הרי בשמים תא

שלב"פ האשה גם לאסרה אבעלה: והנה בעדות העד הראשון שהיתה עם הנחשד בלילה במקום אופל הרי מבואר ברמב"ם פכ"ד מה' אישות דשניהם יוצאים ממקום אופל הוי כיעור ומוכח מד' תשו' מהר"ם לובלין סי' פ' דלהרמב"ם כל יחוד הוי כיעור ובפרט עדות העד הב' שנכנס לחדרה שהיתה ישנה וסגר הדלת אחריו הרי מבואר ברמב"ם ובש"ע שם דנכנסו זא"ז והגיפו הדלתות הוי כיעור וא"כ כיון שיש מבלעדי העדים הנ"ל גם קלא דל"פ שהאשה הזאת מנאפת תחת אישה א"כ בכה"ג הדין דתצא מבעלה אפי' ביש לה בנים כנ"ל. אמנם כן ראיתי בתשו' הרש"ל סי' ל"ג שחולק אתשו' רמ"א סי' י"ב שכ' לדון דשניהם יוצאים ממקום אופל הוי כיעור וכ' דכונת הרמב"ם דחשיב שניהם יוצאים ממקום אופל לכיעור פירושו מקום סתר ומיוחד לעבירה להסתר דבר אבל במקום שמצוי עוברים ושבים ל"ה כיעור וכן הסכים החכם ר' נפתלי הירץ ז"ל שבתשו' הרמ"א הנ"ל והכי מבואר בתשו' מבי"ט סי' רפ"ז דמקום אופל הוא דוקא במקום שאין רגל אדם מצוי שם. ובאמת מוכח מד' הרמב"ם גופי' דיחוד בעלמא ל"ה כיעור דהרי פוסק בפכ"ד מה' אישות דבכיעור יוצאת בלא כתובה בלא התראה ובנסתרה הרי מבואר בסוטה כ"ה דהוא בכלל עוברת על דת ובעינן התראה להפסיד כתובתה ומצאתי להגאון רעק"א ז"ל בתשו' סי' צ"ט שהביא ראי' זו ומחלק שם דהיכי דמוכחא מילתא שע"ד עבירה נסתתרו כענין שכ' הרמב"ם נכנסו זא"ז והגיפו הדלתות בזה הוי יחוד כיעור משא"כ היכי דלא מוכחא מילתא דע"ד עבירה נסתתרו לא הוי יחוד כיעור ע"ש איברא דלפי דברי החלקת מחוקק סי' י"א סק"ג שכ' להסתפק דאפי' יודעין בברי שבשעת הכיעור ל"ה טומאה מ"מ כיון שהי' כיעור חיישינן שמא בפעם אחרת נטמאה וא"כ נהי דלא מוכחא מילתא דע"ד עבירה נסתתרו בכ"ז כיון דסתירה במקום אופל הוי כיעור מה בכך דל"ה עתה עבירה הא חיישינן שמא בפעם אחר נטמאה. אמנם באמת מוכח מד' הפוסקים דכיעור ל"ה רק היכי דחיישינן שבשעת הכיעור נטמאה ולא שניחוש עי"ז שנטמאה פעם אחרת. ולפענ"ד יש להוכיח ד"ז מד' הש"ס כתובות ל"ו: גבי הא דקא' היוצאת משום ש"ר אין לה לא קנס ולא פיתוי ופריך בת סקילה היא אר"ש ה"ק מי שיצא עלי' ש"ר בילדותה אר"פ ש"מ האי שטרא ריעא לא מגבינין בי' ה"ד אילימא דנפק קלא עלי' דשטרא דזייפא הוא דכוותה הכא דנפק עלה קלא דזנאי והא א"ר יצא עלי' שם מזנה בעיר א"ח לה אלא דאתו בי תרי ואמרי לדידהו תבעתנהו באיסורא וקשה הרי הו"מ לאוקמי שבאו עידי כיעור ויודעין בברי שאז לא נטמאה ואשמעינן דאפ"ה אין לה קנס דכיון דהי' כיעור חיישינן שמא בפ"א נטמאה והוי שפיר דומיא דשטרא ריעא כיון דאיתרע לא מגבינין בי' א"ו דהיכי דידוע בברי שאז לא נטמאה בודאי אינו פועל עדות הכיעור כלום. ואלא בעידי כיעור במקום שיוכל להיות שנטמאה הרי לפירוש הר"ם מוציאין אותה מבעלה וגם לדידן עכ"פ לצי"ש מחויב לגרשה כמ"ש הר"ן סוף נדרים וא"כ פשיטא הוא דאין לה קנס] שעל כן יש לומר לכאורה בנידן הנ"ל שכפי המכתב של הרב השואל הנ"ל הי' הנחשד מוחזק לנואף וראו ממנו כמה פריצות וחציפות גם עם האשה הזאת הוי אומדנא דמוכח שעצת זימה ביניהם וע"ד עבירה נסתתרו ובכזה הוי היחוד במקום אופל כיעור וזה נלפענ"ד בכונת ד' התוס' כתובות י"ג שהקשו על רב דקאמר אין אוסרין על היחוד משילהי נדרים גבי ההוא נואף דעייל לגבי דההיא איתתא א"ל נואף לא תיכלון מנהון דטעמינהו חויא אמר רבא איתתא שריא אם איתא דעבד איסורא ניחא לי' דלימות משמע דאי לאו ההוא טעמא היתה נאסרת ע"י יחוד ותי' דנואף שאני והיינו דס"ל להתוס' בהך שינויא דבאדם שמוחזק לנואף כיון דמוכחא מילתא דע"ד עבירה נסתתרו אסרינן לה אבעלה משום כיעור והוא כשי' הר"ם בהשאלתות שהובא בהרא"ש הנ"ל דבעידי כיעור לחוד או קלא דל"פ לחוד ג"כ מוציאין אותה מבעלה והכי ס"ל להתוס' ג"כ בהתי' הנ"ל דבעידי כיעור לחוד נאסרה אבעלה כדמצינו בתוס' יבמות צ"ב ד"ה כל קלא כו' שכ' בשם י"מ דבקלא דל"פ בלחוד מוציאין אותה מבעלה ע"ש וה"ה בעידי כיעור בלחוד דשוין אהדדי וכיון דהתם מיירי במוחזק לנואף הוי היחוד כיעור ולכך אסורה אבעלה. אמנם אנן קיי"ל להלכה דע"י כיעור לחוד אינה נאסרת והלכך אפי' בנתיחדה לשם זנות אין אוסרין אותה אבעלה ושפיר כ' הב"ש בסי' ז' ס"ק ל"ד דהא דכתב ברמ"א שם דאם נתיחדה לשם זנות יש להחמיר הוא דוקא לכהונה ולא לבעלה ישראל ע"ש ועט"ז סי' ד' סק"ז ובב"ש סי' ו' ס"ק ל'. והנה דברי הרמ"א שם נובעים מתשו' מהרי"ק שורש ק"ס ועיינתי שם וראיתי שמחלק בין נסתרו ביחוד בעלמא ובין דברו מקודם דברי תפלות וזנות דאז מוכח דאדעתא דזנות נתיחדו והקשה ע"ז דא"כ מפ' הגמ' בכתובות לזעירי דאמר מדברת נסתרה מדר' יהושע דאמר לא מפיה אנו חיין אדרב דאמר אין אוסרין על היחוד נימא דרב לא אמר הכי רק ביחוד בעלמא אבל בראוה מדברת ואח"כ נסתרה דהיינו שהיתה מדברת מקודם דברי זנות ותפלות לעולם אימא לך דמודה רב דאוסרין כר' יהושע דאמר לא מפיה אנו חיין כיון דאז מוכח דנתיחדו לשם זנות ומחמירין ולדברינו יתיישב שפיר עפי"ד תשו' מיימוני דשייכי לה' אישות סי' כ"ה שהאריך לבאר דהא דביבמות כ"ד: קאמר רב ובעדים היינו עידי כיעור וס"ל לרב דאוסרין עפ"י עידי כיעור אבל לא כשראה הבעל הכיעור וכ' וז"ל תדע דרב גופי' אמר בפ' עשרה יוחסין שאין אוסרין על היחוד משמע דוקא עידי יחוד אין אוסרין אבל אם יש עדים שראו דבר מכוער אוסרין ול"ל דה"ה אפי' בעידי כיעור אין אוסרין והא דנקט התם יחוד משום רבותא דרישא דמילתא דאמר מלקין על היחוד דמשמע דאיחוד לחודא מלקין הא ודאי אי הוי אמר רב במילתי' מלקין על היחוד אבל לא אוסרין הו"מ לדחויי הכי אבל מכיון דהדר נקט במילתי' על היחוד אאין אוסרין אלמא דיחוד דוקא קא' עכ"ל ולפי"ז י"ל דהכי פריך והאמר רב מלקין על היחוד ואין אוסרין על היחוד ומדקא מזכיר במילתי' יחוד תרי זימני ע"כ דאתא להורות דכל מה שאין עלה רק שם יחוד ולא כיעור אין האשה נאסרת כנ"ל וא"כ מה בכך שדברה עמו מקודם דברי תפלות בכ"ז הלא באדם שאינו מוחזק לנואף ל"ה עלה שם כיעור רק יחוד בלחוד ואין האשה נאסרת עי"ז. אמנם כיון שבאמת מסתימת דברי הפוסקים נראה דאפי' באדם שמוחזק לנואף ל"ה יחוד בעלמא כיעור וא"כ הרי מבואר ברמ"א סי' ז' וב"ש סי' י"א ס"ק י"א דביחוד אפי' בצירוף קלא דל"פ אינה נאסרת וכיון שכן בנידן הנ"ל אין האשה נאסרת עפ"י עדות העד הראשון: אמנם עדות העד הב' הנ"ל בודאי הוי עדות כיעור דסגירה במנעול הוי כיעור ואף דכ' ברמ"א סי"א שם דע"א בדבר מכוער לאו כלום הוא בכ"ז הרי כ' בחמ"ח שם סק"ח דבע"א בכיעור אי מהימן לי' כבי תרי מהני כמו בעד טומאה. ואף דבסי' קע"ח הובא ברמ"א י"א דבזה"ז שיש חר"ג שלא לגרש בע"כ אינו נאמן לומר שמאמין לדברי העד שאומר שזינתה דחיישינן שמא עיניו נתן באחרת מ"מ בנ"ד ל"ש זה כיון דאיכא בלעדי העד קלא דל"פ. והרי גם בדין האומרת טמאה אני לך מבואר בסי' קט"ו ס"ו דבדאיכא רגלים לדבר נאמנת ומכ"ש בדאיכא קדל"פ בלעדי העד הכיעור בודאי כשאומר שמאמין להעד כבי תרי ל"ח שמא עיניו נתן באחרת והרי הדברים ק"ו דבאומרת טא"ל הא היא מפקעת שעבוד הבעל דמשועבדת היא לו לתשמיש ואפ"ה בדאיכא רגל"ד נאמנת מכ"ש גבי הבעל הרי אפי' אחר תקנת ר"ג אם א"ר לשמש עמה ורוצה לגרשה נהי דאסור לו לגרשה בע"כ אבל הא א"ע בלאו דלא יגרע אם מונע תשמיש ממנה כמבואר בב"ש סי' ע"ז סק"ו ואפי' מזונות פטור מליתן לה לד' הר"א מזרחי ע"ש א"כ ע"י מה שאומר שמאמין להעד כיעור ליכא הפקעת שעבוד בודאי נאמן בדאיכא קדל"פ עכ"פ ול"ש ענ"ב. ועוד י"ל דהרי גם בעידי כיעור לבד או קלא דל"פ בלבד נהי דאין בי"ד כופין לגרשה אבל לצאת י"ש רמי עלי' לגרשה כמבואר ברמב"ן בחי' יבמות פ"ב בסוגיא דהנטען וכ"כ בר"ן סוף נדרים דבעל נפש יחוש אף בכיעור והכי מפורש בתשו' הרשב"א סי' אלף קפ"ז דהבא לצי"ש מצוה להוציא הרשעה מביתו ע"ש וא"כ הרי בב"י סי' קט"ו מבואר בשם תשו' הרשב"א דדבר פשוט הוא דאפי' במדת חסידות ל"ש תקנת רגמ"ה דאיך יתקן הרב שלא יתנהג מדת חסידות ע"ש וכ"כ בתשו' מבי"ט ח"ג סי' קכ"ה ונראה דזה הוא טעמו של תשו' הרא"ם הובא בב"ש סי' י"א סק"ו שכ' דבעידי כיעור לבד נהי דאין כופין לגרשה אבל הבעל רשאי להוציאה בע"כ אפי' בזה"ז דאיכא חדר"ג ע"ש והיינו כיון דאיכא עליו חיוב לצי"ש ל"ש חר"ג וה"ה בדאיכא קדל"פ בלבד עב"ש שם סק"ד והכי מבואר בתשו' מהר"ם פדואה סי' י"ג דאם לבו נוקפו מחמת קלא ל"ש חר"ג וכ"כ הרש"ל בביאוריו לסמ"ג עשין מ"ח דרשאי לגרשה בע"כ ובודאי לא תיקן הגאון היכי דאיכא דררא דאיסורא ע"ש ואף דגם באומרת טא"ל ס"ל להי"א הנ"ל דא"נ לומר בזה"ז לאחר חר"ג שמאמינה והרי מבואר בירושלמי סוף נדרים אם הוא חבר יחוש וא"כ גם באומרת טא"ל אף באינו מאמינה צריך לצי"ש וא"כ איך אמרינן דחיישינן שמא ענ"ב הרי היכי דאיכא מצוה לצי"ש ל"ש תקנת רגמ"ה ומאי שייך ענ"ב אולם באמת בירושלמי התם קא' הכי רק אליבא דרבא דס"ל דאם הוא כהן אסורה לאכול בתרומה אבל לרב ששת דס"ל אוכלת בתרומה אפי' חבר א"צ לחוש וכמו שהרגיש בזה גם כ"ת במכתבו וא"כ הרי הרמב"ן והריטב"א בחי' נדרים שם תופסים עיקר להלכה כר"ש דמותרת לאכול בתרומה ממילא גם חבר א"צ לחוש וא"כ ליכא חיוב לצי"ש והכי מוכח באמת מד' התוס' יבמות כ"ה וכתובות ס"ג: שכ' דהנך עובדי דמייתי סוף נדרים מיירי באומרת טא"ל ואפ"ה הוצרך לטעמא דאם איתא דעבד איסורא כו' משום דהיכי דאיכא רגל"ד ל"ש ענ"ב ע"ש ואמאי לא תי' דהוצרך להני טעמי כדי שלא יצטרך אפי' לצי"ש כמ"ש באמת בר"ן שם וע"כ דהתוס' ס"ל דבאומרת טא"ל א"צ גם לצי"ש וי"ל דהכי ס"ל ג"כ להנך י"א שברמ"א הנ"ל ולהכי כ' דבזה"ז א"נ שמא ענ"ב משא"כ בעידי כיעור או קלא דל"פ כיון דאיכא בלא"ה משום לצי"ש ול"ש תקנת ר"ג ממילא כשאומר שמאמין להעד מהני ואסורה עליו מדינא ולפי"ז בנידן הנ"ל כיון שיש בלא"ה קלא דל"פ דמצד לצי"ש רמיא עלי' לגרשה ובזה בודאי אין חילוק בין יש לה בנים או אין לה בנים דדוקא כשכופין הב"ד את הבעל לגרש מן הדין אז ביש לה בנים חיישינן ללעז הבנים אבל כשמגרשה מצד מצוה דרמיא עלי' לצי"ש גם ביש לה בנים מוטל עליו חיוב זה והכי מוכח באמת מד' הירושלמי שהובא בתוס' סוטה ג' דקא' דר"א דקא' וקנא את אשתו חובה כב"ש דבש"א לא יגרש את אשתו אא"כ מצא בה ערות דבר מצא בה דברים כעורים לגרשה א"י שלא מצא בה ערוה לקיימה א"י שמצא בה דברים