הרי בשמים תטז

ולכך בצורבא מרבנן דאיכא כנגדו תרי רובי מותרת ע"ש ולפי"ז שפיר מוכיח הגמ' דע"כ לא ס"ל לרב אשי סי' דאוריי' דאל"ה שפיר הו' סמכינן גם בא"א והא דלא סמכינן במשאל"ס ארובא הא לרב אשי לשי' באמת הוא מדינא משום דאיכא ב' חזקות חזקת חי וחזא"א. וזהו רק לפלפולא אבל לדינא נראה דבנטבע ליכא חזקת חי דכיון דנפל למים איתרע החזקה כנ"ל: והנה ראיתי בנוב"י שם שהשיג ע"ד הריב"ש שכ' דרוב לא עדיף מב' חזקות מהא דחולין י"א. דיליף רבה בר ר"ש דאזלי' ב"ר מפרה אדומה דדילמא טריפה היא ואי איתא דרובא לא עדיף מתרי חזקי א"כ הרי התם איכא תרתי חזקי דדילמא במקום נקב קא שחיט ואין השחיטה כלום והוי נבילה וא"כ איכא חזקה שא"ז דבהמה וגם אוקי גברא שמזין עליו בחזקת טמא והוכיח מזה דרובא עדיף מתרי חזקי ע"ש ולפענד"נ דאין מכאן השגה כלל ע"ד הריב"ש ז"ל עפמ"ש הריטב"א בקידושין ע"ט בהא שהקשה דאמאי שליא בבית הבית טמא נימא סמוך מיעוטא דשליא בלא ולד לחזקת טהרה דהבית והו"ל פו"פ ותי' כיון דאין אנו דנין על הבית רק גוף הספק הוא על השליא א"כ כיון דהשליא בפ"ע הוא טמא מחמת רוב שליות יש להם ולד ואין בגופה חזקה הסותרת הו"ל כודאי ותו ל"מ חזקת הבית כלל ע"ש וא"כ ה"נ כשאנו דנין על הפרה אם היא כשירה הלא אנו אומרים דהיא כשרה מחמת רוב בהמות כשרות הן ותו ל"מ חזקת גברא שמזין עליו בחזקת טמא משא"כ כשאנו דנין על האשה אם בעלה חי אם הותרו חרצובות האישות מעלי' הא תיכף עומד לנגדנו שני החזקות חזקת א"א דהאשה וחזקת חי דהבעל שפיר כ' הריב"ש דלא אלים הרוב מינייהו. אפס הא אמינא דבנטבע ל"ש לאוקמי אחזקת חי דמכי נפל למים איתרע כנ"ל ונהי דבמה שרוצה המבי"ט לומר דבהלך לאיזה מקום ולא שב איתרע החזקה חלקו עליו הפוסקים היינו כיון דלא ידעינין משום מעשה שנעשה בו לגרע חזקת חיותו משא"כ כשנפל למים שפיר י"ל דאיתרע חזקת חיותו. ולא גרע מהא דמצינו דרגל"ד ע"י מעשה מגרע החזקה כמ"ש התוס' בכ"ד וע' בתה"ד שהובא בחמ"ח ס"ק ל"ג. דאומדנות מוציאות מחזקה ע"ש ועתוס' קידושין ס"ה: ד"ה נטמאו כו' ואפשר כיון דהחזקת א"א וחזקת חי דהבעל משולבין זב"ז הו"ל כאלו אין כאן חזקה לאיסורא כלל. שעפי"ז כ' במק"א לבאר ד' הרמב"ם. פ"ז מה' נחלות ה"ג מי שטבע במשאל"ס כו' אבל היו לו סימנין מובהקין בגופו כו' אעפ"י שאין משיאין את אשתו שאני אומר שלא החמירו בדברים אלא מפני איסור כרת ע"ש ולכאורה תמוה דבמאי מיירי אי בסימן מובהק ביותר הא משיאין את אשתו ואי בסי' אמצעי הרי מספקא לן בגמ' אי סד"א או דרבנן ול"מ סי' דרבנן גם באיסור שאינו כרת ולהאמור י"ל דקאי על נטבע במשאל"ס דליכא חזקה לאיסורא ואף דאיכא איסור דאוריי' בכ"ז הרמב"ם לשיטתי' דס"ל סד"א מה"ת לקולא היכי דלא אתחזק איסורא ולכך קא' מפני חומר כרת והיינו כמ"ש הכ"מ פ"ט מה' ט"מ דבס' כרת מה"ת לחומרא ודוק: סי' סג והנה ראיתי בנובי"ק סי' ל"א שרוצה לומר דאפי' אי סימנין דרבנן היי"ד היכי שהסימנים באין להוציא מחזקה אבל אם אין הסי' נגד החזקה פשיטא דמהני סי' מה"ת והא דמיבעיא לן בב"מ כ"ז באבידה דליכא חזקה כ' שם דהמוצא הוי מוחזק באבידה וסי' מפקי מחזקה ע"ש [ועפי"ז הי' מקום להסביר טעם האומרים דשני סי' אמצעיים מצטרפין להיות סי' מובהק משום דבסי' א' היא יוצאת מחזקת א"א דהרי קיי"ל בס"א אם ניסת ל"ת וכ"כ הנוב"י בתשובותיו דע"י סי' א' מסתלקת חזקת א"א וא"כ ממילא מועיל הסי' הב' כיון שאינו עוד להוציא מחזקה והוי דומיא דכ' הפוסקים לענין ס"ס דאף דל"מ במקום חזקה בכ"ז היכי דאיכא ג' ספקות מהני גם במקום חזקה כיון דע"י ספק א' מסתלק חז"א וממילא מועיל אח"כ ההיתר דס"ס וה"ה בנ"ד י"ל הכי] הנה באמת במחכת"ה לא כן שמענו מדברי הראשונים ז"ל שכולן מתנבאים בסגנון א' דמוצא אבידה ל"ה מוחזק כמ"ש בתוס' יומא פ"ה. מטעם דל"ה מוחזק אלא היכי דאתא לידי' מדעת בעלים אבל מציאה כיון שלא באה לידו ברשות בעלים אין לו חזקת ממון וכ"כ בתוס' כתובות ט"ו: ובמרדכי שם וכ"כ בב"ש סי' ד' ס"ק נ"ו בשם הה"מ דלהמוצא לית לי' חז"מ משום דלאו ממון דידי' הוא וכ"כ בנימוק"י ב"מ פא"נ ובאס"ז כתובות נ"ה: ועפנ"י כתובות י"ב: ובש"ש שמעתא ד' פט"ז. ובחידושי כתבתי לבאר בזה דברי הש"ס ב"מ י"ב: האי שפחה ה"ד אי דאייתי שתי שערות מאי בעיא גבי' ואי דלא אייתי ב' שערות אי אית' לאב דאבוה הויא ואי דליתי' לאב תיפוק במיתת האב והקשה באס"ז שם הרי משכחת לה כגון שנולדה ספק בת תשעה לראשון או ז' לאחרון ומכרו שניהם לאחר אותה בת ומית חד מינייהו בתר הכי והשתא מציאתה לעצמה דאמרה לאידך אייתי ראי' דאבי את ותי' דא"כ גם היתה יוצאת מן האדון במיתת חד מינייהו דהא היא מוחזקת בעצמה ואמרה לאדון אייתי ראי' דזהו שמת לאו אבי הוא עכ"ד. אמנם עדיין קשה לכאורה לפמ"ש בקצוה"ח סי' רמ"א סק"ג ע"ד מהרי"ק שכ' דמי שיש לו מטלטלין בעין ביד אחר וא"ל בעל המטלטלין מחולין לך ל"מ דבדבר שהוא בעין ל"מ מחילה ומייתי ראי' לדבריו מקידושין י"א. דפריך התם גבי ע"ע לימא לי' באפי תרי זיל ומשני רבא ע"ע גופו קנוי לו הרי דכיון דגופו קנוי לו דמי לממון שהוא בעין דל"מ מחילה וכ' דלכאורה אפשר לדחות ראי' זו משום דשאני ע"ע שהאדון מוחזק בעבדו שהוא בביתו וברשותו ומש"ה ל"מ מחילה כשגופו קנוי לו ודחה זה דהרי מבואר מד' התוס' גיטין י"ז דעבד חשיב מוחזק בעצמו שהרי כ' שם וז"ל וא"ת וג"ש למה תקנו בו זמן כו' ואור"י דתיקנו זמן דאי לא הוי בו זמן פעמים שהוא מוכר עבדו ואח"כ יכתוב לו ג"ש בלא זמן והי' אומר העבד לרבו שני אייתי ראי' ששטר מכר שלך קדם לשחרור והעבד מוחזק בעצמו והלוקח בא להוציא ממנו השעבוד עכ"ל הרי להדיא דחשבינין אפי' לעבד כנעני מוחזק בעצמו וכ"ש ע"ע וכ' הקצוה"ח שם לדחות ראי' זו דשא"ה כיון דלפי דברי העבד כבר יצא מרשות רבו ע"י שחרור ול"ש בי' חזקת מ"ק כיון דכבר יצא מרשות רבו ראשון ממ"נ או ע"י שחרור או ע"י מכירה לשני א"כ כיון שהעבד מוחזק יאמר דכבר יצא מרבו ראשון קודם המכירה ואינו משתעבד לרבו שני מספק אבל במה שהוא נוגע לשחרור העבד מאדונו אפי' היכי דמספקא לן אם שחרורו שחרור או לא נמי ע"כ משתעבד לרבו משום דמוקמינן לי' בחזקת מ"ק ולא חשיב מוחזק מספק כיון דהספק הוא בחזקת עצמו גופי' עכ"ד ולפי"ז הדרא קושי' האס"ז הנ"ל לדוכתה דל"ש לתרץ משום דא"כ היתה יוצאת במיתה חד מינייהו מספק כיון שהיא מוחזקת בעצמה משום דכיון דהספק הוא מחמת עצמה הלא בכה"ג מוקמינין לה בחזקת מ"ק שהוא האדון ונלפענ"ד לתרץ עפ"מ שהתעוררו האחרונים בהא דקיי"ל ביבמות ק' במשנה ספק בן ט' לראשון או בן ז' לאחרון אין הבן יורש אחד משניהן מפני שהוא ספק אמאי לא נוקי האשה בחזקת הגוף דהיתה ריקנית והשתא הוא דנתעברה והיינו שמעשה ההשתנות של ההריון נעשה באיחור הזמן בשלמא על הא דא' בכ"ד הכה את זה וחזר והכה את זה דפטור משום דהוי התראת ספק ל"ק דלחייב על הכאת הב' מכח חזקת הגוף דהעיבור הי' באיחור הזמן זה ל"ק דכבר כ' בתה"ד סי' ר"ז דהא דסוקלין על החזקות הוא רק בחזקה שאינה פוסקת כבקידושין פ'. אבל חזקה הפוסקת כגון חזה"ג לא אלימה לחייב עלי' בד"נ ע' ישוע"ק אה"ע סי' י"ט וקנ"ד ובס' עטרת חכמים חאה"ע סוסי' ז'. אמנם לענין ירושה אמאי לא יירש הב' מטעם חזקת הגוף עכו"פ בבית הספק. אמנם באמת ג"ז ל"ק עפי"ד הרמב"ן בכתובות כ"ב שכ' שם לענין חזקת כשרות דל"מ לאפוקי ממונא כיון דקיי"ל אין הולכין בממון אחר הרוב ומכ"ש בתר חזקה דלא אזלינן להוציא ממון וע' מהרי"ק שורש ע"ב שכ' דמאי דמצינו בתלמוד כמה חזקות שמוציאין ממון ע"י כגון חזקה א"א פורע ת"ז וחזקה דאין העדים חותמין עהש"ט אא"כ נעשה בגדול וכהנה רבות היינו משום דהני חזקות הם מכח טעם וסברא אבל לא בחזקת הגוף וה"ה הכא י"ל דל"מ לי' חזה"ג דהאם לענין להוציא מהיורשין והנה מבואר בתוס' ב"ק ר"פ המניח ובכ"ד דהא דאין הולכין בממון אחה"ר הוא דוקא היכי דאיכא חז"מ אבל היכי דליכא חז"מ שפיר אזלינן בתר רובא. וכבר הבאנו בשם הקדמונים הנ"ל דלהמוצא אבידה לית לי' חז"מ ולפי"ז יתיישב שפיר קושי' האס"ז הנ"ל שהקשה דנוקי כגון שהוא ספק ט' לראשון או ז' לאחרון ומכרוה שניהם ואח"כ מת א' מהם כנ"ל די"ל דממ"נ אי מת הראשון הרי מציאתה להשני מכח חזה"ג שנעשה מעשה ההריון באיחור הזמן כנ"ל ול"ש לשנויי דא"ה בממון אחה"ר מכ"ש בתר חזקה כיון דהיכי דליכא חז"מ הא אזלינן גם בממונא בתר רובא וה"ה בתר חזקה במוצא אבידה הא ליכא חז"מ כנ"ל [ואפי' לד' קצת מרבוותא ז"ל שרצו לומר דבאופן דאיכא יאוש וקניי' המוצא ביאוש אית לי' חז"מ בכ"ז תיכח למ"ד לעיל בסוגיא שם דקטן אית לי' זכיי' לנפשי' ואבוה מיני' קא זכי' י"ל דאית לה להאמה זכות ממונא משא"כ למאי דאיתא שם דקטן ל"ל זכיי' כלל ובהגבהת הקטן הוי תיכף של אביו שבשעה שמגביהה מריצה אצל אביו א"כ ל"ל חז"מ לכ"ע] וא"כ הוי מציאתה לאחרון מכח חזה"ג ואי מת השני הא יוצאת מהאדון במיתת האב דשמא אבי' הוא והיא מוחזקת בעצמה ואי דמוקמינין לה בחזקת מ"ק שהוא האדון כנ"ל ז"א דכנגד חזקת מ"ק הא איכא חזה"ג והיא בת ז' לאחרון וא"כ שוב הו"ל ספק השקול ושפיר מהני תפיסתה שהיא מוחזקת בעצמה ודוק: והנה ראיתי לא"א הרב הגאון נ"י בספרו תולדות יצחק בדיני סימנים שהקשה מש"ס ב"ק נ"ז. א"ל אביי לרב יוסף ואתי לא תסברא דשומר אבידה כש"ח דמי והארחב"א א"ר יוחנן הטוען טענת גנב באבידה משלם תשלומי כפל ואיס"ד ש"ש הוי אמאי משלם תשלומי כפל קרנא בעי שלומי והקשה דהרי משכחת להאי דינא כגון שהכריז המוצא שמצא גלימא ואתא בעל אבידה ויהיב סי' וטען המוצא אז שנגנבה הגלימא והרי להוציא מחז"מ ל"מ סי' א"כ הי' רוצה המוצא למפטר נפשי' מקרן בטענת נגנבה כיון דמביתו הא ל"ה צריך לשלם משום דלא הביא עדים רק אמר סימני הגלימא וסי' הא ל"מ להוציא מחז"מ ואי דא"כ כפל נמי לא ישלם כיון דסי' ל"מ להוציא מחז"מ ז"א דהרי כ' בתוס' ב"ק ס"ב: ד"ה יצאו שטרות בהא שהקשו ל"ל קרא למעט שטרות מכפל הרי אפי' איבדו בידים לא משלם למאן דלא דאין דינא דגרמי ואפי' למאן דדאין ל"ה אלא מדרבנן ותי' כיון דאי איתא לשטר בעין חייב להחזיר ס"ד