הרי בשמים שעד

הכי בתחלת שחיטה א"כ נאסרה בתחלת שחיטה משום מוקצה לע"ז ותו א"ח משום ש"ח. ועפ"י האמור נכון מאד דלריה"ג הא שפיר נוכל למימר דמיירי בגמר זביחה במיעוט בתרא אפי' אי נימא דגם לריה"ג במ"ב ל"ה עלה תורת שחיטה וליכא אפוא משום תקרובת ע"ז בכ"ז הלא חיוב חטאת דע"ז עכ"פ. איכא דרק לענין איסור תקרובת אינו נאסר רק כשהוא כעין עבודת פנים בא' מד"ע ובעינן דוקא שיהי' עלה שם זביחה דנפקא לן מאשר חלב זבחימו יאכלו אבל חיובי משום ע"ז שפיר מיחייב דכשהוא כעין פנים נפקא לן מזובח לאלהם יחרם ובשאינו כעין פנים מיחייב משום איכה יעבדו וגו' כמבואר כ"ז בע"ז נ"א. ובר"ן שם. וא"כ בשוחט מ"ב לשם ע"ז נהי דנימא דאיסור תקרובת ליכא משום דאין עלה שם זביחה. אבל חיובא הא איכא משום איכה יעבדו כיון דעובד ע"ז עכ"פ ואי דאם ליכא איסור תקרובת הא ל"ה חידוש בשוחט בשבת כיון דאיכא ג"כ התיקון להוציא מידי נבילה וע"כ דנחית למניינא וקשה א"כ דליתני ג"כ יוה"כ כנ"ל ז"א דריה"ג לשיטתי' למאי דאפכן בחולין ק"א: הא ס"ל דשבת ויו"כ אינו חייב אלא אחת א"כ גם אי הוי ביו"כ הא ליכא רק ג' חטאות ולק"מ ודו"ק: אמנם לכאורה יש להקשות לפמ"ש רש"י ז"ל בסוגיא שם וכן הביאו בשמו בתוס' חולין כ"ט: ד"ה כגון דהא דפריך אידך מחתך בעפר הוא אפי' למ"ד ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף וחייב א"כ משום ש"ח בסי' ראשון מ"מ כיון דנאסר בסי' ראשון לא חשיב שחיטת הסימן השני אלא כמחתך בעפר והוי כמו נתקלקלה בשחיטה לבסוף דא' התם גבי פרה אדומה דאיגלאי מילתא למפרע דשחיטה דמעיקרא לאו שחיטה היא כלל ע"ש ולפי"ז הא בברייתא השוחט סתמא קתני ומיירי ג"כ כששוחט הסימנין כולן וא"כ תקשי לר"פ דמספקא לי' לפסול ה"ש במ"ב מאי הועיל לן הא דמשני בחצי קנה פגום ושחט כ"ש לשם ע"ז מ"מ הרי כיון ששוחט אח"כ המיעוט בתרא אחר שכבר נאסר משום ע"ז הו"ל כמחתך בעפר והו"ל כמו נתנבל בשעת שחיטה המ"ב דתקרובת ע"ז מטמא כנבילה ואגמ"ל דלאו שחיטה מעיקרא הוא ושוב א"ח משום ש"ח דהו"ל כמו נתקלקלה בשחיטה. והנלפענ"ד ליישב זה דהנה כבר הבאתי מה שהקשו התוס' דליתני בברייתא ג"כ יו"כ ותי' דלא נחית למניינא רק בהני אשמעינן חידושא ובשבת הוי חידוש דחייב אע"ג דליכא רק תיקון כל דהו להוציא מידי אבמ"ה לב"נ. ולכאורה למאי דקיי"ל דטומאת תקרובת ע"ז ל"ה רק מדרבנן עתוס' חולין י"ג: וע"ז ל"ב: ועשעה"מ פ"ה מה"א. א"כ איכא מדאוריי' ג"כ התיקון להוציא מידי נבילה ול"ה תיקון כ"ד אמנם נלפענ"ד בישוב זה עפי"ד התוס' בשבת ק"ו. ד"ה חוץ שכ' בשם ר"ת דהא דחובל וצריך לכלבו מבעיר וצריך לעפרו הוי מקלקל לר' יהוד' לפי שאין התיקון בא באותה שעה אלא לאחר מכאן דלאחר שנעשית החבורה בא הדם ולאחר שכלתה ההבערה בא האפר אבל בשוחט בשעת הקלקול בא התיקון שמוציאו מידי אבמ"ה ע"ש והקשו האחרונים מזה בהך ברייתא דהשוחט חטאת בשבת בחוץ לע"ז הרי בזה בשעת השחיטה לא בא התיקון עדיין דבעודה מפרכסת אסורה עדיין לב"נ ול"ש מי איכא מידי כו' כיון דלישראל בלא"ה אסור משום ע"ז וש"ח כמ"ש בתוס' חולין ל"ג. לענין טמאה וא"כ לא בא התיקון עד אחר מיתת הבהמה אכן לפענ"ד י"ל דבשלמא בחובל וצריך לכלבו הא בשעת החבלה לא בריר עדיין שיהי' התיקון דאיפשר שיעצור בעד הדם שלא יבא או שיניחו לקלח למים וכדומה באופן שלא יהי' התיקון לכלבו וכן במבעיר בשעה שמבעיר העצים הא עדיין אינו ברור שיהי' אפר כלל דאיפשר שיכבה האש ולא יבא לכלל אפר ולהכי אף שהתיקון בא אח"כ מ"מ הא ל"ה התיקון בשעת הקלקול משא"כ בשחיטה הלא כששוחט הא פקע אבמה"ח מיד דאף שהיא מפרכסת עדיין בכ"ז הלא ברור הוא שיבא התיקון לבסוף כיון דע"כ מתה הבהמה ולא תוכל להחיות עוד ובכה"ג הו"ל כמו שבאין הקלקול והתיקון כאחד וכיון שכן מיושב שפיר הא דלא קא' תיקן להוציא מידי נבילה כיון דהתינח לענין התיקון להוציא מידי אבמ"ה הו"ל שפיר כבא התיקון בשעת הקלקול כיון דא"א לו להחיות את הבהמה עוד וע"כ יבא התיקון לבסוף משא"כ בהתיקון להוציא מידי נבילה הא אינו ברור בשעת שחיטת רוב הסימנין שהבהמה לא תהי' נבילה כיון דאי ה"ש פוסל במ"ב ולד' הרי"ו הוי נבילה מדאוריי' א"כ הא בידו לעשותה נבילה במ"ב וא"כ כיון דלא בריר בשעת השחיטה שיהי' התיקון לא חשיב מתקן כיון דאין התיקון בא בשעת הקלקול וא"ש. ולפי"ז מיושב לנכון קושייתינו הנ"ל דע"כ א"א למימר דהברייתא מיירי בשחט כל הסימנין ולא נשאר מיעוטן דא"כ תיהדר קושיא לדוכתה ליתני ג"כ יו"כ ואי דלא נחת למניינא ולא קתני גם שבת רק משום דהוי חידושא דליכא רק תיקון כ"ד להוציא מידי אבמ"ה ז"א דהא כיון דטומאת תקרובת ע"ז ל"ה רק מד"ס הא איכא ג"כ תיקון להוציא מידי נבילה ואי דזה ל"ח מתקן כיון דאין התיקון בא בשעת הקלקול ז"א דהתינח כשלא שחט רק רוב הסימנים א"כ איפשר שיעשנה נבילה כשישחוט המ"ב בפסול משא"כ כשחתך הסימנין כולן ולא שייר מידי א"כ הוי בגמר השחיטה התיקון להוציא מידי נבילה וא"כ ל"ה תיקון כ"ד וליכא חידושא ותהדר קושיא לדוכתה ליתני ג"כ יו"כ וכיון דע"כ מיירי שלא הוסיף על החצי קנה פגום רק כ"ש עד הרוב א"כ ל"ה נתקלקלה בשחיטה ול"ק קושייתינו הנ"ל ודוק כי חריף הוא. אמנם כ"ז לפלפולא ולקושטא דמילתא קושי' האחרונים הנ"ל בלא"ה ל"ק דרק בטמאה דל"ח שחיטה כלל כ' התוס' דל"ש מא"מ כו' ואסור כשהיא מפרכסת לב"נ אבל לא כשהוא אסור משום ע"ז וכן תי' באמת בתשו' רעק"א סי' קס"ה ומתבאר הכי מד' התוס' ב"ק ע"ו. ד"ה שחיטה ויש לפלפל בזה הרבה אכ"מ: והנה לכאורה עדיין יש להתבונן דלפי מה שכתבנו למעלה בטעמו של רש"י ז"ל בשהיי' במ"ב משום דאנו חוששין לאידך דר"ל דל"א כמאן דמנחא בדיקולא ויש טריפות לחצי חיות הנה לטעם זה הרי ל"ה רק טריפה עכ"פ כמ"ש בפמ"ג במש"ז סי' כ"ו סק"א דגם להב"ח דמטריף בניקב הושט לאחר שנשחט קודם שחיטת הקנה מ"מ ל"ה רק טריפה כיון דכבר נשחט הושט בהכשר דנהי דיש טריפות לחצי חיות אבל נבילה ל"ה ע"ש ויהי' לפי"ז לטעם הנ"ל בפסולי שחיטה במ"ב רק טריפה ולא נבילה וא"כ לד' הט"ז הנ"ל הא ל"ה תקרובת ע"ז רק בדבר שעושה אותה נבילה וכ"ה באמת דעת רש"י בב"ק ע"א: ד"ה כיון ובע"ז ל"ד: ד"ה באומר וא"כ לא יהי' בשחיטת המ"ב אפי' לשי' רש"י ז"ל משום תקרובת ע"ז. אמנם כן על גוף הסברא הנ"ל שכתבנו דהך מילתא אי איכא במ"ב פסולי שחיטה תליא בפלוגתא דר"ל ור"ז אי אמרינן כמאן דמנחא בדיקולא דמי' או לא יש להקשות מש"ס חולין כ"ט: מתיב ר' זירא כל העסוקין בפרה מתחלה ועד סוף מטמאין בגדים כו' אירע בה פסול בשחיטתה בין קודם פסולה בין לאחר פסולה אינה מטמאה בגדים בהזאתה קודם פסולה מטמאה בגדים לאחר פסולה אינה מטמאה בגדים וא"א ישנה לשחיטה מתוע"ס ליפליג וליתני בדידה בשחיטה גופה כו' ולכאורה קשה הרי ר"ז ס"ל דל"א כמאן דמנחא בדיקולא דמי' וא"כ אמאי לא הקשה גם למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף ליפליג נמי בשחיטה גופה כגון ששחט בפרה רוב שנים ולאחר שיעור שהי' שחט המ"ב או ששחט המ"ב בחלדה וא"כ קודם שחיטת המ"ב הא שפיר מטמאה בגדים כיון שבשחיטת רוב שנים נגמר הכשר שחיטת הפרה ולאחר שנפסלה במ"ב אינה מטמאה בגדים. הן אמת די"ל דלק"מ לפי דברי הרמב"ן במלחמות שכ' דאין לפסוק כר"ל דס"ל דחיי ריאה תלויים בקנה ודבנ"מ בושט משום דינקי מהדדי וכ"כ הרשב"א בתה"א ומכח זה כ' הרשב"א שם דהיכי דנשחטו רוב שני הסימנים כ"ע ל"פ דכמנחא בדיקולא דמיא וכן העלו התב"ש והפלתי בסי' כ"ו. וכיון דלאחר שחיטת רוב שני הסימני' אמרינן אפי' לגבי אבר אחר ומכ"ש לגבי הסימנים עצמן כמאן דמנחא בדד"מ וא"כ גבי פרה ע"כ נשחטו מקודם רוב שני הסימנין ושוב אינה נפסלת במיעוט בתרא. אולם הלא באמת מבואר בפוסקים דלשיטת רש"י ז"ל איכא גם לאחר שנשחט רוב שני הסימנים בבהמה משום פסולי שחיטה במ"ב שעל כן נראה דפסול שחיטה דמ"ב אינו תלוי כלל בהא אי אמרינן כמאן דמנחא בדד"מ או לא דע"כ לענין הכשר השחיטה ל"א כמאן דמנחא בד"דמ דהרי אף למ"ד דאין נקב פוסל בריאה אחר שחיטת הקנה משום דכמנחא בד"דמ בכ"ז אם נוציא הריאה קודם שחיטת הושט בודאי תהי' אסורה וע"כ דאף דהוא כמנחא בדיקולא מ"מ צריכה הכשר שחיטה והיינו שישחטו שני הסימנים וכ"כ הרשב"א בתה"א להדיא ולכך כיון דלכתחלה צריך לשחוט כל הסימנים איכא על המיעוט בתרא ג"כ תורת שחיטה ופוסלין בו כל ה"ש: סי' מא ובאותו ענין השבתי לחכם אחד ממדינת רומעניען ששאל אותי במעשה שאירע בשוחט ששחט בעגל רוב שני הסימנים ואחר השחיטה נחתך רגל אחד מהעגל ולאשר כי העגל פירכס הרבה אחר השחיטה הלך השוחט ושחט המ"ב: ושאל השואל כיון דהעגל אסור משום שהיי' במ"ב אם גם הרגל שנחתך קודם שחיטת המ"ב אסור יען שנחתך בהכשר ובשעת שחיטת המ"ב ל"ה הרגל מחובר להעגל וכתב בזה החכם השואל להוכיח דאי נימא דהאבר שנחתך קודם שחיטת המ"ב לא מיטרף כששוחט המ"ב בפסול א"כ היל"ל דגם הריאה ובנ"מ יהיו כשרים בפסול שחיטה במ"ב כיון דכמנחי בדיקולא דמיין אחר שחיטת רוב ב' הסימנים. והשבתי לו דשאני הריאה ובנ"מ כיון דנהי דלאחר שחיטת הקנה הריאה כמאן דמבד"דמ וכן הבנ"מ לאחר שחיטת הושט בכ"ז לענין הכשר שחיטה עודם שייכים לגוף הבהמה בעוד שלא נגמרה השחיטה כולה וע"כ גם פסולי שחיטה במ"ב פוסלין ג"כ לענין דמיטרפי הריאה ובנ"מ ול"א לענין זה כמאן דמנחי בד"דמ משא"כ אבר שנחתך ממש אחר שחיטת רוב הסי' איפשר דגם אם נעשה אח"כ פסול במ"ב ל"מ רק לענין להטריף הבהמה או העוף ולא לאסור גם האבר שנחתך בהכשר אחר שחיטת הרוב ומובן הדבר בסברא דבשלמא לענין הריאה והבנ"מ כיון דאם הי' שחיטת המ"ב בהכשר בלי שום שהיי' הי' מועיל הכשר הזביחה כמצותה לכתחלה גם לענין הריאה והבנ"מ כיון דלענין הכשר השחיטה הא ל"א כמאן דמנחא בדיקולא כנ"ל ממילא מיטרפי ג"כ אם נעשה שחיטת המ"ב בפסול משא"כ האבר שנחתך אחר שחיטת הרוב הא תו ל"מ לגבי' שחיטת המ"ב שנעשה אח"כ אילו הי' נעשה בהכשר שיהי' על האבר תורת בשר שחיטה כמצותו לכתחלה כיון שהוא גוף אחר ולהכי ל"מ נמי לענין שיאסר כשנעשה השחיטת מ"ב בפסול: