הרי בשמים שצט

הנ"ל את כל אלה ושיש קלא דל"פ וגם הי"ל אח"כ אומדנות רבות המוכיחות על אמתת הענין שביו"כ העבר בלילה אחר התפלה הלכה ז' מקודם לביתה והבעל נשתהא אצל המנין ובא לביתו ודפק על הדלת ופתחו ושמע שאחד יצא מן הבית וברח על העלי' ומחשכת הליל ולא הי' יכול להדליק נר שאל אותה מי הי' בכאן והלך על העלי' והכחישה ואמרה שלא הי' בזה אדם והלך להפארהויז ולקח את הסולם שעולים בה על העלי' ולאור היום ראה כי הי' העבד שלו ושפך חמתו עלי' ולא השיבה דבר ועוד ראו עיניו איך שמקרבת את העבד כאלו הי' אדון ושלח לבסוף אחר אחיו הבחור גדול בשנים וצוהו שילך מקודם על העלי' להטמין א"ע בתוך התבן להשגיח מה יעשו שמה והוא אמר לאשתו שהולך לעסקיו ומיד אחרי שהלך הבעל בא הערל על העלי' וסגר פתח המעקה שעל העלי' ושכב א"ע והאשה באה אחריו ושכבה עמו ואח"כ שכב א"ע הערל על האשה בגילוי ערותם דבוקים זב"ז כדרך המנאפים ואח"כ הפכו משכבם ותשכב האשה על הערל ועיינה בראשו ושהו הרבה עד שהלכו מן העלי' והאח המתין עד בוא אחיו בעל האשה סיפר לו את כל אשר ראו עיניו ואחרי הודיעו זאת סיפר לאשתו את כל אשר ראה אחיו בעיניו ולא יכלה להכחיש והתחילה לבכות ולהתודות על כל מעשה הזימה אשר בינה ובין הערל רק ביקשה מאתו שלא לביישה בפני בנ"א והבטיחה לו שמן הוא והלאה לא תוסיף לעשות זאת והשיב הבעל כי צריך לשאול פי בי"ד אם רשאי לדור עמה ואולי צריכים לקבל תשובה והגידה שתסע עמו לכת"ר בתנאי שאחיו העד הרואה לא יסע עמהם להבי"ד בכדי שלא לביישה והבטיח לה הבעל כן ולמדו אותה אנשי הכפר לומר שהערל העבד שלה עשה לה כישוף בחשבם שעי"ז לא תיאסר לבעלה וכן הי' שבאו האיש והאשה הנ"ל לפניו ותודה האשה לפני כת"ר בצירוף בית דינו הצדק על המעשה הרע שעשתה עם הערל ואמרה שהערל עשה לה כישוף כו' ואחרי שמוע את כל דבריהם השיב להם כ"ת שאסור לו לדור עמה וכשמעה זאת נתנה קולה בבכי ואמר כ"ת שיתן לה בעלה הנדוניא עם הכתובה לפטור אותה בג"פ בטוב ואמרה כי לא תרצה להתגרש ממנו בשום אופן בעולם ולא הועילו ריבוי ההפצרות להרבות עלי' מוהר ומתן. ובין כך בא אחי בעלה הוא העד הרואה הנ"ל וברחה מפניו כמפני ארי למרות פקודתו עלי' שתמתין וגבו הביד"צ את העדות מאחי הבעל את כל אשר ראה כנ"ל והנה הביד"צ דק"ק רומנוב ובוקאווסק הסמוכים לשם שלחו כמה הזמנות להאשה שתבא לד"ת ואטמה אזנה משמוע בקול מורים ונתנו ביד הבעל כתב סירוב עלי' והיא עומדת במרדה ואומרת אם ירצה לדור עמה הרי טוב ובאם לאו תסע למאעריקא והוא ישב גלמוד. וכעת הבעל דופק על דלתותיו ומבקש להתירו מכבלי העיגון שמלבד שקשה עליו לשבת בלא אשה גם אין לו בנים והוא רוצה לקיים פו"ר ודורש כ"ת חו"ד באם א"א לו לגרשה בע"כ אם נוכל להתיר לו לישא אחרת עכת"ש: ראשית יצאתי לדון על דבר הודאת האשה בעצמה אם נאסרה עי"ז אבעלה הנה קיי"ל כמשנה אחרונה בנדרים צ' דהאומרת טמאה אני לך תביא ראי' לדברי' ואל"ה אינה נאמנת דחיישינן שמא עיני' נתנה באחר. אמנם כ' בתשובת מהרי"ט ח"א סי' צ"ב דהיכי דמעשי' מוכיחין שחפצה בבעלה ל"ש ענ"ב ומיתסרא עפ"י דיבורה א"כ לכאורה בנ"ד הדבר נראה בעליל שאין רצונה להתגרש מבעלה ול"ש ענ"ב. והנה בגמ' בנדרים שם מוקמינן מתניתין באשת כהן באונס ולפי המתבאר מד' התוס' כתובות ס"ג: בשם י"מ באשת ישראל האומרת שזינתה ברצון נאמנת דכיון שמפסדת הכתובה ל"ש ענ"ב וכ"כ בתשו' הרא"ש כלל מ"ג סי' ב' בשם הרי"ף והריצב"א וע' בכנה"ג אה"ע בהגהות הטור סי' ו' אות כ"ו מ"ש בזה בשם מהר"ם די בוטון [וכן אנו מוכרחים לומר לכאורה לד' הר"א ממיץ שהובא בתוספת ישנים בנדרים שם שתי' על הקושיא דאמאי לא מהימנה בטא"ל הא שוי' אנפשה חד"א ותי' דזונה אינה מוזהרת לינשא לכהן ובחידושי הרשב"א מבואר כונתו דאע"ג דקי"ל בפ' יש מותרות כל היכי דאיהו מוזהר איהי מוזהרת בכ"ז הכא איהו אינו מוזהר דאינה נאמנת לגבי' ולכך איהי ג"כ אינה מוזהרת וא"כ כשאומרת דזינתה ברצון הא אסורה לו משום סוטה ולא תליא האיסור בדידי' שפיר נאמנת ואסורה לו מטעם שוי' אנפשה חד"א] אמנם באמת זהו רק אי נימא דלמשנה ראשנה מדינא מהימנה דשוי' אנפשה חד"א אף דמשעבדה לבעל והכי משמע באמת גם מתוס' יבמות קי"ח: ד"ה א"ל תנינא עט"ז אה"ע סי' ז' סק"ח וב"ש שם סק"ו וע' שב שמעתתא שמעתא ו' פ"ט. ורק דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת למיגדר מילתא או דאפקעינהו רבנן לקידושין מיני' משום הך חששא דענ"ב כמו שהובאו טעמים הללו בר"ן שם א"כ י"ל שפיר דהיכי דל"ש החשש דענ"ב נשאר אד"ת ואסורה מטעם שוי' אנפשה חד"א משא"כ לתי' השלישי שכ' בר"ן דמד"ת לא מהימנה אף דשוי' אנפשה חד"א משום דלאו כל כמינה להפקיע שעבודה מבעל דאגידה גבי' ורק למ"ר תיקנו דליהמנה דאי לאו דקושטא קאמרה ל"ה מזלזלה נפשה ולאחר שראו שרוב הנשים משקרות ונותנות עיניהן באחר בטלו הך תקנתא וחזרו והעמידוהו אד"ת דלא מהימנה להפקיע שעבודה מבעל וא"כ כיון דנתבטלה התקנה דמ"ר ממילא גם היכי דל"ש חששא דענ"ב ג"כ אינה נאמנת ולהכי באמת הלכה פסוקה היא בידינו בטוש"ע אה"ע סי' ו' וקט"ו דגם באומרת שזינתה ברצון אינה נאמנת: והנה לכאורה הי' נראה לה"ר דמד"ת לא מהימנה לומר טמאה אני לך מסנהדרין מ"א דפריך אלא אשה חבירה דקיי"ל דמיקטלה אליבא דריב"י היכי משכחת לה הרי הו"ל עדות שאאילה"ז דכיון דלא אתרו בה יכולין העדים לומר לאוסרה על בעלה באנו ודחיק לשנויי שזינתה וחזרה וזינתה מבועל ראשון או מקרובי' ואמאי לא קמשני דמשכחת בכה"ג שאמרה מקודם טמאה אני לך דנאסרה מקודם אבעלה עפ"י דיבורה וא"כ ע"כ באו העדים לחייבה מיתה וע"כ מוכח מזה דמדאורייתא לא מהימנה להפקיע שעבודה מבעל אמנם אי משום הא לא איריא דהרי באמת הקשה הנוב"י בסי' ע"ב לשי' הראשונים דס"ל דגם ע"י עידי כיעור נאסרה אבעלה מ"פ והא יכולין לומר לאוסרה על בעלה באנו א"כ לא הי"ל להעיד רק עדות כיעור ותו לא אכן לפענ"ד י"ל עפ"מ דקיי"ל כרבנן דר' יוסי בן כיפר ביבמות י"א: דהיכי דזנאי ודאי איכא לאו וא"כ הרי נהי דע"י עדות כיעור מפקינין לה מבעלה אבל הא עכ"פ ל"ה רק ספק סוטה ובספק סוטה אפי' בקינא לה ונסתרה ושהתה כדי טומאה הוא רק בעשה ולא בלאו כמ"ש בתוס' יבמות שם עמוד א' ד"ה צרת סוטה דטומאה דגבי לאו לא כתיבא רק אודאי נבעלה וביותר מבואר ברא"ש שם שכ' וז"ל דהא דאמרינן טומאה כתיב בה כעריות היי"ד סוטה ודאי דכתיב בה טומאה בלשון לאו כי היכי דכתיב גבי עריות אבל סוטה ספק דכתיב טומאה דידה בלשון עשה אע"ג דאסרינן משום ספק סוטה לא חשיב טומאה דידה אפי' כספק ערוה ע"כ [ומ"ש בתוס' שם ע"ב מהא דבא עלי' בדרך לוקה באמת הוא תמוה כמ"ש במפורשים] ולפי"ז שפיר פריך הש"ס והא יכולין לומר לאוסרה על בעלה באנו ואי דהי"ל להעיד רק עדות כיעור ז"א דיכולין לומר שבאו להעיד שזינתה כדי לחייב הבעל מלקות כשיבא עלי' דבודאי זינתה איכא לאו ולוקין דומיא דמצינו בסנהדרין פ"ו שיכולין העדים לומר להלקותו באנו. ומ"ש הה"מ בפ"א מא"ב הכ"ב בדעת הרמב"ם דס"ל דאפי' בודאי זינתה ליכא מלקות דהו"ל לאו שבכללות הנה מלבד שהביא שם שהרמב"ן חולק ע"ז. ובגוף הדבר תמה עליו בכ"מ שם חוץ לזה הא י"ל דפירכת הש"ס הוא למ"ד לוקין אלאו שבכללות וא"כ לפי"ז ממילא מיושב גם קושייתינו הנ"ל דלא הו"מ לאוקמי כשאמרה מקודם טמאה אני לך דהרי עפ"י הודאת עצמה נהי דמהימנה לאסור עצמה אבעלה מטעם שוי' אנפשה חד"א בכ"ז הלא מכח הודאתה ליכא עונש מלקות אם יבא עלי' בעלה כמבואר ברמב"ם ספ"א מהא"ב דהאשה שאמרה מקודשת אני אינה נהרגת על פיה עד שיהיו שם עדים או תוחזק וא"כ עדיין יכולין העדים לומר לחייב הבעל מלקות כשיבא עלי' באנו. אכן לכאורה יקשה לפי"ז דא"כ מ"פ אח"כ והא יכולין לומר לאוסרה אבעלה שני באנו הרי בזה שפיר קשה דמשכחת כשאמרה מקודם שזינתה עם בועל זה והיתה אסורה להבועל עפ"י הודאתה בלאו העדים ואי דיאמרו שבאו לחייב הבועל מלקות כשיבא עלי' ז"א דהרי כ' התוס' ביבמות ג': ד"ה לפי דדוקא בטומאה דכתיב גבי בעל הוי כעריות דכתיב בלשון לאו לא יוכל בעלה גו' אבל בבועל לא כתיב לאו אלא עשה ונסתרה והיא נטמאה ע"ש וא"כ לגבי בועל הא לכ"ע ליכא מלקות אפי' זינתה ודאי אמנם י"ל דבלא"ה הא כ' התוס' בסנהדרין שם דהך פירכא לאוסרה על בועלה באנו לאו פירכא גמורה היא כיון דהומ"ל דמיירי דאמרי שזינתה ולא ידעי מי הוא הבועל וא"כ י"ל דה"ה דהו"מ ג"כ לאשכוחי בגוונא הנ"ל: אמנם יהי' איך שיהי' הלכה רווחת היא דגם באמרה טמאה אני לך ברצון אינה נאמנת והיינו משום דתופסים לעיקר התי' השלישי של הר"ן הנ"ל דמדינא לא מהימנה ורק למ"ר תיקנו להאמינה דלא מזלזלה נפשה וכיון דחזי רבנן בתראי דרוב נשים משקרות נתבטלה התקנה ונשאר אד"ת ולא מהימנה אפי' במקום דל"ש החשש דענ"ב וכ"כ בשעה"מ פ"ט מאישות הט"ו דכיון דנעקרה התקנה הראשנה נתבטלה לגמרי אפי' במקום דל"ש החשש דענ"ב ומכח זה העלה באמת בנוב"י חאה"ע סי' ע' דאף דרואין דחפצה בבעלה ואינה רוצה להתגרש בשום אופן ג"כ אינה נאמנת כיון דאוקמ' אד"ת ונתבטלה התקנה לגמרי ע"ש ורואה אנכי להעמיס זה בכונת פלוגתת האמוראים בירושלמי נדרים שם דקא' על המשנה דהאומרת טא"ל תביא ראי' לדברי' הא לא הביאה ראי' מותרת לביתה א"ר הילא לא מסתברא אם הי' חבר יחוש ואם הי' כהן שהיא אסורה לאכול בתרומה אתא עובדא קומי ר' חנניא חברין דרבנן והתירה לוכל בתרומה ע"כ ונראה דר' הילא דס"ל אם הי' חבר יחוש ס"ל דמדינא היא נאמנת רק דמכח חשש דענ"ב עקרו דבר מה"ת ולכך באמת היכי דליכא חששא דענ"ב היא אסורה ולכך בעל נפש יחוש כיון דמדינא היא נאמנת ס"ל ג"כ דאסורה לאכול בתרומה ור' חנניא ס"ל דמד"ת א"נ ומשום ענ"ב אוקמ' אד"ת דאינה נאמנת וממילא גם בעל נפש א"צ לחוש ולהכי התירה ג"כ לאכול בתרומה. וארווחנא לבאר בהא דברי הש"ס קידושין י"ב: לאו היינו דיהודית דביתהו דר' חייא דהו"ל צער לידה אמרה לי' אמרה לי אם קיבל ביך אבוך קידושי כי זוטרת אמר לה לאו כל כמינה דאימך דאסרת ליך עילואי וכ' בתשו' מהרי"ט הנ"ל דל"ש שוי' אנפשה חד"א משום דענ"ב וכ"כ בתוספת רי"ד