הרי בשמים תיא

רב אשי התם המשנה דמצא גיטי נשים כו' דדייקינין הא אמר תנו נותנין ואפי' לזמן מרובה וכן הברייתא דמצא גט אשה בשוק בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה ואפי' לז"מ כגון דאמר נקב יש בצד אות פ' ודוקא נקב בצד אות פ' אבל נקב בעלמא לא והק' הפנ"י דהרי אפי' אי סי' דרבנן הלא בתוס' ב"מ כ': כתבו דהא דחיישינן לשני יוב"ש אינו אלא מדרבנן משום לעז ולגבי דרבנן הא מהני סי' דרבנן ונראה דהנה לכאורה יש להבין האיך נוכל לומר דחששא דב' יוב"ש אינו רק דרבנן משום לעז הלא במתניתין גיטין כ"ז דקתני בה לזמן מרובה פסול משום חששא דב' יוב"ש קתני התם אם מכירו כשר וכ' בתוס' שם דמיירי דליכא עידי נפילה ולא עידי מציאה ומהימן כשהוא בעצמו מצאו במגו דלא אבדתי וא"כ ליכא חשש לעז דלא ידע הבעל מהנפילה כלל ומה יערער וע"כ דחששא דב' יוב"ש אינו משום לעז רק מדינא דאורייתא פסול ובפרט בסוגי' דב"מ שם דדייק ממתני' הא אמר תנו נותנין וכן ר"ז דדייק מהברייתא דמצא גט אשה בשוק בזמן שהבעל מודה יחזיר ואפי' לז"מ התם בודאי ל"ש חשש לעז כמ"ש בס' מים עמוקים שם עפי"ד הש"ס גיטין ה' בעל עצמו שהביא גיטו אצ"ל בפ"נ ובפ"נ דטעמא מאי אמור רבנן כו' איהו מנקיט לי' בידי' וערעורי קא מערער וע"כ דחששא דב' יוב"ש הוא מדינא דאורייתא וע"כ דכונת התוס' דב"מ הנ"ל שכ' דאינו רק משום חשש לעז קאי על הא דפריך התם רב עמרם לרבה דקא' בהך גיטא דאשתכח בבי"ד דר"ה כו' דיחזיר דאף דבבי"ד הוי שיירות מצויות בכ"ז אפי' בשיירות מצויות כשלא הוחזקו ב' יוב"ש לא חיישינן דלא כר"ה דס"ל דחיישינן והוכחתו דרבה הוא ממתני' דקתני כל מעשה ב"ד ה"ז יחזיר ופריך לי' רב עמרם דנהי דבכה"ג ליכא פסול דאורייתא כיון דלא הוחזקו אבל הא איכא חששא דלעז מדרבנן וכיון שכן מאי קמדמית ממונא לאיסורא דבממונא הא ליכא חשש לעז ורבה קא משני לי' שטרי חליצה ומיאונין תנן דהוא ג"כ איסור ומשמע דליכא חשש לעז בשיירות מצויות ולא הוחזקו ובחידושי כתבתי לבאר פירכת ר"ע לרבה מאי קמדמית איסורא לממונא עפי"ד הרמב"ן ביבמות קט"ו שכ' דטעמא דרבא שם דס"ל דל"ח לתרי יצחק דכיון דהעדים שראו בו שמת העידו שהי' הולך מקורטבא לאספמיא הרי שראו אותו בקורטבא וכיון שכן אמרינן כאן נמצא כאן הי' ותולין שזה הנמצא שראו אותו עכשיו בקורטבא הוא הידוע שהי' דר בעיר קורטבא ול"ח שמא ממקום אחר בא לכאן ואותו יצחק שמכאן הלך לו למקום אחר ע"ש ובנימוק"י שם הקשה ע"ז דהתם קיי"ל כרבא ואם הוא מטעם כנכ"ה הרי עיקר דין זה הוא בפ' המדיר והתם לא קיי"ל כרבא דס"ל כנכ"ה אלא כרב אשי דלא ס"ל כנכ"ה ותי' דדוקא גבי איסור סמכינן אכנכ"ה ולא בממון ע"ש ובתשו' נובי"ק סי' ל"ו רצה לומר דס' הנימוק"י הוא דרק לענין להוציא ממון ל"א כנכ"ה אמנם בש"ש שמעתא ז' פי"ז הוכיח מסוגיא דהמדיר שם דלגבי ממון אפי' להחזיק ל"א כנכ"ה ע"ש והנה בחי' הרשב"א גיטין כ' דלז"מ דחיישי' בשיירות מצויות היינו דחיישי' שמא משיירות הראשונות נפל כיון דאמרי' כנכ"ה עוד קודם שאבד זה הגט שם ולפי"ז זהו דפריך ר"ע לרבה מהא דפשיט מהך דכל מעב"ד ה"ז יחזיר דל"ח בשיירות מצויות מאי קמדמית איסורא לממונא דבממון כיון דל"א כנכ"ה אזלינן בתר בתרא ואמרינן שזהו הגט שאבד זה משא"כ באיסורא שפיר חיישינן מטעם כנכ"ה] וכיון שכן י"ל דאנן דפסקינן דבשיירות מצויות ג"כ לא יחזיר הוא מדרבנן משום חשש לעז והא דכל מעב"ד יחזיר מוקמינן דאשתכח חוץ לב"ד כדא' התם בסוגיא ותתיישב לפי"ז קושי' הב"ש על הרמ"א סוסי' קל"ב שכ' דאם נזכר שם העיר בגט אין לחוש לשיירות מצויות דא"כ היכי מוכיח בסוגי' שם דרבה בעי תרתי מדקא' בההוא גיטא דאשתכח בבי"ד דר"ה דכתיב בי' בשוירי מתא דעל רכיס נהרא דיחזיר הרי התם נזכר שם העיר בגט וי"ל עפמ"ש הרמ"א בח"מ סי' מ"ט ס"ז לענין ב' יוב"ש שאין מוציאין שט"ח זע"ז דאם נכתב בשטר שם העיר של יוסף ב"ש א' לא גרע מסי' ע"ש וי"ל דנהי דסי' מובהק ל"ה משום חשש שני שוירי אבל עכ"פ סימן אמצעי הוי ובממונא מהני ג"כ סי' אמצעי כמ"ש ברמב"ם פ"ז מנחלות ה"ג ע"ש וניכ"מ פי"ג מגירושין. ולפי"ז י"ל דלהכי פסקינן דמהני בשיירות מצויות ולא הוחזקו כתיבת שם העיר בגט דנהי דיש חשש שני שוירי אבל הא כתיבת שם העיר הוי כסי' אמצעי עכ"פ וכיון דשיירות מצויות ולא הוחזקו ל"ה רק דרבנן מהני גם סי' אמצעי אמנם זהו תינח למאי דפסקינן דש"מ ולא הוחזקו ל"ה רק דרבנן משא"כ התם הא כבר הוכחנו דע"כ קאי לענין שיפסל מדאוריי' דחששא דלעז הא ליכא ע"כ התם כיון דהבעל אמר תנו וכנ"ל וא"כ לגבי דאוריי' הא ל"מ סי' אמצעי ול"מ ג"כ כתיבת שם העיר. ויתכן ליישב עפי"ז מה דקשה לכאורה בדברי התוס' ב"מ שם ד"ה הא אמר תנו נותנין כו' אבל אם לא נמלך מתחלה מלגרשה וגירשה מחזירין לה הגט לראי' אפי' אינו שלה וקשה הא אפי' בכה"ג ל"ה לן להחזיר דילמא זה הגט זמנו קודם לזה הגט שנתגרשה בו ותטרוף מלקוחות שלא כדין וכקושי' הגליון שם וי"ל דלענין זה שפיר מיתוקמא בשיירות מצויות ורק שנכתב שם העיר בהגט דלגבי ממון הא ל"מ סי' אמצעי כנ"ל וכיון שכן מיושב שפיר קושי' הפנ"י הנ"ל דר"א דמוקי התם כגון דקא' נקב בצד אות פ' ע"כ בעי לאוקמי המשנה אפי' בהוחזקו וש"מ דלא כרבה ור"ז שם וא"כ בכה"ג הא איכא חשש דאוריי' כנ"ל ושפיר בעי סי' מובהק דלגבי דאוריי' הא ל"מ סי' אמצעי אי סי' דרבנן וממילא מיושב נמי לפי"ז דברי התוס' שם שהקשו דילמא לכך בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה משום דבעל שאמר גירשתי את אשתי נאמן מכאן ולהבא משום דבידו לגרשה ותי' דכיון דלמפרע א"נ גם להבא א"נ ולכאורה מנ"ל להתוס' דשיטת הגמ' אזיל הכא אליבא דמ"ד ב"ב קל"ד דל"א בתר גופא פ"ד דילמא אמרי' פ"ד ובאמת נאמן מכאן ולהבא אפס דפירכת ר"ז היא דהיל"ל דלא יחזיר לה הגט לז"מ משום דבגט הזמן נכתב מקודם ותטרוף מלקוחות למפרע מהזמן שנכתב ולמפרע הא א"נ ולהאמור נכון דהוכחת התוס' הוא מדמשני ר"א דמיירי בסי' מובהק דוקא ואי מצד הגירושין גופייהו הא אין חשש דבעל שאמר גירשתי את אשתי נאמן וא"צ הסי' רק לענין חשש טריפת לקוחות שלא כדין ובממונא הא מהני גם סי' אמצעי כנ"ל ומעתה מיושב ע"נ קושי' התוס' דיבמות הנ"ל דהרי רבא ס"ל ביבמות קט"ז: גבי שטרי דחבי בר ננאי דאגבי בהו רבה זוזי דאף בהוחזקו וש"מ ל"ח בממונא וילפי' איסורא דלא הוחזק מממונא דהוחזק כמ"ש בתוס' שם ולפי"ז עכצ"ל דרבא ס"ל דאפי' בהוחזקו וש"מ לאו מדינא פסול רק משום חשש לעז דאי הוי פסול מדינא הא ליכא לחלק בין איסורא לממונא כס' התוס' בב"מ הנ"ל וכן הוכיח באמת הפנ"י בחי' לגיטין כ"ז ע"ש וכיון דס"ל דבכל ענין ליכא רק חשש דרבנן שפיר מיתוקמא אליבי' ההוא דמצא גט קשור דלגבי חששא דרבנן הא מועיל שפיר סי' דרבנן ומיושב קושי' התוס' ע"נ ודוק: ומעתה נשוב לנ"ד לענין דינא אם לא הי' חששא דנתפח הי' מקום לצדד להקל גם באשתהי להך טעמא שכ' הב"ש בסק"צ דלכך ל"מ באשתהי טב"ע משום שאפי' מי שלא ראה הטביעה אומר קצת בדדמי ע"ש א"כ בצירוף סי' שאינו מובהק שפיר מועיל כנ"ל אמנם לאידך טעמא של הב"ש שם משום שכשמשתהא א"י להכירו א"א להקל בנ"ד רק בלא אשתהי דבאשתהי כיון שא"י להכירו בפ"פ הא הוי מדאוריי' לשינויא בתרא בבכורות מ"ו: דקא' יכיר לחוד והכרת פנים לחוד דאי ליכא הכרת פ"פ מדאוריי' ל"ה הכרה ובאמת לפענ"ד מוכח הכי מעובדא דב' ת"ח שטבעו ביבמות קט"ו הנ"ל דמוקמינן התם כגון דקאמרי אסקינהו קמן וחזנהו לאלתר וקאמרי סימנים וכ' בתוס' שם דלכך קא' לאלתר דאי שהו לאחר שעלו מן המים מתפחי ע"ש וא"כ אינימא דהטעם דבאשתהי א"י להעיד משום דקא' קצת בדדמי א"כ התם דקאמרי סימנים הו"ל למישרי אפי' בשהה כנ"ל וע"כ כהטעם הב' של הב"ש שא"י להכירו בפ"פ לאחר שנשתהא ול"מ מדאוריי' ול"מ הצירוף דסי' אמצעיים והכי מוכח באמת ממ"ש הרמ"א בסכ"ו בספק אם נשתהא אם לא אזלינן לחומרא ואי איתא דהטעם משום בדדמי הרי ל"ה רק מדרבנן והו"ל למיזל לקולא א"ו דהטעם הוא משום דא"א להכירו אח"כ והוי מדאוריי' ואזלינן בספקו להחמיר וגם הרי קיי"ל דבאשתהי ל"מ אפי' ראהו ב' עדים וכמ"ש בתשו' המיוחסות להרמב"ן סי' קכ"ח וענובי"ק סי' כ"ח ואי איתא דהטעם הוא משום בדדמי הרי הסכימו רוה"פ דבב' עדים ל"ש בדדמי והו"ל למישרי גם באשתהי וע"כ דהטעם משום דא"א להכירו וא"כ ל"מ גם בצירוף סי' אמצעיים. והנה אם באמת הי' המעשה בנ"ד דחזיו' בשעתי' תיכף משהועלה מן המים יש לצדד להקל בנ"ד גם בלעדי דברינו הנ"ל דאף שידע מהטביעה ואיכא חשש בדדמי בכ"ז יען שאמר גיסה של האשה איך האב איהם גיט דערקענט והגיד שבהחוטם ל"ה שום פצע וחבורה ולא נתפח ועיקר הכרה דפ"פ הוא בתמונת החוטם כמ"ש בתוס' בכורות ויבמות בשם הירושלמי הכרת פניהם ענתה בם זה החוטם וע' שבת קנ"א: דרז"ל עד אשר לא תחשך השמש והאור זו פדחת והחוטם ופרש"י זו פדחת המצח שהוא חלק ומצהיר יותר מכל הפרצוף. זה חוטם שהוא תאר פני אדם עכ"ל והלא כ' ברמ"א סעי' נ' לענין ע"א במלחמה דקיי"ל דבעינן שיאמר קברתיו דאל"ה חיישינן דאומר בדדמי ואפ"ה כשאומר מת וראיתיו אח"כ והכרתיו היטב בטב"ע נאמן ונהי דהח"מ וב"ש שם חולקין עליו בזה מ"מ בנטבע אף המחמירין בידע מהטביעה יודו דאם אמר הכרתיו היטב בט"ע דל"ח לבדדמי וכ"נ מלשון תשו' הר"ן סי' ג' ועתשו' צ"צ סי' ק"א וגדולה מזו כ' במהרי"ט ח"ב סוסי' ל"ג דאם אומר העד שדקדק היטב והכירו ל"ש בדדמי ומהני אפי' לא חזיו' בשעתי' ע"ש ועכ"פ בחזי' בשעתי' רק שידע מהטביעה בודאי ל"ש בדדמי היכי שאומר הכרתיו היטב וכ"נ מלשון הרי"ף ז"ל פ' האשה שהלכה דמביא שם עובדא דדיגלת דאנסבה רבה לאשת הנטבע אפומי' דשושבינא אף דמים כמלחמה וחיישינן לבדדמי וכ' שם דמיירי דאמר אסקוה לקמאי וחזיתי' לאלתר ואשתמודענא לי' דאיהו פ' והלשון אשתמודענא הוא שמכירו היטב דל"ש בדדמי גם הרי כפי המבואר בהגב"ע גם העדים האחרים הכירוהו בזקנו ושהי' ראשו קרח א"כ הא בב' עדים לא חיישינן לבדדמי כמ"ש הרא"ש פ' האשה שלום סי' ב' ג' ובתשו' מהר"י בן לב והמבי"ט. מבואר דגם בפסולין הדין כן ע' בק"ע סי' י' ורל"א דאין כח הדמיון גדול כ"כ לטעות בשנים ועב"ש ס"ק קי"ג ואף דהרי"ף חושש גם בב' עדים לבדדמי כבר חלקו עליו כל הפוסקים והעלו דבב' עדים ל"ח לבדדמי: