הרי בשמים שעז

בהורדא מהריאה הלזו והשו"ב הלא מכחישים אותו ואומרים שהורדא הי' מבהמה הראשונה שנטרפה על נקודות אדומות הרי הוי ע"א בהכחשה דלאו כלום הוא ומבואר ביו"ד סוסי' א' דבכה"ג גם העד בעצמו מותר לאכול משחיטתו מכאן ולהבא אפס שבשמ"ח סי' ב' סכ"א מביא בשם היש"ש דאם כבר יצא על השו"ב ש"ר והעד הוא בר סמכא אז יש להעבירו וכי"ב כ' במהרי"ק סי' ל"ג שאם השו"ב כבר נכשל בבדיקה ורק של"ה יכולין להעבירו ועתה העיד עליו ששחט שלא כהוגן מעבירין אותו עפ"י ע"א דכיון דכבר נכשל הו"ל רגל"ד עש"ך סי' ב' ס"ק י"א ותשו' נובי"ק חאה"ע סי' נ"ד. נ"ה. ובאמת בתשו' מהר"ם לובלין סי' פ"א כ' להוכיח דאין אדם נפסל עפ"י ע"א אפי' בדאיכא רגל"ד. ומכ"ש בנ"ד הלא נהפוך הוא דהשו"ב הם מעולם בחזקת כשרים והעד הקצב הועד עליו שמקלו יגיד לו לפרוץ גדרן של חכז"ל שישב במסבה ואכל בשר ומיד אכל מאכלי חלב וכדומה. גם יש רגל"ד שאין אמת בפיו ובעלילה בא על השו"ב משנאתו אותם ודמיא עלייהו כארי' ארבא ומרמות כל היום יהגה לקפח לחיותייהו כפי שנגבה עדות ע"ז וקריעת הורדא מן הריאה מוכחת שבערמה עשה זאת להחליף הורדא שאלו האמת כדבריו למה לא הראה את הריאה בהיותה שלימה וגם ממה שהטמין הריאה הראשנה נראה בעליל שזדון לבו השיאו להכין רשת לפעמי השו"ב ולהלאות עיני אנשים ובודאי אין ממש בעדות זה ונראה דאף להאנשים שהעד הקצב הוא בר סמכא ומהימן אצלם ג"כ יכולים לאכול משחיטת השו"ב דאף דקיי"ל באה"ע סי' קט"ו ס"ז בשא"ל א' מקרוביו או מקרובותי' שהוא מאמינם וסומכת דעתו עליהם שזינתה כו' הואיל וסמכה דעתו לדבר זה שהיא אמת ה"ז חייב להוציאה ואסור לו לבא עלי' והוא מש"ס קידושין ס"ו בעובדא דההוא סמיא דא"ל אי מהימן לך כבי תרי זיל אפקה והכי פסקינן ג"כ לענין עדות בשאר איסורין עש"ע יו"ד סוסי' ט"ז ובסי' קכ"ז. הנה מלבד מ"ש במל"מ פכ"ד מה"א בשם תשו' הרשב"א דהא דמהני מהימן כבי תרי דוקא כשהאשה שותקת אבל במכחישתו אינו חייב להוציאה אף שהבעל מהימן לי' כבי תרי א"כ בנ"ד הלא השו"ב מכחישים אותם. אמנם נהי דמדברי הפוסקים מוכח דלא קיי"ל כהרשב"א בהא עב"ש שם ס"ק כ"ג בכ"ז הלא כבר כתב המהרי"ק הובא בש"ך יו"ד סוסי' א' דכיון דהדבר תלוי במחשבת השוחט אם להרע או להיטיב במכאן ולהבא א"כ אף לפי הגדת העד אין ראי' שיפסלו במכאן ולהבא ומה גם דבנ"ד אף לפי"ד העד שהיו נקודות אדומות על הריאה הלא יוכל להיות שבדקו אחר נקבים ולא נמצא וכשר ועכ"פ לא גרע זה ממ"ש הפוסקים דבע"א בכיעור אפי' אי הבעל מהימן לי' כבי תרי אינה נאסרת עליו עתשו' מיימוני ל"ה אישות סי' כ"ה ובב"ש סי' י"א ס"ק י"ד. והנה אפי' אם אומר שיודע בבירור שלא בדקו אחר נקבים יש מקום להכשיר בהפ"מ דאף דכ' התבו"ש בסי' ל"ח סי"ג דבנקודות אדומות צריך בדיקה אחר נקבים ואם לא בדק טריפה עשמ"ח סי' ל"ז סי"ח ע"כ הוא משום דאף שיוכל להיות שהאדמימות הוא משום שלא נבלע בה דמה מ"מ הוי ספק בריעותא מחיים דל"א נשחטה הותרה א"כ הרי באמת בש"ך יו"ד סי' נ' פוסק דבספק השקול אפי' בריעותא מחיים כשר בהפ"מ ואף דהתב"ש בסי' כ"ט מחמיר בזה דאפי' בהפ"מ אין להכשיר בריעותא מחיים בכ"ז הרי כ' שם הטעם דל"א נשחטה הותרה כיון דאין כאן חזקה גמורה שלא נולדה טריפה אפס דהוי חזקה מכח רובא דרוב בהמות כשרות הן וזו דאתילד בה ריעותא הא איתרע לה רובא דומיא דא' כל הנשאת בתולה יש לה קול כו' ע"ש ולפי"ז במראות אדומות בריאה אם היינו יודעין שהוא מתולדה הלא כשר בודאי מדר"נ דלא נבלע בה דמה כדא' בחולין מ"ז: והא דצריכין לבדוק אחר נקבים ע"כ הוא משום דילמא האדימה אח"כ והאדמימות הוא מכח צרורות דם ערא"ש חולין מ"ו. א"כ הא איכא עוד חזקה דהשתא שכמו שהיא אדומה לפנינו כן היתה מתולדה ואיפשר דגם להתב"ש יהי' כשר בזה במקום הפ"מ. ומכ"ש שאין מקום לאסור השו"ב משום זה. ובפרט כשלא הי' רק איזה נקודות קטנות אפשר לדמות זה להדין הג' של הפר"ח סי' קי"ט שהובא בפמ"ג בשפ"ד סי' ב' לענין בודק ירקות מתולעים דעד ג"פ הויין אנוסים כשנמצאו אחריהם תולעים וכן ראיתי בס' תשו' ארי' דבי עילאה סי' ג' שדן בזה לענין פיצול מקמא בעגל שהוציא השוחט מת"י בהכשר שלפי שהוא קטן הכמות בקל יכול להעלים עין מזה מדמה לה להדין הנ"ל. ומלבד כ"ז הרי קיי"ל ביו"ד סי' ב' ס"ב דבפעם א' אפי' הוציא טריפה גמורה מת"י אין מעבירין אותו ודוקא בשו"ב לעצמו ומוכר לאחרים או שנוטל שכר מן הכשרות ולא מן הטריפות דאיכא חימוד ממון קיי"ל בסנהדרין כ"ה למיפסלי' בפ"א ולא בשו"ב שנוטל שכרו מן הקהל כמבואר כ"ז בתשו' הרא"מ ח"ב סי' כ"ד וביותר שכפי שנזכר במכתב כ"ת השו"ב הנ"ל הם ידועים ליר"ש ומדקדקים במצות ובני תורה א"כ בכה"ג הלא תלינין דמשגה הוא כמ"ש בש"ך יו"ד סי' קי"ט ס"ק ל"ג: והנה מה שחקר כ"ת במ"ש הרשב"א בטבח שהוציא טריפה מת"י דא"נ לומר שוגג הייתי דאל"כ לעולם יאמר שוגג הייתי ולא יצוייר דינא דש"ס פז"ב דמעבירין אותו אלא בהתרו בו. והקשה רו"מ דהרי סתם טבח שבש"ס שוחט לעצמו ומוכר לאחרים דיש ח"מ ואכתי מנ"ל דבליכא חימוד ממון לא דיינינין לי' כשוגג. הנה כבר ישב על מדוכה זו בשו"ת כתר כהונה סי' כ"ח. ותי' וז"ל דשפיר מביא ראי' דאי נימא היכי דליכא חימוד ממון יוכל לטעון שוגג הייתי ע"כ מוכרחין לומר דטעמא משום דאית לי' חזקת כשרות אף דאיכא חמדת ממון איך מוציאין אותו מחז"כ נימא דאית לי' חז"כ ושוגג הי' כו' ע"ש ולפענ"ד עדיין צ"ע דמנ"ל דבליכא חימוד ממון הוא משום חז"כ הרי איפשר דחז"כ איתרע לה כיון דרבים סומכים עליו והוא לא דקדק היטב שלא תצא תקלה מת"י וכמ"ש ביש"ש פג"ה סי' י"ז אפס דבליכא חימוד ממון להכי אמרינן דשוגג הי' דהרי פסקינין ביומא ע"ה כרשב"ג דס"ל במשנה בכורות ל"ה. דאף החשוד על הדבר נאמן על של חבירו משום חזקה דאין אדם חוטא ולא לו והה"נ משום הך חזקה דאין אדם חוטא ולא לו תלינין דהי' שוגג משא"כ בדאיכא חימוד ממון דליכא הך חזקה שפיר א"נ לומר שוגג הי' וכדא' בב"ב כ"א: שתלא טבחא אומנא וסופר מתא כולן כמותרין ועומדין נינהו עתשו' מהרי"ו סי' צ"ז. ובאמת כ' בב"י ח"מ סי' ל"ד בדעת הטור דבדליכא ח"מ גם בדאורייתא תלינין דשוגג הי' ובסמ"ע שם ס"ק ט"ז העמיס כן בד' הרמב"ם. והא דמצינו בש"ס חולין צ"ג: טבח שנמצא אחריו חלב רי"א בכשעורה ריו"א בכזית אר"פ ולא פליגי כאן להלקותו כאן לעברו ומבואר בראשונים ז"ל שם דמיירי התם באינו ניכר אם הי' מזיד ע' הג"א שם וא"כ בזה הלא פשיטא דליכא הנאת ממון כמבואר בתשו' מהרי"ט בשניות חיו"ד סי' ט"ו משום דאף על כזית חלב הא לא קפדי אינשי וגם הרי חלב ביוקר הוא יותר מבשר וא"כ מוכח דגם בליכא חימוד ממון לא תלינן דשוגג הי' מהתם ליכא ראי' די"ל דרק בחלב דהוא איסור כרת החמירו ביותר ולא בשאר איסורים עמ"ל פ"א מה' יו"ט הי"ז. וסייעתא לדברינו יש להביא מדברי רש"י ז"ל בסנהדרין כ"ו: בהנהו קבוראי דקבור נפשא ביו"ט ראשון של עצרת שמתינהו ר"פ ופסלינהו לעדות ופירש"י שנוטלין שכר ופסלנהו ר"פ כיון דמשום הנאת ממון עוברים על ד"ת ולכאורה תמוה דהרי שם כ"ז. פליגי אביי ורבא במומר אוכל נבילות להכעיס דאביי אמר פסול דהו"ל רשע ורבא אמר כשר דרשע דחמס בעינן וכיון דקיי"ל התם כאביי דל"ב רשע דחמס ל"ל לרש"י ז"ל לפרש דמיירי שנוטלין שכר ולהנ"ל י"ל דהוי קשיא לי' לרש"י דכיון דבליכא ח"מ תלינין שהוא שוגג א"כ אמאי באמת פסלינהו ר"פ ולא תלינין דסברי דמצוה קעבדי כדא' התם באמת ר"ה ברי' דר"י וגם ר"ה ברי' דר"י הא מודה דשפיר שמתינהו והרי מצינו ביבמות קכ"א. דל"ה משמתין לרב שילא דאנסב לאיתתי' דהוא גברא דטבע באגמא דסמקי משום דקא' מיטעא טעינא דסבר כיון דקוו וקיימי כמים שיש להם סוף דמי והכא הלא עדיף עוד יותר דסברי מצוה קעבדי ולכך פירש"י שנוטלין שכר והיכי דאיכא ח"מ לא תלינן בשוגג וא"כ הא ר"פ הוא דפסלינהו ובעל המאמר דבש"ס חולין הנ"ל כאן להלקותו כאן לעברו הוא ג"כ ר"פ וא"כ יהי' סותר א"ע דמשם הא מוכח דגם בליכא ח"מ לא תלינין בשוגג כנ"ל וע"כ דפשיטא לי' לרש"י ז"ל דמהתם אין ראי' דבחלב דבכרת החמירו יותר כאמור: והנה מה שהקשה מעלתו ע"ד הכ"מ פי"ב מה' עדות ה"ט במ"ש הר"מ וכן טבח שהי' בודק לעצמו ומוכר ויצאת טריפה מת"י שהרי הוא בכלל אוכלי טריפה שהן פסולין לעדות וכ' הכ"מ שנראה מדברי רבינו שטעם הפסול ביוצא טריפה מת"י שכשמאכיל טריפות חזקה שגם הוא אוכל והו"ל עובר על לאו דובשר בשדה טרפה דאי משום דעבר על לפ"ע לא מיפסל כיון דאלפ"ע לא לקי ואינו פסול לעדות אלא כשעבר עבירה שחייבין עלי' מלקות ותמה ע"ז מדברי הש"ס ע"ז ל"ט: דקא' וכולן אם נתארח אצל בעה"ב מותר ופירש"י דחנונים בסוריא חשידי דלא קפדי אלפ"ע לא תתן מכשול ומזבני לישראל דברים שלקחו מן הנכרי מיהו אינהו גופייהו לא אכלי איסורא הלכך אם נתארח אצלו מותר לאכול עמו א"כ חזינן דאע"ג דחשוד על לפ"ע מ"מ אינו חשוד שהוא בעצמו יאכל איסור. הנה מלבד די"ל דל"ק מהתם כיון דאפשר דחנונים שבסוריא היו ידועים שלהכשיל לאחרים אינם מקפידים והם בעצמן נזהרין מלאכול מידי דאיסורא וע"כ אמרינן שפיר דאם נתארח אצלו ואוכל עמו מותר דומיא דא' בחולין ד"ד. גבי כותי קוטע ראשו של א' מהן אכלו מותר לאכול משחיטתו דכותים אלפ"ע אין מקפידין והם בעצמם במצוה שהחזיקו בה מדקדקין יותר מישראל אבל בסתם אדם איפשר דאם ראינו שאינו חושש להאכיל לאחרים איסור זה אמרינן דגם הוא בעצמו אוכלו ויש להכריח זה גם מד' רש"י ז"ל גופי' ביבמות פ"ח. שפי' התם דע"א נאמן באיסורין דאל"כ אין לך אדם מתארח אצל חבירו ולכאורה מהיכי ידעינן שנאמן לענין שלא להכשיל לאחרים הרי איפשר למימר דדוקא אם מתארח אצלו שרי למיסמך עלי' כיון שהוא בעצמו אוכל וע"כ דאילו היינו חוששין שמכשיל אחרים הו"ל למיחש שמא גם הוא בעצמו אינו מקפיד על אכילת האיסור. וכן יש לנו להוכיח מד' הש"ס חולין ד"ד. דמייתי התם סייעתא לרבא דקא' מומר אוכל נבילות לתיאבון בודק סכין ונותן לו ומותר לאכול משחיטתו דלא שביק היתרא ואכיל איסורא מהא דחמצן של ע"ע מותר מיד מפני שהן מחליפין עפירש"י שם ולכאורה מאי ראי' הא מהא דחמצן של ע"ע דמחליפין דכל מאי דמצו למיעבד בהיתרא פורתא מהדרי לענין אכילת עצמן אבל לענין שלא יכשילו לאחרים בשחיטתן מנ"ל דקאמרינן סברא דלא שבוק היתרא כו' א"ו דאין חילוק בין אוכל בעצמו למכשיל אחרים לענין חשדא וברא"ש בנדרים פ' השותפין מביא מהירושלמי דיותר ראוי לקנוס המכשיל אחרים באיסור ממכשול דנפשי' ע"ש ורק על להיפוך