הרי בשמים תג

מצי לאוקמי תרווייהו כר"ג והא דקתני אין להן ט"ב מיירי בטענת דמים וחרשת ושוטה מוקמינין להו בחזקת מוכת עץ כפי' הר"י בתוס' שם ולכך אין להן ט"ב דמוכ"ע אין לה דמים והא דקתני יש להן ט"ב מיירי בטענת פ"פ וא"כ מה בכך דהויין בחזקת מוכ"ע הא מוכ"ע פתחה סתום ואיהו הא טעין פ"פ מצאתי ולכך שפיר יש להן ט"ב. ובפשיטות י"ל עפ"מ דא' לעיל י"א: דלרבנן דר"מ מוכ"ע בין הכיר בה בין לא הכיר בה כתובתה מנה ורב ששת ס"ל התם כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה כתובתה מנה וא"כ אחרי דאוקימנא הברייתא דיש להן ט"ב כרבנן דר"מ דקטנה יש לה קנס וא"כ לא מיתוקם כר"ג דהוי' בחזקת מוכ"ע דא"כ מאי איכא בין טענתא דידי' לדידה דאיהי אינה יכולה לתבוע רק מנה דהוי' בחזקת מוכ"ע ולפי טענתו שנבעלה ג"כ אית לה מנה ולכך ע"כ מוקי לה רב ששת להך ברייתא כר"י דל"ה בחזקת מוכ"ע וטענתייהו במנה ומאתים ולפי"ז שפיר מייתי קודם רומיא דאילונית ומשני הא ר"מ הא רבנן כדי למיפרך הברייתות דחרשת ושוטה אהדדי דלולא זאת ל"ה קשה כלל דהו"מ לאוקמי בטענת פ"פ ואתיא כר"מ דס"ל מוכ"ע בין הכיר בה בין לא הכיר בה מאתים וטענתייהו במנה ומאתים ואי דהרי כ' התוס' לעיל דף י' דלר"מ דס"ל כתובה דאורייתא אינו נאמן בפ"פ להפסיד כתובתה משום חזקה אין אדם טורח כו' ז"א דזה ל"ש רק כסרוצה להפסידה כתובתה לגמרי אבל היכי שבא להפסידה רק מנה דלא מיבטל המקח ול"ש כאן נמצא כאן הי' נאמן מדינא משום דמצי אמר ברי לי שבעולה היתה ועלי' להביא ראי' שבתולה היתה כמ"ש הרמב"ן והרא"ה דמאן דמפיק שטרא בתנאה אמרינן לי' קיים תנאך ומהני גם למ"ד כתובה דאורייתא וכמו שהאריך בזה בשב שמעתתא שמעתא ב' פ"י וי"א ע"ש דפח"ח. אמנם אכתי קשה דהרי גם השתא דמוקמינן להברייתא כרבנן דר"מ ג"כ י"ל דאתיא כר"ג ומיירי בפ"פ ואי דמאי איכא בין טענתא דידי' לדידה דגם לפי טענתו מגיע לה מנה ז"א דשמא תחתיו ברצון ואין מגיע לה כלום ושפיר טענתייהו במנה ולא כלום וע"כ כד' הפוסקים דבחרשת ושוטה ליכא רצון דפיתויין אונס הוי: אמנם באמת מהא ליכא לאוכוחי מידי דלענין הספק שמא תחתיו ברצון הא הו"ל טענת הבעל א"י אם פרעתיך ע' חי' מהרי"ט כתובות י"ב: וכיון דמשקידשה נתחייב לה כתובתה והספק היא שמא זינתה אח"כ ברצון ואבדה כתובתה הו"ל א"י אם פרעתיך דחייב דמאי דאנן טענינין בשביל החרשת ושוטה הא הו"ל כטענת ברי כמבואר התם ואפי' למאי דמסקינין בכתובות מ"ד. והלכתא אחד זה ואחד זה מן הנישואין דבשעת נישואין אזדא לי' חיוב הכתובה דאירוסין וא"כ כשלא הי' שהות בין החופה להבעילה ע"כ דזינתה קודם הנישואין א"כ הו"ל טענת הבעל השתא כא"י אם נתחייבתי ז"א חדא דהא קאמר התם הטעם משום דמחלה לשיעבודא קמא וחרשת ושוטה הא לאו בנות מחילה נינהו ועוד דהרי התוס' שם תמהו בהא דפסקינין הלכתא א' זה וא' זה מן הנשואין הרי קיי"ל כר"נ בדיני ואיהו קאמר התם בשני שטרות היוצאין ביום א' ביטל שני את הראשון ואי אוסיף בי' דיקלא קלא לתוספת כתבי' ולא לבטולי קמא וא"כ בכתובה נמי דבשעת קידושין כותב לה תוספת לא נתבטלה הכתובה דאירוסין ותי' דבשלמא בדאיכא שני שטרות כשהוסיף בשני לא ביטל את הראשון הואיל והוא בידו עדיין משא"כ בכתובה דאירוסין הרי ליכא שטר כתובה באירוסין אלא מתנאי בי"ד הלכך שפיר נתבטל תנאי הראשון ע"י שטר ע"ש. ולפי"ז התינח בפיקחת משא"כ בחרשת ושוטה הא מתנאי בי"ד לית לה כתובה כדקיי"ל באה"ע סי' ס"ז וע"כ בדכתב לה באירוסין וא"כ בדאיכא שני שטרות בדאיכא תוספת הא לא ביטל שני את הראשון וא"כ הא לא נתבטל בשעת נישואין חיוב השטר כתובה דאירוסין וא"כ אי אומר הבעל שמא זינתה תחתיו ברצון הא הו"ל שפיר א"י אם פרעתיך וע"כ דטוען הבעל שמא נבעלה מעיקרא א"כ א"א לאוקמא בטענת פ"פ וכר"ג לאחר דמוקמינין הברייתא כרבנן דר"מ דא"כ תקשי מאי איכא בין טענתא דידי' לדידה כפירכת הש"ס בכתובות י"ג: וחוץ לדרכנו י"ל ע"ד הפלפול והחידוד דהנה באמת י"ל דמכח הספק שמא ברצון א"י להפסידה הכתובה כולה כיון דלענין המנה הא איכא ס"ס ספק באונס ואת"ל ברצון דילמא לאו תחתיו ואי דל"מ ס"ס להוציא ממון כמ"ש באמת הפנ"י בחי' כתובות ד"ט: ובט"ז אה"ע סי' ס"ח כיון דאפי' רוב ל"מ להוציא ממון מכ"ש ס"ס דגרוע מרוב ז"א דהרי כ' בהגהות מרדכי בכתובות פ' אלמנה ניזונת דבכתובה הולכין אחר הרוב כיון דמעשה בי"ד היא כמוחזקת דמיא ע"ש וע' ש"ש שמעתא א' פכ"ד אמנם הלא מבואר במפורשים דהסברא דהגהמ"ר לא יתכן רק לר' יוחנן דס"ל הטוען אחר מעב"ד ל"א כלום משום דאלים מעשה בי"ד וכמ"ש הרמב"ן במלחמות פ"ק דב"מ אבל לרב ושמואל דלית להו הא דהטוען אחר מעב"ד כמבואר בס"פ הכותב ל"א דכתובה כמוחזקת דמיא ומוכרחים אנו לומר הכי בד' התוס' ר"פ האשה שנתארמלה ע"ש וא"כ הדרק"ל דהו"מ לאוקמי בפ"פ ואתיא באמת הברייתא דלא כר' יוחנן. אמנם י"ל דהנה הש"ך בס' תקפו כהן כ' דהא דיכול להפסידה כתובתה משום אימור תחתיו ברצון היא רק באופן שנאסרה עליו דל"ש שלא תהא קלה בעיניו להוציאה דכיון שאסורה עליו בעמוד והוציא קאי אבל היכי דאיכא ס"ס שהיא מותרת לו הא שייך שלא תהא קלה בעיניו להוציאה שפיר אית לה כתובה אפי' אי זינתה ברצון ע"ש וע' בש"ש שם פכ"ג ולפי"ז הה"נ הא בלא"ה א"י להפסידה כתובתה מכח הס' דתחתיו ברצון אף אי נימא דל"מ ס"ס להוציא ממון כיון דעכ"פ היא מותרת לבעלה מכח הס"ס וממילא אית לה כתובה כנ"ל. אמנם אכתי יש להקשות דהרי באמת הקשה באס"ז כתובות ט' בהא דפריך התם והא ס"ס הוא הרי כל ספיקות שאתה יכול להרבות ברה"י ס' טמא ותי' דכיון דליכא חזקת טומאה אין אוסרין בס"ס. ובאמת הוא תמוה דהרי קיי"ל כרבנן במשנה דפ"ו דטהרות הובאה בב"ב נ"ה: דגם ספק ביאה טמא. אכן י"ל עפ"מ דבע"ז ע': מספקא לן אי ר"א ס"ל כר"א דאמר ספק ביאה טהור וע"כ שפיר פריך התם לר"א לשי' דמטהר בספק ביאה וא"כ לרבנן דקיי"ל כוותייהו דמטמאין בספק ביאה הא אסורה לבעלה אפי' בס"ס דברה"י אפי' בס"ס טמא אמנם עדיין י"ל דהרי מבואר בפ"ג דטהרות משנה ו' דשוטה הוי אין בו דעת לישאל וא"כ בא"ב דעת לישאל אפי' ברה"י ס' טהור והרי מבואר בסוטה כ"ט דלמאי דילפי' ס"ט ברה"י מסוטה בעינין דעת נוגע ומגיע וערמב"ם פ"ו מאה"ט ה"א דפוסק דס' שי"ב דעת לישאל גמרינן מסוטה ע"ש וא"כ הה"נ ל"מ במה דהבועל י"ב דעת לישאל כיון דהנבעלת היא שוטה וא"ב דעת לישאל אמנם הרי בנדה ה': קא"ר יוחנן דספק טומאה הבאה בידי אדם נשאלין עלי' אפי' בכלי מונח ע"ג קרקע כמו שי"ב דעת לישאל וא"כ הה"נ אליבא דר' יוחנן אף דהנבעלת היא שוטה וא"ב דעת לישאל מ"מ כיון דהבועל המטמא י"ב דעת לישאל שפיר אסורה על בעלה אף דאיכא ס"ס ובלא"ה אנו מוכרחין לומר הכי דהרי התוס' בכתובות י' כתבו דלמ"ד כנסה בחזקת בתולה ונ"ב אית לה מנה א"נ לומר פ"פ מצאתי משום חזקה דאא"ט בסעודה ומפסידה רק כשנאסרה עליו וא"כ כשאנו רוצין לאוקמי הברייתא בפ"פ עכצ"ל דנאסרה עליו אליבא דרב ששת ועכצ"ל דאתיא כר' יוחנן דס"ט הבאה בי"א נשאלין עלי' וכיון שכן דעיקר הקושיא הוא רק אליבא דר' יוחנן א"כ לדידי' הא בלא"ה לא אבדה כתובתה משום דאיכא ס"ס ואי דבס"ס א"י להוציא ממון ז"א דהא לר"י קיימינן ולדידי' דס"ל הטוען אחר מעב"ד ל"א כלום הא הו"ל כתובה כמוחזקת כמ"ש ההגהמ"ר הנ"ל ושפיר מהני ס"ס כנ"ל ודוק: והנה לכאורה הי' נ"ל לה"ר לד' המקום שמואל הנ"ל שכ' דאף למ"ד פיתוי קטנה אונס הוא מודה בחו"ש דפיתויין רצון הוי והוא מדברי התוס' כתובות הנ"ל שכ' לתרץ שי' הר"ח הנ"ל דהגמ' התם לית לי' החזקה דאא"ט בסעודה ומפסידה וא"נ להפסידה כתובתה בפ"פ והקשו תו לימא דהא דקתני יש להן ט"ב מיירי לענין לאוסרה עליו ותי' דמשמע דהא דיש להן ט"ב לענין כתובה קאמר דומיא דקנס ע"ש ולכאורה היכי הו"מ למימר דהא דיש להן ט"ב מיירי לאוסרה עליו דא"כ מאי אשמעינן בחש"ו הרי אפי' בפיקחת נמי מהימן לאוסרה עליו אפי' בטוענת משארסתני נאנסתי דהרי מבואר בירושלמי דהא דקא' ר"ג נאמנת היינו לענין הכתובה אבל אסור לקיימה משום סוטה והרא"ש בפ"ק דכתובות שם חולק על הרבינו יונה שר"ל דגם לענין איסור נאמנת לר"ג. אמנם י"ל דקושי' התוס' הוא דדילמא אשמעינן הברייתא דאסורה עליו אף בשנתקדשה כשהיא חרשת ושוטה דאינן אלא קידושין דרבנן ולאפוקי משי' הר"י באסן בתשו' סי' פ' שכתב דאשת חרש שזינתה כיון דאינה אלא א"א דרבנן לא נאסרה על בעלה דל"א ונטמאה כו' אלא בקידושי תורה והיינו כיון דע"כ קושי' התוס' הנ"ל הוא רק לפי' הר"י שבתוס' שם שפי' דלכך אין להן ט"ב דטענינן להו מוכ"ע וכ"כ מהרש"א שם וא"כ הר"י לשיטתו בתוס' יבמות נ"א שכתב דאפי' באשת איש דרבנן נאסרה בזנות דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון וקשה הרי התוס' לעיל ט'. כ' דפיתוי קטנה אונס הוא וא"כ גם פיתוי חרשת ושוטה אונס הוא וא"כ לא נאסרה על בעלה ואי דנימא דמיירי באשת כהן דנאסרה אף באונס ז"א דהרי הך ברייתא הא אוקימנא כרבנן דר"מ דהוא ר"י דס"ל קטנה יש לה קנס וא"כ באילונית הרי ע"כ מיתוקמא בהכיר בה שהיא אילונית או בקבלה עלוי' דאל"ה הוי קידושי טעות עתוס' ריש יבמות וכיון שכן ע"כ לא מיירי בכהן כיון דר' יהוד' גופי' ס"ל במשנה יבמות ס"א. דכהן אסור לישא אילונית וכיון דחו"ש דומיא דאילונית קתני כד"כ בתוס' שם עמוד א' ע"כ גם חו"ש לא מיירי באשת כהן וא"כ לא נאסרה והיכי הוי ס"ד לומר דמיירי לענין לאוסרה עליו וע"כ דהתוס' ס"ל דאף דפיתוי קטנה אונס היא בכ"ז פיתוי חרשת ושוטה לאו אונס הוא ושפיר הקשו התוס' דילמא מיירי לענין לאוסרה עליו. אמנם אכתי קשה דהיכי הו"מ לאוקמי לענין לאוסרה עליו הרי ס"ס דילמא באונס ודילמא לאו תחתיו וליכא למימר דנוקמי דקידשה אבי' פחותה מבג"ש ויום א' דע"כ תחתיו הוי דא"כ הויין קידושי דאוריי' והדרק"ל מאי קמ"ל בהא דנאמן לאוסרה עליו וע"כ דקידשו עצמן בגדלותן א"כ הוי ס"ס. ולכאורה הי' נראה לומר דקושי' התוס' הוא דנוקי כגון שהי' שהות בין הנישואין להבעילה דאמרינן כנכ"ה ונבעלה בודאי תחתיו וליכא אלא ס' באונס ס' ברצון אמנם באמת ז"א לפמ"ש בתוס' כתובות ע"ו: ד"ה כל שנולד כו' כפי הבנת הריב"ש בתשו' סי' שע"ג וכ"כ בתוס' חולין נ"א. ד"ה הממע"ה דל"א כנכ"ה רק שלא לבטל הקנין או המעשה והאריך בזה בש"ש הנ"ל