הרי בשמים תד

וא"כ התינח אי אמרינן כנסה בחזקת בתולה ונ"ב הוי מקח טעות א"כ אי לאו תחתיו הי' מק"ט והקידושין בטלין שפיר אמרינן כנכ"ה משא"כ הכא הא לר"ש קיימינן דאית לי' כנסה בח"ב ונ"ב אית לה מנה א"כ ל"ה מק"ט ול"ש כנכ"ה א"כ לא הו"מ לאוקמי בפ"פ ולאוסרה עליו משום דהוי ס"ס אולם הלא כבר כתבנו דלמאי דקיי"ל כרבנן דר"א דס' ביאה טמא שפיר אסורה על בעלה אף דהוי ס"ס משום דהוי ס"ט ברה"י עמהרש"א נדה י"ח. עכ"פ שמעינן מזה דאפי' לשי' התוס' דס"ל פיתוי קטנה אונס הוא בכ"ז פיתוי חרשת ושוטה לאו אונס הוי (ועתוס' ע"ז כ"ג. ד"ה ותו לא מידי שכ' דדוקא בנחבשה ביד נכרי לפי שהיא מסורה בידו אמרי דאי לאו שמתירא הנכרי משום הפסד ממון אסורה לבעלה אבל היכי שאינה ת"י של הנכרי כלל ויכולה לצעוק ויהי' לה מושיע מירתת הנכרי ואין לאוסרה על אותו יחוד כמ"ש בירושלמי שאני אשה שדרכה לצווח אפי' חרשת דרכה לרמז ע"ש ומשמע דהירושלמי מוקי המתני' דהאשה שנחבשה גם בחרשת ולכך אינה אסורה מחמת יחוד הנכרי משום שיכולה לצעוק ע"י רמיזה ומירתת הנכרי וקשה לפמ"ש בפירש"י ז"ל דמתניתין דהתם מיירי באשת ישראל א"כ בלא"ה לא נאסרה חרשת משום דפיתוי חרשת אונס הוא ושריא לבעלה ישראל ומשום דס"ל דפיתוי חרשת לאו אונס הוא אמנם באמת בתוס' שם דחו ד' רש"י וכ' דע"כ מיירי באשת כהן וא"כ ליכא לאוכוחי מידי מהא וסיפא דקתני ע"י נפשות אסורה לבעלה דמיירי גם לד' התוס' באשת ישראל דחיישינן משום אימת מות נתרצתה לו איפשר דסיפא לא מיירי מחרשת): אמנם כ"ז לפלפולא ואם לדין יש תשובה דהרי ע"כ אצטריך לן לאוקמי הברייתא בשוטה כזו שיכולה לשמור את גיטה וא"י לשמור א"ע דהוי' רק שוטה דרבנן לענין גירושין דאל"ה הא בשוטה קא' ביבמות ר"פ חרש דלא תקנו לה רבנן קידושין כלל ורק בשוטה דרבנן כ' בתשו' חת"ס אה"ע ח"ב סי' ג' דאם יכולה לשמור את גיטה הגם שא"י לשמור א"ע כיון דלענין גט הוי' רק שוטה דרבנן ומדאוריי' יכולה להתגרש ה"ה דיכולה להתקדש מה"ת ע"ש. [ושעפי"ז י"ל בדברי הש"ס יבמות קט"ז: א"ל לר"י לדבריך פיקחת תנשא שוטה לא תנשא ועמד בזה באס"ז כתובות כ"ב. דאיך נאמין לשוטה שאמרה מת בעלי וכ' בשם הרשב"ד לתרץ דמיירי בשוטה מעיקרא דככניסתה כך יציאתה ע"ש ולכאורה הא שוטה לא תקנו לה נישואין ולהאמור י"ל דמיירי בשוטה שיכולה לשמור קדושי' וא"י לשמור א"ע וע"כ שייך שפיר להאמינה במה שאמרה מת בעלי שתנשא אמנם אי נימא הכי הדר תקשי אמאי מהימנה באמת לומר מת בעלי שתנשא מטעם ככניסתה כך יציאתה הרי אי מיירי בשוטה שיודעת לשמור קידושי' הא הו"ל קידושין דאוריי' מעיקרא ועכצ"ל כפירוש הרמ"ה שם דמיירי בשוטה שיודעת בטיב נשואין ואלמנות והויין הקידושין באמת דאוריי' ומהימנה שפיר לומר מת בעלי אמנם עיקר דבריהם הקדושים של הראשונים ז"ל בזה שגבו מבינתי דלדעתי הקלושה לא מיירי הגמ' התם ביבמות בשוטה שמוכה בחולי השיגעון אלא הפירוש בגמ' דא"ל לר' יהוד' לדבריך דאינה נאמנת לומר מת בעלי אא"כ באתה בוכה ובגדי' קרועין א"כ פיקחת היינו שהיא בעלת ערמה ויודעת לרמות כדרך הש"ס לומר בכ"מ על איש שהוא חריף לרמות אי פיקח היא ושוטה היינו שאינה בעלת ערמה לא תנשא. אבל אין הכונה שוטה משוגעת ומצינו כאלה רבות בש"ס. והנה יש להביא סייעתא לד' החת"ס ז"ל מהא דכ' בחי' הרא"ה כתובות ל"ו: לתרץ קושי' התוס' בר"פ אלו נערות שהקשו לר"פ דמוקי בסנהדרין ע"ג: מתניתין דאלו נערת במפותה דאל"ה פטור משום דניתן להצילו בנפשו א"כ איך יפרנס הא דהכא על אשת אחיו דע"כ מיירי בנערה שנתארסה ונתגרשה ואר"ע במתניתין שם מ'. דיש לה קנס וקנסה לעצמה וכיון דאיירי במפותה הא מחלה ותי' הרא"ה דמיירי בשוטה ומפותה דא"י למחול ע"ש וקשה דהרי אמרינן בר"פ א"נ נערה אין קטנה לא הא מני ר"מ הוא דאמר קטנה אין לה קנס וא"כ הא קא' התם מ': דטעמא דר"מ דקטנה אין לה קנס משום דא"ק ולו תהי' לאשה במהוה עצמה הכתוב מדבר וכיון שכן הא גם שוטה אין לה קנס מה"ט משום דאינה מהו' עצמה דאין לה יד להתקדש. ולהאמור י"ל דמיירי בשוטה כזו שיודעה לשמור קידושי' ואינה יכולה לשמור א"ע דנהי דמחילתה ל"מ כיון דדעתה קלישתא ומדרבנן ל"מ הקידושין שלה מ"מ כיון דמה"ת יכולה להתקדש קרינן בה ולו תהי' לאשה ועמ"ל פ"ב מה' נערה הי"ג מה שהניח בצ"ע לענין פיתוי קטנה במקום שהקנס הוא שלה אי מהני מחילתה ע"ש] וא"כ ממ"נ האיך מיתוקמא הברייתא בקידשה עצמה בחו"ש דאי בשוטה דרבנן לענין גירושין א"כ מתקדשת מה"ת והוי א"א דאוריי' וא"כ הדק"ל למה אשמעינן הדין בחו"ש הרי גם בפיקחת מהימן לאוסרה עליו כנ"ל ואי בשוטה שא"י לשמור את גיטה הא ל"מ הקידושין אפי' מדרבנן. וכשאני לעצמי לולא דברי קדשו של החת"ס ז"ל הי' נראה לדעתי העני' דגם בשוטה דרבנן אינה יכולה להתקדש ע"י עצמה דהרי ביבמות קי"ג: אמרינן דלכך שוטה שיכולה לשמור את גיטה וא"י לשמור א"ע ד"ת מתגרשת מידי דהוי אפיקחת בע"כ א"כ ל"מ הך טעמא רק לענין גירושין דישנו בע"כ אבל קידושין הא א"א בע"כ וא"כ אם א"י לשמור א"ע אף יש לה יד לשמור הקידושין מ"מ כיון דאין לה דעת לאו בת קידושין היא מה"ת והסברא נותנת דאין להקיש בזה הוי' ליציאה כיון דבקידושין בעינין דעתה והיא אין לה דעת להקנות א"ע רק לענין שתתגרש ע"י אבי' שפיר הוכיחו התוס' בגיטין ס"ד: כשי' ר"ת דיכולה להתגרש אף בא"י לשמור את גיטה כיון דאי נימא דל"מ הגירושין ע"י אבי' א"כ לא תתקדש נמי דמקשינן הוי' ליציאה והיינו דבקידושי אבי' כשהיא קטנה הא ל"ב ג"כ דעתה דרחמנא זכי' לאב לקדשה שלא מדעתה ועי' בחי' פנ"י בגיטין שם ובבית מאיר אה"ע סי' קל"ז ס"ב אבל שתתקדש מה"ת שוטה ע"י עצמה אף באית לה יד לשמור קידושי' זה לא שמענו. וגם חז"ל לא תקנו לה קידושין דאין אדם דר עם נחש בכפיפה ודברי החת"ס ז"ל בזה נפלאו ממני שוב מצאתי בס' ג"פ סי' קי"ט סק"ל שכ' להדיא דכשנשאת כשהיתה שוטה אף באופן שיכולה לשמור את גיטה רק שא"י לשמור א"ע אין הקידושין חלין לא מד"ת ולא מד"ס וכ"כ אא"ז בנתה"מ סי' רמ"ג ע"ש: ואחר כל החזון הזה אנו מוכרחין ע"כ לפרש הברייתות בנתקדשו ע"י אביהן ובלא"ה לפי פירוש הר"י שבתוס' הנ"ל ע"כ לא מיירי בנתקדשה כשהיתה פיקחת ונשתטה לפמ"ש הרא"ש הובא באס"ז לפרש דברי הר"י הנ"ל שפירש משום שהן בחזקת מוכ"ע היינו דקידשה בחזקת מוכ"ע וע"כ מפרש שהיו חו"ש בשעת קידושין וע"כ מיירי שנתקדשה ע"י אבי' וכמ"ש הרמב"ם דחרשת ושוטה יש להן קידושין ע"י אביהן מה"ת ע"ש עכ"פ יהי' נשמע מזה דבחרשת ושוטה לכ"ע פיתויין רצון הוי דאל"ה נהי דבדברי התוס' הנ"ל שהקשו דהומ"ל לאוסרה י"ל דבאמת הו"מ לדחויי דלא נאסרה אלא דבלא"ה דחי לה משום דמשמע דמיירי לענין הכתובה דומיא דיש להן קנס אמנם הא על גוף הברייתא קשיא אמאי יש להן ט"ב הרי ליכא רק ס' תחתיו ס' אינו תחתיו דס' תחתיו ברצון ליכא כיון דנתקדשה בשעה שהיתה שוטה וליכא גבה רצון וליכא רק ס' אינו תחתיו ותפסיד כתובתה א"כ הרי יש לאוקמה אחזקת הגוף דבתולה היתה ונבעלה תחתיו וכיון דמשעת קידושין שוטה היתה הוי' פיתוי' אונס ולא הפסידה כתובתה דאף א"כ באונס לא מפסדה כתובתה ואי דלהבעל יש לו חזקת ממון ז"א דהרי כבר כתבנו בשם ההגהמ"ר דבכתובה הויא איהי מוחזקת ולא הוא וע"כ דחרשת ושוטה פיתויין רצון (והא דמצינו בב"ק פ"ו: לענין בושת דקטן זימנין דאית לי' בושת כד מיכלמי לי' ומיכלם ושוטה אין לה בושת הרי דדעת השוטה יותר קלשוא משל הקטן מזה אין ראי' דאיפשר דרק לענין בושת הלא אנו רואין שהשוטה מסיר מסוה הבושה מעל פניו בעשותו דברים שהאדם הבריא מתבייש לעשותן ולכך ליכא גבי' לעולם חיוב בושת אבל לענין רצון איפשר דהשוטה אית לי' רצון יותר מקטן והא דמצינו בירושלמי הובא בתוס' יבמות ק"ד: ד"ה והא דלענין חליצה ל"מ בשוטה אפי' בעע"ג ובקטנה שחלצה מהני בדיעבד מדאוריי' אפי' לר"מ כמ"ש בתוס' שם ק"ה: ד"ה קטנה בשם הירושלמי היינו לפי דשוטה אין לה דעת כלל לעשות בי"ד משא"כ קטנה ואין ראי' מזה למידי דתליא ברצון בלבד): ואם כנים אנחנו בזה נבא ליישב באופן אחר קושי' התוס' הנ"ל שהקשו להרבינו חננאל דס"ל מוכ"ע פתחה סתום אמאי לא מוקי רב ששת הברייתא דיש להן ט"ב ג"כ כר"ג ומיירי בטענת פ"פ. ונראה דהנה לכאורה יש להתבונן לפי פירוש הרא"ש הנ"ל בדברי הר"י דקידשה כשהיא שוטה ומיירי ע"כ בנתקדשה ע"י אבי' א"כ למה אצטריך לי' לרב ששת לשנויי דברייתא דיש להן ט"ב אתיא כר' יהושע הרי הו"מ שפיר לאוקמ' ג"כ כר"ג ובט"ד ואפ"ה יש להן ט"ב עפ"מ דא' בכתובות ע"ו. רישא מנה לאבא בידך סיפא מנה לי בידך ופירש"י דאתיא כולה כר"ג דחזקה דגופה עדיפא ורישא להכי ל"מ חזקה דגופא לפי שאין הטענה שלה אלא של אבי' שכתובת אירוסין לאב וחזקה דבת ל"מ לגבי אב ע"ש וא"כ כיון דכבר אוקימנא דברייתא זו ע"כ אתיא כרבנן דר"מ דהוא ר' יהודא דס"ל קטנה יש לה קנס וא"כ הרי בכתובות מ"ג במשנה ס"ל לר' יהוד' דכתובה הראשנה של אב אף מן הנישואין וא"כ הה"נ כיון דע"כ מיירי ביש לה אב דהא נתקדשה ע"י אביה הא הו"ל הכתובה של אבי' והרי כתבו המפורשים דהכא ע"כ קאזיל להך שינויא בכתובות י"ב: דטעמא דר"ג דקא' איהי מהימנה הוא מטעם חזקה ולא משום מיגו דלא טענינין בעבור חרשת ושוטה טענה כזו שגם אי היתה פיקחת לא היתה נאמנת רק במגו ערמב"ן במלחמות וא"כ כיון דטעמא משום חזקה הא חזקה דבת ל"מ לגבי האב. ובשלמא אי ל"ה מיירי דנתקדשה ע"י אבי' אף אי הו"א דיש להן קידושין דרבנן אבל הא אין מגיע לה כתובה מה"ד רק משום שכתב לה א"כ הו"ל רק כמו מתנה דכתבו בתוס' כתובות מ"ו: ובב"ש סי' ל"ז דדוקא כסף קידושין שייך לאב משום שמפקעת עצמה מרשותו אבל שאר מתנה שנותנין לבתולה אינה של אבי' ע"ש אבל בקיבל אבי' קידושין דחלין הקידושין מדאורייתא ומגיע לה כתובה מה"ד מתנאי ב"ד א"כ שייך הכתובה להאב וכיון דחזקה דבת ל"מ לגבי אב להכי יש לה ט"ב אף לר"ג ולמה איצטריך לי' לר"ש לדחוקי ולשנויי דאתיא כר' יהושע. אכן י"ל דרוצה ר"ש לשנויי הברייתא בכל ענין אפי' כשמת האב בין האירוסין לנשואין דנהי דבין הנשואין להבעילה ע"כ מיירי דל"ה שהות כמ"ש המפורשים והאריך בזה בתשו' בר"א הנ"ל אבל הא יוכל שפיר להיות שמת האב במשך זמן האירוסין וא"כ בשעת נישואין ל"ה לה אב והוי' הכתובה שלה וכיון שכן שפיר מיושב קושי' התוס' שהקשו דלוקמי לההוא ברייתא בטענת