הרי בשמים שעח

דנימא שהוא לעצמו אינו מקפיד על האיסור ולאחר לא יניח לעשות האיסור זה בודאי ל"א כדא' בגיטין מ'. מי איכא מידי דלעבדי' לא מיעבד לי' איסורא ואיהו עביד איסורא ומשנתינו היא זו בפ"ב דדמאי משנה ב' אמרו לו על עצמו אינו נאמן כיצד יהא נאמן על של אחרים ע"ש. ולבר מן דין בפירושא דסוגיא דע"ז הנ"ל נחלקו רבותינו הרשב"א והרא"ה ז"ל בתה"א בית ד' שער ב' דרשב"א ז"ל סובר כפירש"י שם דפי' האי וכולן אם נתארח אצל בעה"ב מותר משום דלא קפדי אלפ"ע אבל אינהו גופייהו לא אכלי איסורא והרא"ה בבדה"ב שם כ' ע"ז דכי"ב לא מצינו שיהי' חשוד להחטיא אחרים ולהכשילם ובעצמו נשמר לבד מכותי דל"ל לפ"ע ל"ת מכשול אדרבא טפי זהיר אינש במאי דיהיב לאחריני והא דא' בע"ז שם אם שגר לו בעה"ב לביתו מותר דלא שביק היתרא ואכיל איסורא וכי משדר לי' ממאי דמנח קמי' משדר לי' ר"ל דכיון דמשגר לי' בעי ליקרוי והוי אית לי' היתרא דאי בעי לא מושדר לי' מסתמא מזדהר דלא ליטרח במאי דדילמא לא מיפייס חברי' וממאי דקים לי' דאכיל מיני' חברי' בודאי משדר לי' דאי לא טפי מעלי לי' דלא לישדר לי' כלל מכי משדר לי' מאי דדילמא מיזדהר מיני' ולא אכיל לי' ואפסדי' לדורון דילי' כי היכי דמזדהר כל אינש מסתמא כי איכא היתרא קמי' ואיסורא דלא לשבוק היתרא וליכול איסורא א"נ ה"ק דנהי דחשוד לאכול גם האיסור אבל מ"מ חשוב בעיני' טפי ההיתר עד דכי איכא היתרא קמי' לא שביק היתרא ואכיל איסורא וכיון דכן מסתמא כי משדר אינש לחברי' מה דאכיל הוא להנאתו משדר לי' דמסתמא מאי דחשיב לי' לאינש משדר לי' לחברי' ע"ש וכשיטת רש"י והרשב"א ז"ל מוכח באמת ג"כ בחידושי הרמב"ן ריש נדה וגיטין וביבמות ר"פ האשה רבה ובתוספת רי"ד קידושין ס"ה שכ' דלהכי לא נוכל למילף דעא"נ באיסורין מנדה דכתיב וספרה לה לעצמה דשאני נדה דלא מקלקלה לעצמה אבל היכי שאין העדות נוגע רק לאחרים מנ"ל ע"ש הרי דאף דחיישינן שיעיד שקר להכשיל אחרים אבל הוא בעצמו לא יקלקל עצמו וכדברים האלה כ' ג"כ בהג"א פ"ק דחולין סי' י"ד בשם הא"ז שהקשה אמאי עא"נ על השחיטה הרי אין עא"נ באיסורין במקום חזקה ובשלמא אם הוא בעצמו אכל שפיר מהימן דלא חשיד לאכול נבילות אבל אם הוא אינו אוכל דילמא יעבור אלפ"ע הרי דס"ל דאף דהוא לעצמו מיזהר זהיר מלאכול נבילה מ"מ חשדינין לי' שיעבור אלפ"ע להאכיל לאחרים. ובפרישה יו"ד סי' א' כתב בכונת הסמ"ק שהובא בב"י שם שהנשים שוחטות לעצמן ואין שוחטות לאחרים וכ' הב"י ודבר תימה הוא מה חילוק יש בין שוחט לעצמו לשוחט לאחרים כו' וכ' בפרישה ע"ז וז"ל והיינו לפי שיטתו שפי' הא דהלכות א"י דנשים לא ישחטו שדעתן קלות פי' שמא יתעלפו וא"כ בודאי אין חילוק בין שוחט לעצמו או לאחרים אבל לפמ"ש דאין הטעם שמא יתעלפו אלא מפני שדעתן קלה ואין נזהרין לכן אין להאמינן על השחיטה שפיר יש לחלק דלעצמן שוחטין דאין לחושדן שיאכלו נבילות אבל לאחרים דליכא אסורא כ"א לפ"ע ל"ת מכשול בזה אין הנשים נזהרין הואיל ודעתן קלה לפיכך אין שוחטין לאחרים דומה לכותי שכ' רבינו בסי' ב' עכ"ל וע' במהר"ם מינץ מהגאון מאובין ז"ל שהעמיס הכי בשי' רש"י ז"ל שבתוס' חגיגה י"ד: ד"ה בתולה כו' ע"ש ובהיות כן אין כאן תימה אינימא דהרמב"ם אזיל בשי' הרא"ה הנ"ל וכ"נ באמת מדבריו ספי"א מה' מ"א ושפיר כ' דטבח שהוציא טריפה מת"י פסול לעדות משום שהוא בכלל אוכלי טריפה. אמנם בהא צל"ע במ"ש הכ"מ הנ"ל דאי משום לפ"ע ל"ה פסול כיון דא"ב מלקות הרי אפי' א"ב מלקות עכ"פ מדרבנן פסול כמ"ש בב"י בעצמו בח"מ סי' ל"ד והיכי דאיכא ח"מ הא פסול אפי' בעבירה דרבנן כמבואר בתוס' ב"מ ע"ב. ד"ה שטר וברמ"א ח"מ סי' ל"ד ס"ג ויהי' מוכח מזה כד' הר"ש הלוי שהובא בתשו' קול בן לוי סי' ה' שכ' בדעת הרמב"ם דעבירה שא"ב מלקות גרע טפי מעבירה דרבנן ולא מיפסל גם מדרבנן דבעבירה דרבנן נקרא רשע דרבנן וכ"כ בתשו' לחם רב סי' קי"ט ע"ש ועמ"ל פ"ד ממלוה ה"ו שהאריך בזה ונכון נמי בזה מ"ש הכ"מ פ"ב מה"ע להביא ראי' לד' הרמב"ם דעבירה שי"ב מלקות אף בלא התרו בו פסול לעדות מהנהו קבוראי שבש"ס סנהדרין הנ"ל דשם ל"ה התראה דאם הי' התראה האיך שייך לומר דסברי מצוה קעבדי ואפ"ה פסילי וקשה הא עכ"פ מדרבנן פסילי אפי' בעבירה דרבנן וע"כ משום דאי בלא התראה הי' נחשב כעבירה שא"ב מלקות ל"ה פסילי אפי' מדרבנן. עכ"פ בעיקר הדין כבר בררנו דאין שום חשש איסור ח"ו על השו"ב יאכלו ענוים מזבחם וישבעו ואדרבא יש לקנוס את הקצב על שהעיז להעליל על השו"ב שלא כדת ובזה הנני או"ש לו כנפשו ונפש ידידו דור"ש באהבה: סי' מג בעזה"י יום ג' י"ב מנ"א תרנ"ג לפ"ק סטרי ברכתי תעלה לראש כבוד ידידי הרב החריף המופלג בתו"י כש"מ חיים יעקב קרויזהאר נ"י דומ"ץ דק"ק דאלינא יצ"ו מכתבו הגיעני והנני לתשובתו עד"ש בענין סירכא שלכ"ס שנתלש בכח ע"י איש אחד בשוגג ונבדק בנפיחה ע"י רוק ולא בצבץ אם הוא כשר בדיעבד: הנה בט"ז סי' ל"ט ס"ק י"ז מביא בשם הרש"ל שכ' וז"ל וראיתי עוד לאיזה בודקים אינם נזהרים למעך בנחת וסומכים על נפיחת הריאה והם מאכילים טריפות דודאי בכל סירכא גמורה אינו מועיל ניפוח עכ"ל ובסק"ו ביאר הדברים דבאמת הא דאנו סומכין על בדיקתינו ששמין רוק על מקום הסירכא וסומכין ע"ז להכשיר אף שאין אנו בקיאין בבדיקה דהיינו כיון שכבר עברה הסירכא ע"י משמוש ממילא ל"ה כאן סירכא כלל ולהחמיר אנו סומכין על בדיקתינו שעל כן אנו מצריכין מיעוך ומשמוש ול"מ שיחתוך בסכין הסירכא ויראה אחר הבצבוץ דאין אנו סומכין על בדיקתינו להקל והכי מבואר בשמ"ח סי' ל"ט סל"ח דצריך למעך בנחת ולא בכח ולא יאמר מה בכך הרי אני עתיד לבדוק בפושרין שזה טעות גמור דאין סומכין בבדיקה זו רק להחמיר ולא להקל ע"ש. אמנם נלפענ"ד דזהו דוקא כשמתחיל למעך בנחת וא"י להסיר הסירכא עי"ז אז ל"מ תלישה בכח לסמוך על בדיקתינו להקל אבל היכי שלא בחן מקודם אם תוכל הסירכא לעבור על ידי מיעוך בנחת ונתלש בכח בשוגג תלינן דגם ע"י מיעוך בנחת היתה עוברת אחרי שבודקה ברוק ואינו מבצבץ דעכ"פ מהניא הבדיקה לעשותו ספק השקול ולומר נשחטה הותרה דהרי בש"ך יו"ד סי' נ' סק"ג העלה דבספק השקול מכשרינן בהפ"מ אפי' בריעותא מחיים ואף דבפמ"ג שם כ' דאין לזוז מד' הרמ"א להחמיר הנה בפר"ת סי' כ"ט מיקל בזה ובס' טור האבן מביא בשם הגר"א סי' נ' שפוסק ג"כ להקל ובס' כנפ"י סי' ל"א כ' דעכ"פ כשלא נודע הריעותא מחיים עד לאח"ש יש להקל ע"ש ובנ"ד גם הפמ"ג יודה ועש"ך סי' ל"ט ס"ק מ"ב לענין הכחשת העדים בסירכא דאפי' המחמירין בנאבדה הריאה מודו בזה דכשר מאחר שהריאה נבדקה עכ"פ ונתקיימה תקנ"ח ובט"ז שם ס"ק כ"ב מבואר דהיכי דספק במקום א' בריאה מוקמינין בחזקת היתר דנהי דריאה אינה עלולה ליטרף אבל במקום זה הא אינו שכיח לאיסור יותר והא דכ' בש"ע סעי' י"ד בודק שהוציא ידו ואמר טריפה ואח"כ הכניס אחר ידו ולא מצא טריפות הראשון נאמן וכ' בד"מ הובא בש"ך שם דאפי' לדידן דנוהגין במיעוך מ"מ טריפה שמא העביר בכח י"ל דהפי' הוא כך דשמא הראשון כשהכניס ידו התחיל למעך ולמשמש בנחת וראה שא"י להסירה ע"י מיעוך בנחת ולכך אמר טריפה והב' הכניס ידו בחוזק ובכה"ג שפיר טריפה כיון שנתברר להראשון שלא הלכה ע"י מיעוך בנחת או איפשר דהראשון העבירה בחוזק אחרי שהתחיל למעך בנחת ולא הלכה ונתקה בחוזק ולכך אמר טריפה והשני לא מצא סירכא כלל גם הלא התם מיירי כשהעביר הסירכא בחוזק בשעת בדיקת פנים ואין אנו יודעין מקומו אי' וכיון שלא ניכר המקום הלז הלא איפשר שיש איזה נקב כ"ש ואינו נראה לעינינו והוי כלא נבדקה הריאה כלל ואי נכשיר בזה הא מיעקרא תקנ"ח משא"כ היכי דידוע באיזה מקום הרי נוכל לבדוק המקום ההוא אם אינו מבצבץ ואף שנתקה בחוזק מ"מ הא איכא לספוקי דילמא היתה הולכת גם ע"י מיעוך בנחת ותלינין להקל ולא מיעקרא תקנ"ח בכך וע' בתשו' ברית אברהם חיו"ד סי' י"ד אות ז' וסי' י"ז אות א' שכ' דהיכי דהספק הוא בסירכא שלכ"ס אם עברה בכח או בנחת לא מיקרי אתחזק איסורא ע"ש ומ"ש הב"ח בסי' ל"ז דסירכא שלא כסדרן בחזקת איסור עומדת התם מיירי שאחרי המיעוך נמצא הנקב במקום הסירכא או סמוך לה באופן שא"א לבודקה ע"י נפיחה בזה שפיר כ' דאין להוציאה מחזקת טריפה אלא בידוע של"ה שם נקב ובפמ"ג במשב"ז סי' ל"ז סק"ז הסביר דבריו דלכך לא תלינין הנקב ביד הטבח דהטעם דתלינין דהוי ס' השקול משא"כ כאן יותר יש לתלות בסירכא שהיא מעידה על נקב והיכי שלא נמצא נקב רק שנאבדה ולא נבדקה בנפיחה באמת דעת הפמ"ג שם ובשפ"ד סי' ל"ט ס"ק ל"ד להקל דלא כהשמ"ח ומ"ש שם הפמ"ג וז"ל והנך רואה עכ"פ אם סירכא שלכ"ס ובא א' ונתק הסירכא בכח בענין שא"א תו לבדוק אם עובר ע"י מיעוך טריפה דסירכא זו בחזקת טריפה כ"ז שלא נבדקה ע"י משמוש ואף שהוא דבר שלא ניתן ליכתב לרוב פשיטותי' מ"מ הוצרכתי לכתוב מפני שראיתי רבים אומרים דאם נקרע באונס כשירה שמא היתה עוברת ע"י משמוש ואוקי בהמה אחזקתה ואני אומר ח"ו להרהר כן עכ"ל הנה המעיין בצדק יראה דהפמ"ג שם קאי באופן שנקרע ונעשה נקב וא"י לבודקה ע"י בדיקת רוק אבל אם אחר התלישה בכח בדקו במקום זה ע"י בדיקת רוק ולא בצבץ עכ"פ עושהו מה שאינו מבצבץ לס' השקול דנימא נשחטה בחזקת היתר עומדת ותולין שגם אם היו ממעכין בנחת ג"כ היתה הולכת דהרי גם אחרי ניתוק בחוזק כשאינו מבצבץ הוא עד מוכיח קצת עכ"פ להכשיר וראי' לזה מד' התבו"ש סי' ל"ט ס"ק מ"ה שכ' ע"ד הט"ז שכ' להצריך בדיקה גם בסירכא תלוי' וז"ל גם א"ל כונתו שיסיר התלוי' בחוזק בסכין ואח"כ יבדוק קרוב הדבר לקלקל ולהפסיד בידים עכ"ל הרי דלא חשש רק שמא ע"י הנתיקה בחוזק יעשה נקב ויטריף בכדי הא אי לא"ה הו"א דהבדיקה שכ' הט"ז הוא אחר העברת הסירכא בחוזק בסכין וע"כ דאם אינו מבצבץ אחר הנתיקה בחוזק הוי בדיקה קצת עכ"פ וא"כ לא רחוקה היא לומר שיהי' עי"ז ספק השקול עכ"פ ולומר נשחטה הותרה וכן מפורש יוצא מדברי תשו' שבות יעקב ח"ב סי' ס' וח"ג סי' ק"ה שמביא מנהג מקומות ובק"ק פראג שנוהגין