הרי בשמים שפ

על הקרום הזר לא איכפת לן מה שנקלפת עמו כיון דלאו מקרומי הריאה הוא וא"כ כיון שהריאה הי' תחתיו שלם ויפה בודאי כשר: אמנם לו יהא כדברי הטבחים שהי' נגלד ולכאורה הוי תרתי לריעותא כמ"ש בשמ"ח סי' ל"ו ס"ד דנגלד פורתא הוי ריעותא ועמש"ז סי' צ"ז סק"ח וסי' ל"ט ס"ק י"ח. אולם הרי כ' בבית אפרים להתיר במקום הפסד בסירכא תלוי' על נגלד עפי"ד הרשב"א והעיטור הובא בב"י סי' ל"ט דבסירכא תלוי' אמרינן דנתהוה מחמת נקיבת קרום העליון לבד וא"כ חדא ריעותא הוי וכן כ' בלבו"ש סי' ל"ט ס"ק ק"נ ע"ש שכ' דרק בסירכא שלכ"ס שעברה ע"י מיעוך אין להתיר בזה דהוא קולא גדולה ובעלילה כ"ד מבטלינן לה אבל בסירכא תלוי' כשר. והנה אף דכ' בשמ"ח סי' ל"ט סכ"ט דקרום רחב שנקלף מהריאה יש לו דין סירכא מינה ובה מלבד דהלבו"ש שם חולק עליו בזה וכ' דדינו כדין סירכא תלוי' אמנם אף להשמ"ח נראה כיון דאנו תופסין דסירכא תלוי' דאזלא ע"י מיעוך ל"ה ריעותא כלל ה"ה במינה ובה לדידן דקיי"ל כהב"י ורמ"א וש"ך דדינה כדין סירכא תלוי' אם עברה ע"י מיעוך לא חשיבא ריעותא כלל וכ"כ בנוב"י מהד"ק חיו"ד סי' י"ב לענין סירכא מינה ובה על קמט וז"ל ועכ"פ מוכח מד' הט"ז דסירכא תלוי' העוברת ע"י מיעוך לא מיקרי ריעותא כלל אלא שהט"ז מחמיר בסירכא שיוצאת מאותה אונא לאותו מקום באותה אונא עצמה ולטעמי' אזיל דס"ל בס"ק י"ד כד' המהרש"ל אבל אנן דקיי"ל כשי' הב"י והרמ"א והש"ך דזה מיקרי סירכא תלוי' ממש והטעם שאלו היתה מחמת נקב היתה נדבקת למקום אחר אלא שהיא הפשטת ליחה וא"כ דינה כתלוי' ממש ואם עוברת ע"י מעו"מ לא מיקרי ריעותא ואינו מצטרף לריעותא דקמט להטריף עכ"ל ועפמ"ג בדיני תר"ל שמצדד להקל גם בסירכא מינה ובה מבועה ע"ש חוץ לזה הרי בראש אפרים סי' ל"ה ס"ק קכ"ד כ' דהא דכ' השמ"ח דדנין על הקרום הפרוש חומרת מינה ובה הוא דוקא כשנקלף קצת ונשאר קצתו תלוי ודבוק בחוזק אבל כשנקלף כולו אין לו דין מינה ובה והרי בתשו' בית אפרים חיו"ד סי' ט"ו מצדד להקל גם במינה ובה על נגלד שלפמ"ש התבו"ש טעם המקילין משום דגם לשי' רש"י דאין סירכא בלא נקב מ"מ כיון שהסירכא נאחזת בשני צדדי האונא היא מגינה וסותמת ולא קפדינן אגילוי וא"כ יש לדין בו דין סירכא כסדרן מתוך נגלד פורתא שכ' בפרי תבואה ס"ט להקל ולשי' התוס' דסתימה ל"מ והסירכא שלא מחמת נקב אלא שסופו להתפרק ובכה"ג אין סופו להתפרק וא"כ יש מקום לומר לכאורה דמחמת ריעותא דנגלד י"ל שיש כאן נקב בכ"ז כיון דקצת פוסקים כ' דגם מחמת נקיבת קרום העליון בלחוד מתהו' סירכא א"כ אף אי נתלה הסירכא מחמת הנגלד אין להחזיק ריעותא שניקבו ב' העורות רק מחמת הנגלד של הקרום העליון נתהו' סירכא זו שממקום למקום וכשירה ואין כאן תר"ל כלל ואף שהוא ז"ל לא סמך ע"ז להכשיר כ"א אחר שכבר הורה המורה היינו משום ששם הי' המעשה שהי' ג"כ מכה בדופן וגם שלא נקלף הקרום כולו ונשאר מקצתו תלוי אבל בנ"ד יש להכשיר בהפ"מ גם לכתחלה. וא"כ כיון שאחרי הבדיקה בראיי' ומשמוש הי' הריאה שלם ויפה הרי באמת דעת הש"ך בסי' ל"ו סק"ב דנגלד פורתא א"צ אפי' בדיקת נפיחה ואפי' השמ"ח דמחמיר להצריך בדיקת נפיחה הרי מבואר שם דבדיעבד כשר ע"י ראיי' ומשמוש גם בלא נפיחה ובלבו"ש שם כ' דמשמע מהתבו"ש דגם בראיי' בלא משמוש כשר בדיעבד ועפמ"ג סוסי' ל"ח מ"ש בשם הרשד"ם וא"כ כיון דבנ"ד אחר הראיי' ומשמוש נמצא שעכ"פ הקרום התחתון שלם ויפה רק שהקרום העליון נגלד אף שאח"כ ע"י בדיקת רוק בצבץ תלינן שנעשה במשמוש ידא דטבחא דנשחטה הותרה דלא מחזקינן ריעותא מעור לעור כמ"ש בתבו"ש סי' ל"ו סק"א וכ"כ בסי' ל"ג לענין עורות הושט ע"ש ובפרט שמעלתו אומר של"ה נגלד כלל והוי כנגד המורה המערער עד נגד עד ובאמת נעלם ממני הענין מה שהשו"ב הי' מסתפק אם הוא נגלד אחרי שניכר היטב לכל יודע ומבין תמונת הנגלד שהדרך להיות שפה סביב הנקב וכדומה וע"כ יפה אמר כ"מ להכשיר כדת של תורה. ובזה הנני או"ש לו וברכת כוח"ט לראשית השנה הבעל"ט: סי' מה נשאלתי מחכם אחד בשוחט שהתחיל לשחוט עגל ומיד בהתחלת חיתוך העור התחיל העגל לפרפר ומיהר השוחט והגביה הסכין ושחט למטה ממנו ואחר השחיטה בדק מעבר השני וראה שלא נחתך העור כולו רק שבמקום הזה נתאדם העור כולו מעל"ע: הנה כבר העלה הש"ך בסי' כ"ג ס"ק כ"א דאם לא חתך רק מקצת העור אפי' יצא דם להקל בהפ"מ שלא כמשמעות דברי הרמ"א שם והסכים על ידו בתבו"ש סק"ך ובפמ"ג שם ומכ"ש דבנידן שאלתינו הרי לא יצא דם רק שנתאדם העור י"ל דגם הרמ"א יודה להכשיר בזה דהרי בט"ז שם סק"ז לענין תלישת ניצות דמחמירין ביצא דם כ' שם דאין להחמיר רק באם יצא טיפת דם בענין שיש לו דמיון למסמס קועי' דמא אבל אם לא יצא טיפת דם אלא שנראה אדמומית אין להחמיר כלל ע"ש והנה אף דמצינו בחולין מ"ו. גבי מראה אדומה בריאה דלס"ד דלא ידע מהא דאדומה כשירה מדר"נ הו"א דטריפה דמדמינין לה לשמנה שרצים דתניא נצרר הדם אעפ"י שלא יצא ופירש"י וז"ל וקרי לי' התם חבורה שאינה חוזרת דכיון שהאדים העור מבחוץ בידוע שנקרע העור מבפנים וסופו לנקוב ולצאת ט"ש בכ"ז ס"ל להט"ז להכשיר בזה כיון דאינו רק חומרא בעלמא אמרינן דזהו רק לענין חובל בשבת אמרינן דבמידי דאית לי' עור נצרר הדם אעפ"י שלא יצא הו"ל חבורה שאינה חוזרת ע' שבת ק"ז: משא"כ לענין טריפות במידי דהוא רק חומרא מדמינין לה להא דא' התם ושאר שקצים ורמשים עד שיצא מהן דם ופרש"י אעפ"י שנצרר הדם והאדים עורו מבחוץ אין זה לקותא דמתוך שהעור רך ממהר להאדים ע"ש וה"ה די"ל הכי לענין חתך מקצת העור כיון דרבו המכשירין ואף דמשמעות דברי הרמ"א להחמיר י"ל דזהו דוקא ביצאו טיפות דם ולא כשנתאדם העור כנ"ל והרי טעם המחמירין ין ביצא דם הוא משום שזה מורה שנחתך כל העור נקב דק שאינו ניכר ופגע בושט דאל"ה דם זה מציץ דבעור אין דם עד שיחתוך כל העור וא"כ בכה"ג שלא נטף דם רק שנתאדם העור י"ל להיפך דזהו לאות שלא נחתך כל העור רק מכח החבורה שהתחיל לחתוך בהעור והגיע קרוב לסופו עי"ז נתאדם דאלו הי' נחתך העור מעל"ע הי' דם יוצא והרי דעת הש"ך שם להכשיר אפי' בחתך כל העור ולא יצא דם כשאומר ברי לי שלא נגעתי בושט ופוסק כוותי' בתשו' עבוה"ג סי' ט"ז ע"ש ונהי דדעת הב"ח להחמיר דל"מ ברי לי אמנם כשבודקין העור מעבר השני ורואין שלא נחתך מעל"ע רק שנתאדם בכה"ג כ"ע מודו דמהני עכ"פ בצירוף אמירת ברי לי ובפרט לפי מנהג שוחטים שלנו בשחיטת הבהמות שבשעת השחיטה תופסים העור ומגביהים אותו למעלה רחוק מהסימנים וא"כ כיון דכל החשש הוא שמא חתך משהו בושט והוי שהיי' במיעוט קמא דושט והלא באמת אין הושט סמוך לעור שהושט הוא בין קנה למפרקת בין עובי הצואר ואין הדרך לפגוע בושט תחלה עפירש"י חולין ל"ב: ד"ה אבל ובשמ"ח סי' ב' ס"ה אפס כשתופס הסימנים לשוחטם אפשר שע"י נדנוד נתדלדל ונתפרד וקדם הושט להקנה א"כ בדרך שחיטה דידן שמגביהים העור למעלה מהסימנים חששא רחוקה היא לומר שמא פגע בושט אפי' בחתך העור כולו. אכן בחתך העור כולו לא מלאני לבי להקל אבל בחתך מקצת העור אפי' יצא דם יודו הפוסקים המחמירים להכשיר בכה"ג אחרי הבדיקה שרואין שלא נחתך מעל"ע כדעת הרש"ל. וכן ראיתי להגאון הקדוש בס' פרי תאר שם סק"ה שכתב להדיא דהיכי דהגביה העור והרחיקו דאז ליכא חשש קריבת חוד הסכין לושט וכשר אפי' ביצא דם ע"ש ומכ"ש בנ"ד שלא יצא דם רק שנתאדם העור הדבר ברור לפענ"ד דכשר: סי' מו וע"ד שאלתו בזה"ל בריאה שנמצא באונא האמצעית בין החיתוכים על החוד ממש בועה מעלע"ע והי' גם מעט בשר בלוי במקום ההוא רק היתה מלאה מים זכים והכיס הוא לבן אבל נרקב עכ"ל: הנה דבריו באו סתומים דהנה מכח בועה מעל"ע הלא אינו כשר כ"א כשהוא רחוק מן השיפול ב' אצבעות בדקה וד' בגסה כמבואר ברמ"א סי' ל"ז ס"ה ומה שנקרא שיפול לענין בועה בשפולי במקום שהריאה חדוד אינו כן לענין מעל"ע דלמעלה במקום העב אע"ג דשם חדוד לא נקרא שיפול להכשיר בועה מעל"ע כמבואר בשמ"ח שם סעיף כ"ז דלא נקרא שיפול לענין זה כ"א סוף האונות והאומות ממש ששם הוא דקה ואין לחוש לסמפונות ואי קיימי במקום סמפונות והוא מעל"ע ושפכי אהדדי ואין להם רק כיס א' ואינו מתכסה בבשר אחר המשמוש תליא במנהג מקומות אי כשר במים זכים ואם יש מנהג להכשיר במים זכים צריך לחפש אחר החמשה סימנים שהובא בש"ך שם ס"ק ט"ו בשם בדיקת האחרונים ע"ש ובמכתבו לא נזכר רק הסימן דכיס לבן בפנים לחוד ובאמת אנן בעינין כל החמשה סימנים אז נקרא מים זכים ומה שנרקב זה אינו מזיק שלא יחשב עי"ז למים זכים. אמנם דא עקא מה שהי' בשר בלוי במקום ההוא והלא בשמ"ח סי' ל"ט ס"ע העלה דבשר בלוי הוי ריעותא ומצטרף לתר"ל דלא כהט"ז שם וכ"כ בספר יהושע מהג' מט"פ חיו"ד סי' כ"ג ע"ש שעל כן הוא טריפה בכל ענין אם לא שאינו בשר בלוי ממש רק שנקלף שקורין שייליכטץ זה ל"ה ריעותא כלל כמבואר באחרונים: סי' מז ובדבר השאלה בענין שנחלקה האונא בעוביה וצד החיצון גדול מצד הפנימי שהחמיר הגאון רא"ז ז"ל בס' בית אפרים דהוי עליו דין פיצול מקמא אף שאין גומא תחתיו ולא נהיגינן כוותי' אכן מספקא לי' באם יש עוד ריעותא אי חזי לאצטרופי לתרתי לריעותא עכ"ש: הנה בגוף הדין של הבית אפרים הנ"ל משמע מגדולי הפוסקים דל"ה פיצול בכה"ג ותורת נחלק עליו כהמאיר נתיבים והלבו"ש גם מהשמ"ח סעי' כ"ב דמכשיר אונא שנתפצלה לשנים ויש להם שורש א' כעובי אצבע. וגם בליכא שורש א' לא חשש רק משום יתרת מגבה ולמה לא התנה שלא יהי' החלק התחתון קצר מהעליון א"ו דאין בכה"ג משום פיצול