הרי בשמים שצז

פסול לפי"ז נימא נמי כיון דגירש אח"כ סתם אתולי אחיל לתנאי' אמנם י"ל עפ"ד הר"ן בכתובות פ' המדיר שהקשה בהא דא' התם בקידשה ע"ת וכנסה סתם דאחולי אחיל לתנאי' דהיכי מצי מחיל לתנאי בשלמא בתנאי של ממון ע"מ שתתני לי ק' זהובים יכול למימר הרני כאלו התקבלתי וכאלו נתקיים התנאי דמי אבל הכא כי מחיל מאי הוי הרי אם היו עלי' נדרים מתבטלי הקידושין מיד ותי' כיון דלהנאתו התנה יכול הוא שיאמר הרי את עלי כאין עליך נדרים ואע"ג דא' גבי ה"ז גיטך ע"מ שתתני לי ר' זוז וחזר ואמר לה מחולין לך אינה מגורשת עד שתתן התם לצעורה קמכוין והא לא ציערה אבל הכא יכול שפיר למחול עכ"ד וע' מח"א ה' שבועות סי' י'. ולפ"ז מובן שפיר החילוק דחליצה מוטעת כשירה משום דמדחלץ סתם אחולי אחיל לתנאו וכאומר הרני כאלו התקבלתי משא"כ בגירושין הא א' בגיטין ע"ד: דל"מ משום דלצעורה קמיכוין ופרש"י דסתם מגרש את אשתו מתוך איבה הוא מגרשה הלכך תלינין מספיקא דלצעורה איכוין ע"ש. ולכך ל"מ בגט מוטעה אפי' היכי דאיכא אומדנא דמוכח וא"כ התינח בתנאי של ממון היכי דאיכא למיתלי דלצעורה קמיכוין משא"כ בשאר גט מוטעה איפשר דכשר וכן ראיתי בתשו' הסמ"ע שבתשו' נ"ב הנ"ל שמביא ד' תשו' רש"ל סי' כ"ה שכ' דמדקא' דגט מוטעה הוא פסול משום דהוי תנאי שאפשר לקיימו ע"י שליח משמע דדוקא בגט העשוי בתנאי כהלכתו הוא דפסול במוטעה אבל גט מוטעה בלי תנאי כשר ע"ש. אמנם לפענ"ד הפריזו על המדה בזה דא"כ צא ופרנס הא דטרחו הראשונים ז"ל למצוא טעם דאמאי במקדש ומגרש תכ"ד לאו כדיבור דמי ער"ן נדרים פ"ז. וברשב"ם ב"ב ק"ל. כ' דהוא רק חומרא דרבנן ואי איתא דגט שניתן בטעות כשר הלא הטעם פשוט דהרי מבואר בנזיר ט'. ובתוס' שם דלמ"ד הקדש טעות הוי הקדש ל"מ בהקדש חזרה תכ"ד ועקצוה"ח סי' רנ"ה. א"כ אי הו"א דגם טעות בעיקר הגט כשר הא מדינא ל"מ במגרש חזרה תכ"ד ולדעתי הקלושה א"צ ראי' לזה דבודאי כל מעשה בטעות הוי כלא עביד כלום. ויש עוד לדון בזה בנ"ד דכיון שנתן הגט עפ"י שהגידו לו בעלי תורה שעפ"י דתוה"ק מחויב לגרשה הו"ל כאנסוהו לגרש לפמ"ש באה"ע סוסי' י"ז דאשה שנשאת עפ"י הוראת ב"ד שטעו מיקרי אונס ומותרת לבעלה ע' בב"י שם וא"כ הו"ל בנ"ד כאנסוהו לגרש דל"ה גט סוף דבר לפענ"ד הגט בטל ואיתתא דא מ' חי' בת דוב עדיין היא א"א לכל דברי' דברי ב"ד ידידך דור"ש באהבה: סי' נו לק"ק קינהעניטש. יום ג' י' למב"י תרנ"ד לפ"ק סטרי ישפות ה' שלום לכבוד ידידי הרב האברך החריף ושנון ומורה גם הוא יורה. קולע אל השערה מוה' דוד רייז נ"י. מכתבך הגיעני וחשתי להפיק רצונך ושאלתך להשיב לך על אתר בדבר שבא מכתב מאיש א' מקונשטאנטינא יליד עירך איך שזה שנות מספר קידש אשה אחת שהיא נשואה עתה לאיש א' בקהלתכם והיא מילידי ראהטין וקידשה בהיותה עמו בקונשט: בעוד היתה בתולה ואיש לא ידעה בחופה וקידושין כדמו"י ודרו ביחד כששה חדשים ואח"ז נשבתה לבית נכרי וגם היתה בבית זונות זמן רב ואח"ז הלכה משם ועקבותיה לא נודעו וכותב שיש לו עדים על כל זה ושיוכלו לשאול אצל הרב מ' ליב קנעפיר שהוא רב בשם שיודע את כל המאורע ושלח תמונתה הנקרא פאטאגראף. ובאמת נראה בעליל שהוא תמונתה ממש. וכאשר שאלו את פי האשה ע"ז כיחשה מתחלה ואמרה שמעולם לא היתה שם. וכאשר ענו כחשה בפני' אחר איזה שעות הודית שבאמת היתה שם וגם הגידה שהיתה בבית זונות ועשתה מה שלבה חפץ אבל לא נתקדשה לשום ב"א ושם האיש הכותב מוזר ממנה ומתנצלת א"ע היות שהיתה שנואה שמה מאיזה טעם ויוכל להיות שהוא השונא ושם לה עלילות דברים משנאתו אותה. זהו תוכן המעשה: הנה מבין טורי מכתבך ראיתי שיצאת לדון בזה מכח קלא מה שלא נזכר מזה בהשאלה. והנה אם נודע הענין רק לשנים או שלשה אנשים לא חשיב קול כמ"ש בתוס' כתובות ט"ז: ד"ה וזו ובעינין שיהי' גלוי ומפורסם לכל בני העיר. ואפי' אי הי' קול ממש אין לחוש לקול הזה מאחר דקיי"ל בגיטין פ"ח: כר"א דלקלא דבתר נישואין לא חיישינן ומבואר ברמ"א סי' מ"ו ס"ח דאפי' אם יצא הקול קודם הנישואין רק שלא הוחזק בב"ד עד אח"כ אין חוששין לו ואף דכ' בב"ש סי' מ"ב ס"ק ט"ו בענין קול שלא הוחזק בב"ד דלמעשה הדבר מסור לחקירת הדיינים בכ"ז זהו דוקא בקול שקודם קידושין אבל לא אם כבר נתקדשה לאחר והא דמצינו בקידושין נ"ב. גבי ההוא גברא דאקדיש באבנא דכוחלא יתיב ר"ח וקא משער לי' אי אית בי' שו"פ כו' אמרה לי' אמי' והא ההוא יומא דקדשה הוי בי' שו"פ א"ל לאו כל כמינך דאסרת לה אבתרא כו' א"ל רבנן לר"ח הא איכא סהדי באידית דידעי דבההוא יומא הוי בי' שו"פ ופי' התוס' שיצא הקול דאיכא עדים באידית ופליגי התם אביי ורבא אר"ח דמדמי לה להא דר"ח דקא' עדים בצד אסתן ותיאסר דאם הקילו בשבוי' ניקל בא"א וא"כ הא התם יצא הקול לאחר שכבר נתקדשה לאחר ואפ"ה חיישי לה י"ל דהתם כיון דהא ידעינן בודאי שקידשה הראשון רק דא"י אם הי' אז שו"פ בזה שפיר חיישינן לקלא דאיכא עדים שיודעין שהי' שו"פ בשעת הקידושין אבל היכי דלא ידעינן מקידושין כלל בודאי ל"ח לקלא דבתר קידושין וכה"ג מחלק בתשו' הריב"ש סי' קכ"ג ע"ש ובפרט דבנ"ד אין לחוש להך קול כיון שהוא רק מחמת האיש הזה שכתב המכתב לקהלתכם וכיון שהוא אינו נאמן ל"מ גם הקול היוצא מחמתו דהוי קול ושוברו עמו וכמ"ש באס"ז כתובות כ"ה. לענין קלא דב"ג וב"ח דאי הגדת העדים ל"מ אינו מועיל גם הקול דאתי מחמתייהו ע"ש: ומה שכתבת דבנ"ד יש להאמין להאיש הזה שאומר שקידשה מאחר דאינו נוגע בדבר משום שיודע שהיא אסורה עליו אחרי שהיתה בבית זונות לא כן שמענו מדברי הש"ס קידושין ס"ג: דקא' התם דאפי' נתקדשה בודאי ע"י אבי' וא"י למי נתקדשה ובא א' ואמר אני קידשתיה וכנסה ובא אחר ואמר אני קידשתי' לא כל הימנו לאוסרה עליו ע"ש ואף דגם התם אסורה לו משום סוטה אחר שכנסה זה וג"כ אינו נוגע אפ"ה א"נ. אמנם מה שיש לעורר בזה בנ"ד דאיפשר דהא דקיי"ל דא"נ הוא רק היכי שאמר קידשתיך בפני פו"פ והלכו להם למדה"י כדמוקי בגמרא דף ס"ה. אבל אם אמר קידשתי' בפני פו"פ שהם במקום קרוב ורוצה לברר ביום או יומים אנו צריכין לחוש לדבריו ולהפרישה מבעלה על יום או יומים כפי דברת העד. ונראה דזהו דקא' בגמ' הנ"ל כנסה ובא אחר ואמר אני קידשתי' לא כל הימנו לאוסרה עליו שלכאורה שפת יתר הוא דהיל"ל סתם אינו נאמן ותו לא וי"ל דבמכוון נקט ההוא לישנא להורות דרק לאוסרה עליו לגמרי אינו נאמן כגון שאמר שהעדים שקדשה בפניהם מתו או הלכו להם למדה"י והיא מכחשת דע"א בהכחשה לגבי איסור לאו כלום הוא משא"כ היכי שאומר שרוצה לברר מיד אנו צריכין למיחש לדבריו דבכה"ג מהני באיסורין אפי' ע"א בהכחשה ומהני נמי לגבי קידושין דאף דדבר שבערוה ילפינן דבר דבר מממון בכ"ז הרי בממון נמי מועיל ע"א לענין חיוב שבועה ה"ה דמועיל בדבר שבערוה היכי שאומר שרוצה לברר מיד כענין שמצינו בפירש"י בקידושין ס"ה. בטעמא דמ"ד המקדש בע"א חוששין לקידושין משום דע"א חשיב לחייב שבועה בד"מ הלכך בערוה נמי חשיב לחוש לקידושין שנעשו בפניו. וה"ה כשבא א' ואמר שקידשה בפני ב' ואומר שרוצה לברר מהני אפי' בהכחשה דהרי בב"י וד"מ וסמ"ע בח"מ סי' ל' מובא בשם מהרי"ק דגם לענין ממון מהני כל שאומר שרוצה לברר. ומה שנתקשה בש"ך שם ס"ק י"ג דבקידושין ס"ו: דקא' דשלח ואחוי מהימן הוא רק לענין איסורא ולא לגבי ממון לפענ"ד י"ל דנהי דלענין ממון ל"מ אפי' במילתא דעבידא לגלויי ול"מ ג"כ לענין דבר שבערוה כמ"ש בתשו' הריב"ש סי' קנ"ה דאף דבאיסורין מהני מדעל"ג מ"מ בדבר ערוה ל"מ כמו דל"מ בד"מ משום דילפינן דבר דבר מממון ע"ש וכ"ה באמת ד' הרמב"ם בה' גירושין פי"ב הט"ו וספי"ג וכמו שהאריך בכ"מ שם. והרי כמה מרבוותא העלו דהא דעא"נ בעגונה הוא משום מדעל"ג ובכ"ז ל"מ אלא בעגונה דאקילו בה רבנן ולא בשאר דבר ערוה וכן במה שנוגע לענין ממון גם בעגונה ל"מ כמבואר ברמב"ם פ"י מה' נחלות דאף דמתירין אותה לינשא עפ"י ע"א מ"מ אין היורשין יורדין לנחלה עפ"י עדות זו ע"ש ועתשו' נוב"י מהד"ק חאה"ע סי' כ"ז זהו דוקא בדבר שיכול להתברר אבל אינו ודאי שיתברר אבל אם העד מבקש שרוצה לברר עדותו בכה"ג מהני אפי' בממון דומיא דכ' בתשו' הריב"ש הנ"ל שיש מדעל"ג שמועיל אפי' בממון כמו שטרי פרסאה דמקרינין לנכרים ומגבינין בי' כדא' בגיטין י"ט. והיינו משום דברור הוא שיתגלה הדבר ע"י אנשים אחרים בקרוב ע"ש א"כ מכ"ש היכי דהעד אומר שרוצה לברר הדבר תיכף בודאי מהימן אפי' לענין ממון ולפיכך היכי שהוא ע"א מחייב שבועה בכה"ג וכן הסכים לדינא באו"ת שם. ומעתה נראה שמה שכ' הרמ"א באה"ע סי' מ"ב דאפי' לד' הסוברים כמ"ד המקדש בע"א חוששין לקידושין היינו כששניהם מודים אבל אם אחד מכחיש העד אין לחוש ואף דבד"מ הא דע"א קם לשבועה הלא הוא בהכחשת הבע"ד והיל"ל דגם בקידושין מהני אפי' כשא' מכחיש י"ל דבדבר שבערוה. כשא' מהבע"ד מכחיש הוי כע"א המוכחש מעד אחר בד"מ דבחד לגבי חד הא אינו קם לשבועה וה"ה דל"מ בדשב"ע אפי' בהכחשת הבע"ד כיון דבשאר איסורין הוי גם הבע"ד בגדר עד ולפיכך הוי לענין קידושי ע"א הכחשת הבע"ד כמו הכחשת עד אחר דל"מ גם לענין שבועה. ולפי"ז נראה דהיכי דהעד המעיד על הקידושין אומר אברר הדבר במשך איזה ימים שהיו קידושין לפני עדים פו"פ צריכין לחוש לדבריו אפי' הוא בהכחשה כיון דבכה"ג הרי מהני גם לענין ממון כנ"ל ולכן צריכין לחוש בכה"ג גם לענין קידושין וע"כ אמרו בדיוק בגמרא הנ"ל לא כל הימנו לאוסרה עליו היינו איסור מוחלט היכי שאינו אומר שרוצה לברר כגון שאומר שקידשה לפני עדים שהלכו להם למדה"י משא"כ היכי שאומר שרוצה לברר ביום או יומים שפיר אנו צריכין לחוש לדבריו להפרישה מבעלה על יום או יומים למען יברר הדבר: