומר דסי' דאוריי' וכ' הרא"ש דרבא באמת לא ידע טעם אחר דסי' דרבנן רק מכח דניחא לי' אבל אנן דאמרי' סי' דרבנן הוא מאיזה טעם אחר שראו חז"ל לומר דסי' מהני ורבא לא ידע הטעם והם ידעו טעמו של דבר ע"ש וא"כ לדידן דסי' דרבנן הא לאו משום טעמא דניחא לי' כו' ובודאי מהני באיסור דרבנן (ועפי"ז מיושב עוד הפעם קושי' הפנ"י הנ"ל מיבמות ק"ך כיון דהתם אזיל לרבא ורבא הלא ס"ל דסי' דרבנן באבידה הוא מכח ניחא לי' כו' ולדידי' אפשר דל"מ באיסור דרבנן) והכי מוכח נמי מדברי רש"י ז"ל בחולין ע"ט: דלדידן ל"ה הטעם דסי' דרבנן באבידה משום דניחא לי' כו' דכ' שם בד"ה וסימנין דאוריי' מדסמכינן אסימנים ושריא איסורא עלייהו ש"מ הא דסמכינין אסימנים בחזרת אבידה דאוריי' הוא דאי דרבנן נהי דעבוד רבנן תקנתא בממונא באיסורא מי מצו מתקני עכ"ל ואי איתא דרק באבידה תיקון משום דניחא לי' כו' א"כ בלא"ה ל"מ באיסורין משום דליכא האי טעמא ול"ל לרש"י לפרש משום דלא מצו לתקוני הרי אפי' אי הי' יכולת בידם לא הו"מ לתקן משום דליכא האי טעמא דאמרו באבידה א"ו דטעם זה הוא רק לרבא ולדידן אין הטעם משום הכי רק מאיזה טעם אחר וא"כ רק באיסורא דאוריי' לא הו"מ לתקן שיועיל סי' דאין כח בידם לעקור דבר מה"ת אבל באיסור דרבנן שפיר מועיל סי' דרבנן: ואחרי הודיע אלקי' אותנו כל זאת יש מקום להתיר בנ"ד בלא"ה עפי"ד המבי"ט מובא בק"ע אות רכ"א שכ' דאם נאבד יהודי בדרך שהלך ממקום פ' למקום פ' ואח"כ נמצא הרוג באותו הדרך מדאוריי' תלינן שזהו הנאבד וא"כ גם בנ"ד הלא העיד ע"א שראהו באותו יום בדרך זה ונעלם א"כ כשנמצא שם נטבע תלינן מדאוריי' שזהו שנאבד וכיון דאזדא לי' חשש דאוריי' לגבי דרבנן הא מועיל סי' דרבנן. והנה בתשו' שב יעקב סי' י"א מייתי להך דינא דהמבי"ט מהברייתא דשדה שאבד בה קבר דס"ל לרבי קבר שאבד זהו קבר שנמצא וקיי"ל הלכה כרבי מחבירו אמנם הנוב"י בתשובה תמה עליו בזה דהרי רשב"ג אביו ורבו הי' ואדרבא הלכה כרשב"ג אכן בנ"ד נראה דלכ"ע אמרינן שזהו שאבד היינו שנמצא נטבע כיון דאיכא הס"א בגופו נהי דלא סמכינן בעגונה אס"מ בכ"ז הסי' הם רגלים לדבר שזה הוא והרי כ' התוס' בפסחים ד"י: דהיכי דאיכא רגלים לדבר גם רשב"ג מודה דאמרי' זהו שאבד הוא שנמצא ומלבד הסי' שבגופו כיון דבעצם היום הזה נעלם בעל אשה זו במקום הזה זהו גופי' רגל"ד הוי שזה הוא וגם רשב"ג מודה דאמרי' זהו שאבד הוא שנמצא דומיא דא' בחולין צ"ה. רב הוי יתיב אמברא דאשתטית חזי' לההוא גברא דקא מחוור רישא נפל מיני' אזל אייתי סילתא שדא אסיק תרין אמר רב עבדי נמי הכי אסרינהו ניהלי' וכ' בתוס' וז"ל ואי לא אסיק אלא חד ל"ה אוסר שהרי ראה של"ה שם עורב והא ל"ה למיחש שמא שלו נאבד במים וזהו אחר אבל השתא דאסיק תרי אסרינן כו' ולכאורה אמאי אי לא אסיק אלא חד ל"ה אוסר הרי הלכה כרשב"ג דל"א זהו שאבד הוא שנמצא וע"כ משום דתיכף שנפל למים שדא הסל למים להעלותו ובזמן מועט ליכא למיחש ששלו נאבד ואחר הוא שנמצא אפס כיון דאסיק תרין שפיר חיישינן דכיון דאחד ודאי אחר הוא דילמא גם השני אינו אותו שנפל והחתיכה שנפלה כוורי הוא דאכלוה. ושעל כן מצינו בגיטין י"ט: ההוא גברא דזרק לה גיטא לדביתהו לביני דני אשתכח מזוזתא אר"נ מזוזתא ביני דני לא שכיחא והיינו דכיון דזהו רגל"ד שזהו שזרק הבעל ובכה"ג דאיכא רגל"ד גם רשב"ג מודה דאמרינן זהו שאבד הוא שנמצא ולכך מסיק והנ"מ היכי דאשתכח חדא אבל ב'. ג'. מדהא הואי הא נמי הואי וגיטא אימר עכברי שקלוה והוא הוא הסברא הנ"ל דהיכי דאיכא רגל"ד שזה הוא שפיר אמרינן הוא שאבד הוא שנמצא משא"כ היכי שנמצא עוד אחר שוב ליכא רגל"ד וחיישינן שמא לא נמצא אותו שנפל ושעפי"ז ניחא לן לבאר הך דיבמות קט"ו. ההוא גברא דבשילהי הילולא איתלי נורא בי גנני א"ל דביתהו חזו גבראי חזו גבראי אתו חזו גברא חרוכא דשדא ופסתא דידא דשדיא סבר רחב"א למימר היינו עישינו עלינו בית עישינו עלינו מערה אמר רבא מי דמי התם לא קאמרה חזו גבראי כו' ופסק הרי"ף שם להחמיר כרחב"א וכ"ה ביש"ש בשם הרא"ש ולכאורה אמאי לא נימא זה שנאבד הוא שנמצא דהרי הא דקאמרה חזו גבראי כנראה שהי' תיכף לשריפתו והיכי דהוי רגל"ד גם רשב"ג מודה כנ"ל ולהאמור נכון עפמ"ש הרי"ו בשם הרמ"ה דמיירי התם שראו בהגברא חרוכא שתי ידיו דבוקות בו והפס יד אינו מהחרוך וא"כ ע"כ הי' שם גם אחר שנשרף ולכך חיישינן גם על הגברא חרוכא שלא זה הוא וכנ"ל אבל אי ל"ה פיסת יד כלל או של"ה בהגברא חרוכא רק יד א' באופן שיש לתלות שהפיסת יד הוא מהגברא חרוכא בודאי הוי אמרינן זהו שנאבד הוא שנשרף וא"כ כיון שהרבה מהאחרונים השתמשו בסברת המבי"ט הנ"ל להלכה עשו"ת שבות יעקב ח"ג סי' קי"ד. והגאון רח"כ בהרבה תשובות בנה עליו דיק. בודאי יש לצרפו בנ"ד לסניף עכ"פ ומה שהשיג עליו הנוב"י בתשו' מכח דחזקת כנכ"ה מתנגד להסברא דזהו שאבד הוא שנמצא ואמרינן דאותו שנמצא הי' כאן זמן רב קודם. מלבד שבצדק דחה דבריו בנו הגאון בתשו' שיבת ציון סי' ע"ט ע"ש הרי בנ"ד בודאי ל"ש זה לומר דהנמצא שנטבע הי' זמן רב במים קודם שנתעלם בעלה של זו כיון דראוהו באותו יום מלובש בבגדים אלו וע"כ דחיישי' שאחר שנתעלם שאל ממנו הבגדים וא"כ ל"ש כנכ"ה ואדרבא על הנעלם שייך לומר כנכ"ה כיון שמקום דירתו הוא סמוך לנהר ולא נשמע בכל הגלילה שנתעלם ולא נפקד מהם איש חוץ ממנו ובשו"ת נט"ש מהגאון מבוטשאטש ז"ל כ' להתיר בצירוף הדין דהמבי"ט מטעם דהנאבד הוי קרוב ומצוי ג"כ שמשאר אנשים לא שמענו שנאבדו וגם הכירו כליו וזה הוא דבר שאינו מצוי שישאיל כל כליו והוי קרוב ומצוי דעדיף מרובא עיין שם ועיין בפנ"י כתובות ט'. שכתב דהא דרוב וקרוב הלך אחה"ר אפי' בקורבא דמוכח הוא דוקא כשההוכחה הוא רק מחמת הקורבא אבל היכי דאיכא הוכחה לבר מקורבא שפיר אזלינן בתר קרוב וע' בש"ע יו"ד סי' רצ"ד סי"א ובט"ז שם וא"כ בנ"ד דאיכא ס"א בגופו וס"מ וט"ע בבגדים אין לך הוכחה גדולה מזו ובודאי אזלינן בתר קרוב ויש לדמות זה ג"כ להך דתשו' הרא"ש גבי מכלוף בן מלול דכיון דהיו יודעים שבעל האשה הזאת הלך דרך המקום ההוא שמת שם אמרינן דהוא הוא ולא תלינן באחר דכשם שהתירו בעובדא דיצחק ר"ג ע"י שהיו יודעים מקום יציאתו מן קורטבא ה"ה דיש להתיר בדידעינן המקום שהלך לשם ועתשו' מהרי"ט סי' ל' ובתה"ד סי' רכ"ד. גם יש להתיר בנ"ד מטעם שכ' בנובי"ק סי' מ"ד דהיכי דיש ס"א בגוף וט"ע בבגדים לא חיישינן לשאלה דהא דחיישי' לשאלה ול"א חזקה כ"מ שנמצא ת"י אדם הוא שלו הוא משום דיש כנגדו חזקת א"א והיכי דיש ס"א אינו אלא ספק דילמא אתרמי עוד אחר כזה והספק מגרע החזקה דא"א ומהני הכרת הבגדים מטעם חזקה כ"מ שנמצא ת"י אדם הוא שלו ע"ש ובסי' נ"א מובא ד' המהר"ם ברבי דבט"ע בבגדים ל"ח לשאלה כלל ומבואר אצלי בתשו' א' דדיחוי של הנוב"י שם חוזר ונראה וכ"כ באמת הפנ"י דב"מ כ"ז. ובפתיחה וכן הסכים בתשו' רעק"א סי' ק"ז ובתשו' מהר"ם מינץ מהג' מאובין ז"ל סי' כ"א. בפרט בנ"ד דיש ג"כ לצרף ד' הב"ח בתשו' סי' פ"ו דבזמן מועט ל"ח לשאלה. וע"כ מכל הלין טעמי כאשר תשהא האשה י"ב חודש ולא תשמע מאומה מבעלה ויאבד שמו וזכרו כמ"ש בתשו'