הרי בשמים ת

שם. והקשה בשעה"מ הנ"ל דא"כ אמאי מייתי רב חסדא התם ראי' מהאי דיהודית למה לא הביא ממשנה מפורשת דנדרים דלמ"א האומרת טא"ל אינה נאמנת שמא ענ"ב ולהאמור י"ל דאילו ממתני' הו"א דעכ"פ חבר צריך לחוש כר' הילא בירושלמי הנ"ל ולהכי מייתי ראי' מר' חייא דבודאי חבר הי' ואפ"ה לא חש וע"כ דגם לצי"ש א"צ לחוש: ועפי"ז יבוארו דברי התוס' ישנים בנדרים שם שכ' וז"ל וא"ת טא"ל אמאי לא מהימנה הא שויתה לנפשה חד"א כו' ותי' הרב ר"א דלא מצינו זונה שהיא אסורה לינשא לכהן כו' וקשה דא' בפ' יש מותרות כל היכי דאיהו מוזהר איהי מוזהרת כו' ונראה לי דכיון דיש לחוש שמא נתנה עיני' באחר יש כח ביד חכמים לעקור דברים מכל וכל בסברא גדולה כזאת ומיהו נראה דאף למ"א אם אומרת אשה טא"ל ואמר הבעל שמאמינה דאסורה לו דאיהו שוי' לנפשי' חד"א ואפי' תחזור בה האשה ותאמר באונס הי' וי"א דמשמתינן לי' על שגרם שתיאסר אשתו עליו ועובר על חרם תקנת ר"ג עכ"ל ונראה דטעם הדיעה הראשונה כיון שהקדים לומר דמדינא היל"ל דנאמנת דשוי' אנפשה חד"א אפס דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת משום הך טעמא שמא ענ"ב וא"כ לתי' זה היכי דל"ש ענ"ב באמת אסורה ורמיא עלי' א"כ חיוב לצי"ש כנ"ל [ובהא דס"ל לרב ששת בגמרא דידן דאוכלת בתרומה הלא אי צריך לצי"ש היל"ל דאסורה לאכול בתרומה. ראיתי לכ"ת בקונטרסו שר"ל דבאמת פליגי בזה ר"ש ורבא דלר"ש דס"ל אוכלת בתרומה א"צ אפי' לצי"ש ורבא דס"ל דאסורה לאכול בתרומה סובר דמוטל עליו חיוב לצי"ש. ולפענ"ד א"א לומר הכי כיון דסתמא דתלמודן בקידושין הנ"ל ס"ל דאינו מחויב אפי' לצי"ש והא אנן קיי"ל כרבא בהא. ועוד דהרי הרמב"ם פוסק בפ"ח מה' תרומות דאינה אוכלת והרמב"ם הא ע"כ ס"ל דא"צ אפי' לצי"ש דהרי הה"מ פי"ח מא"ב כ' בדעתו ז"ל דלהכי בטא"ל אסורה לינשא לכהן אחר מיתת בעלה דשוי' אנחד"א ואין בידה ליתן אמתלא ולומר שאמרה כן כדי שיגרשנה בעלה כיון דאינה נאמנת ע"ש ואי נימא דחייב לצי"ש הא איכא אמתלא טובה שסברה שהבעל ירצה לצי"ש וע"כ דהרמב"ם ס"ל דא"צ לצי"ש ואפ"ה ס"ל דאינה אוכלת בתרומה וע"כ דלא תליא פלוגתייהו דר"ש ורבא בהכי ואיפשר דס"ל לר"ש דאע"ג דחייב לצי"ש לענין זה מהני הטעם שלא להוציא לעז על בני' להאכילה בתרומה וי"ל דבאמת גם גמרא דידן ס"ל דחייב לצי"ש ור' חייא לא חש לה משום דהי' ניכר שאמרה כן משום צער לידה או י"ל עפמ"ש הרשב"א בחי' לדברים שם דמיירי בתרומה דרבנן וא"כ הרי כ' הרא"ה בבדה"ב שער ב' דף קט"ו דבדרבנן ל"א שוי' אנחד"א וכ"כ בנימק"י פ"ג דיבמות ועפנ"י כתובות ט' א"כ לא נאסרה מעולם בתרומה דרבנן עפ"י אמירתה טא"ל ובפרט לפמ"ש הרא"ש בפ"ב דיבמות סי' ח' דהא דקא' רב ששת אוכלת בתרומה מיירי בחוזרת בה ונותנת אמתלא בודאי ניחא וענובי"ת חאה"ע סי' י"ב ובלא"ה הרי קיי"ל באמת כרבא דאמר אינה אוכלת בתרומה] וא"כ הרי כ' בתשו' הרשב"א סי' תקנ"ז דגם היכי דממדת חסידות ראוי לגרשה רשאי לגרשה בע"כ דבודאי לא תקן הגאון שלא יתנהג מדת חסידות וא"כ כשמאמינה שפיר אסורה לו ומחויב לגרשה מן הדין כיון דאינו מבטל בזה תקנת ר"ג והי"א ס"ל כאידך תי' של הר"ן דמדינא אינה נאמנת להפקיע שעבוד הבעל וע"י החשש דענ"ב אוקמ' אד"ת וא"כ כשאינו מאמינה א"צ לחוש אף לצי"ש והלכך כ' דמשמתינן לי' על שגרם לבטל תקנת ר"ג וא"כ לפי"ז בנ"ד לכאורה ל"מ אפי' אם הבעל מאמין לה דחיישינן שמא עיניו נתן באחרת: אמנם באמת מלבד מ"ש בתשו' ברית אברהם סי' ע"ד להחזיק בד' המהרי"ט הנ"ל דהיכי דניכר שאינה אומרת כן מחמת דסניא להבעל וענ"ב מהימנה והביא סמוכין לדבריו מתשו' רמ"א סי' למד הובא בב"ש רסי' מ"ה ודלא כנוב"י הנ"ל חוץ לזה הרי כ' בתשו' חת"ס חאה"ע סי' צ"ה דעכ"פ בכה"ג שניכר שלא משנאתה לבעלה אומרת כן אם הבעל מאמין לדברי' גם הדיעה הסוברת ברמ"א סי' קע"ח ס"ט דמנדין להבעל כשמאמין לה יודה דבכה"ג כשמאמין לה אין מנדין אותו ומחויב להוציאה כיון דבכזה לב כל אדם נותן להאמין גם הרי בנ"ד איכא ג"כ קלא דל"פ שהיא מנאפת תחת אישה ומבואר בתשו' הרא"ש שהובא באה"ע סוסי' מ"ו כפי הבנת הד"מ והב"ח שם דהיכי דאיכא קול אף דל"ח לקלא דבתר נישואין בכ"ז ל"א בזה ענ"ב ע"ש ועכ"פ לא גרע מרגלים לדבר שפוסק הרמ"א בסי' קט"ו דל"ש ענ"ב בדידה וכ"ש לגבי דידי': וזה מקרוב נשאלתי מרב אחד במקרה בלתי טהור שאירע שהיו שני עידי כיעור שונים אחד העיד שהיתה עם הנחשד בלילה במקום אופל והב' העיד שנכנס לחדר האשה שהיתה ישנה שם וסגר הדלת אחריו והי' ג"כ קלא דל"פ והבעל האמין להקול והעידי כיעור הוגבו כ"א בבי"ד אחר ושלא בפני האשה גם הבעל בעצמו אמר שראה כמה עניני כיעור ויש לה בנים ממנו וזהו מה שהשבתי בזה: הנה בש"ע אה"ע סי' י"א ס"א פוסק הרמ"א דשני עידי כיעור מצטרפין אע"ג דראו זה אחר זה וכיעור דחזא האי לא חזא האי ומבואר שם דבקלא דל"פ עם עידי כיעור מוציאין אותה מבעלה ואף דכ' שם דזהו רק באין לו בנים ממנה בכ"ז בח"מ שם סק"ה ובטו"ז סק"א חולקים על הרמ"א בזה וס"ל דאפי' ביש לה בנים תצא וכן מורה ובא בשו"ת נוב"י מהד"ק חאה"ע סוסי' ע"ב דאפי' ביש לה בנים תצא מבעלה ואין משגיחין בילדי זנונים שלהם ומבואר אצלי בחידושי בישוב ד' הרמ"א במה שתמהו עליו שבאמת מבואר בדברי הרא"ש פ"ב דיבמות אליבא דהשאלתות דבתרתי לריעותא היינו עידי כיעור וקלא דל"פ הוי כעידי טועאה ותצא מבעלה אפי' ביש לה בנים ונראה דהנה בטור כ' דמהני גם אם הקול יוצא ע"י עידי הכיעור וכ"כ בדרישה שם משום דעפ"י הרוב הקול יוצא מעידי כיעור עצמן ע"ש אולם בתשו' רש"ל הובא בב"ש שם סק"ט כ' דצריך להיות הקול מצד אחר ולא מחמת עידי הכיעור ע"ש ונראה דהיכי דאיכא קלא דל"פ מבלעדי עידי הכיעור בזה הוי ממש כעידי טומאה דהוא דאורייתא ותצא אפי' יש לה בנים דהיכי דהוא מדאוריי' לא חיישינן ללעז הבנים והא דכ' הרמ"א דדוקא באין לה בנים תצא הוא רק כשהקול הוא מחמת עידי כיעור עצמן דאז ל"ה רק דרבנן משום לעז הבריות ולכך כשיש לה בנים ל"ת דחיישינן ללעז הבנים [וזהו נלפענ"ד בשי' הרי"ף ביבמות שם שכ' דאף בדאיכא עידי כיעור וקלא דל"פ לא מפקינן לה מהבעל אלא מן הנחשד באין לו בנים ממנה ונראה דמיירי בקול שהוא מחמת העידי כיעור דל"ה רק דרבנן ולהכי לא תצא אף מן הנטען רק באין לו בנים ממנה ולא ביש לו בנים משום לעז הבנים ואפ"ה מן הבעל לא תצא אפי' באין לו בנים דס"ל כיון שהוא רק חששא דרבנן לא מפקינן לה מבעלה כדאשכחן באמת בתוס' כתובות נ"א: גבי הא דפריך התם לאבוה דשמואל דאמר אשת ישראל שנאנסה אסורה לבעלה חיישינן שמא תחלה באונס וסופה ברצון אונס דשרי' רחמנא היכי משכחת לה וכ' התוס' וז"ל אע"ג דאבוה דשמואל חיישינן קאמר משמע לי' דמדאורייתא קא' דאי מדרבנן ל"ה מוציאין אותה מבעלה על כך עכ"ל והכי ס"ל להרי"ף גם בעידי כיעור וקלא דל"פ מחמת העדים דכיון שאינו רק מדרבנן אין מוציאין אותה מבעלה רק מן הנטען ואזדא ממילא לפי"ז קושי' הגאון נוב"י מהד"ק סי' ע"ב על הרי"ף מש"ס סנהדרין הנ"ל דפריך אר"ח דאמר עידי נערה המאורסת שהיא חבירה דא"צ התראה אין נהרגין מתוך שיכולין לומר לאוסרה על בעלה באנו וכיון דהעדים אינן נהרגין גם היא אינה נהרגת דהו"ל עדות שאאילה"ז ואלא אשה חבירה דמיקטלא לריב"י היכי משכחת לה כשזינתה וחזרה וזינתה ונימא לאוסרה על בועלה שני באנו והקשה הנוב"י לשי' הרי"ף הנ"ל דאי איתא דבאו לאוסרה על בעלה לא הי' לו להעיד אלא עדות כיעור ותו לא דהוי' נמי אסורה אבעלה ואי דהא ע"כ ר"ח לא ס"ל כרבי מדקא' לאוסרה על בעלה באנו ז"א דהא משום כיעור אינה אסורה על הבעל רק אבועל ע"ש ולהאמור נכון דהרי הטעם דלא אסרינן לה אבעלה הוא דמשום חששא דרבנן לא מפקינן לה מבעלה וא"כ ע"כ נוקים בענין דליכא ע"י הכיעור רק איסור דרבנן וא"כ ל"ק דלא הי"ל להעיד רק עדות כיעור משום דיכולין לומר דרצו לאוסרה עליו מה"ת ולא מדרבנן] ומובן הדבר בסברא דהיכי דהקול הוא רק מהעידי כיעור עצמן ל"ה רק מדרבנן דהרי באמת כ' באס"ז כתובות כ"ה לענין קלא דב"ג וב"ח דאי הגדת העדים ל"מ אינו מועיל ג"כ הקול דאתי מחמתייהו ע"ש וה"ה הכא אי עדות העידי כיעור בפ"ע ל"מ מה מועיל הקול שיוצא מחמתם וע"כ דאינו רק מדרבנן משום לעז הבריות עפנ"י כתובות ט': ובדבר מה שהוגבה העדות שלא בפני האשה הנה מבואר ברמ"א שם ס"ד דאין לקבל העדות שלא בפני' ולא שלב"פ בעלה אכן בתשו' נובי"ק סי' ע"ב מביא בשם רבים מהראשונים ז"ל שהעלו דלאסור אשה לבעלה מקבלין עדות שלב"פ בע"ד ועכ"פ בדיעבד מהני שלב"פ והנה בנוב"י שם מוכיח מש"ס סנהדרין הנ"ל דפריך אשה חבירה דקיי"ל דמיקטלא אליבא דריב"י היכי משכחת לה הרי יכולין העדים לומר לאסרה אבעלה באנו והקשה דהרי משכחת שהעידו שלב"פ הבעל רק בפני האשה ושוב א"י לומר לאוסרה על בעלה באנו דאין מקבלין עדות שלב"פ בע"ד וע"כ באו לחייבה מיתה אע"כ דלאסור מקבלין עדים שלב"פ בע"ד אולם לפענ"ד יש לדחות זה דאם מעידין בפני האשה שלב"פ בעלה נהי דל"מ עדותן לענין הבעל שתיאסר האשה עליו אבל הא עכ"פ מהני סהדותייהו לאסור על האשה לדור עם בעלה דהא כשם שאיהו מוזהר כך איהי מוזהרת ואשכחן כי"ב בהגהות אשרי פ"ד דכתובות שמביא בשם הריב"א שהוכיח דל"מ קבלת העדות שלב"פ בע"ד גם בדיעבד מדקא' התם בכתובות כ' הזמה שלא בפניהם נהי דהזמה לא הוי' הכחשה מיהא הוי' והיינו דהזמה כיון דנוגע לענין העדים ל"מ שלב"פ אפי' בדיעבד אבל ההכחשה כיון דל"ה חוב העדים אלא חובת הבע"ד והרי הם לפנינו לכך הוי' הכחשה מעליא ע"ש והה"נ מהני העדות עכ"פ במה שנוגע לאיסור האשה כיון שהיא לפנינו וא"כ בנ"ד שהוגבה העדות בפני הבעל שלב"פ האשה נהי דלענין מה שנוגע לאיסור האשה ל"מ העדות שלא בפני' אבל עכ"פ במה שנוגע לגבי הבעל להתיר לו איסור החדרגמ"ה שפיר מהני עדות זה כיון שהי' בפניו וע' בתשו' דברי ריבות סי' רכ"ו שהביא בשם תשו' הרשב"א שכ' להדיא דלענין להתיר להבעל החדר"ג לישא אחרת מהני גם קבלת עדות שלב"פ ע"ש ולבר מן דין נלפענ"ד דאפי' להסוברים דל"מ קבלת העדות שלב"פ האשה לאוסרה על בעלה זהו רק בעידי זנות ממש שרק עפ"י עדות זה אנו באין לאוסרה משא"כ בנ"ד שיש קלא דל"פ שזינתה והעידי כיעור הם רק לאלומי לקלא בודאי מהני