הרי בשמים שע

ואמרינן דבנא נוהג ומשמע אע"ג דרצונו להניחו כך נא מיקרי ראוי לאכילה כיון דאיבעי מימליך ומטוי לי' ואכיל לי'. והה"נ קרינין בי' וזבחת ואכלת כיון דאי בעי מימלך ובדיק לה ואכיל לה ע"ש ולפענ"ד הדברים ק"ו דמה התם דעשה מעשה שסילקו מן האש בהיותו נא שזה מוכיח על מחשבתו שרוצה לאוכלו נא. והרי בתוס' חולין ל"ט. כ' דהיכי דעושה מעשה ודאי לא מימלך וכי"ב כתבו הרע"ב והר"ש בפ"ט דפרה משנה ד' החושב על מי חטאת לשתות רא"א פסול כו' אר"י בד"א במים שאינן מקודשין אבל במים המקודשין רא"א כשיטה כו' ופירשו דבמים המקודשין אמרינן אימלוכי מימלך וחוזר בו ממחשבתו אם לא כשעשה מעשה שאז לא מימלך וחשיב היסח הדעת ע"ש (ע' רי"ט אלגזי ה' בכורות פ"ג ס"ק מ"א שה"ר דחיישי' לאימלוכי מנדרים י'. ולהאמור אין ראי' דשאני דיבור ממעשה וע' בה"ט יו"ד סי' י"ח סק"ו שכ' דמש"ה לא מברכינין על בדיקת סכין קודם שחיטה דחיישינן שמא ימלך ויהי' ברכה לבטלה ולפענ"ד צל"ע בזה דכיון דבשעת הברכה דעתו לשחוט אפי' כי מימלך אח"כ ל"ה ברכה לבטלה והו"ל כהא שכ' הרא"ש בפ"ק דתענית סוסי' י"ז דכיון דבשעה שהתפלל הי' דעתו להתענות לא מיקרי שקרן בתפלתו אם אכל אח"כ וע' חת"ס יו"ד סי' שכ"ח לענין אם שואל א"ע על התרומה ל"ה הברכה שבירך על הפרשת תרומה ברכה לבטלה למפרע וע' ספר יהושע בפו"כ סי' תקי"ג ויש להביא עוד ראי' לזה מד' הש"ך בח"מ סי' ש"ו סק"ז שמביא שם ד' הש"ג שמסתפק לענין טבח אומן שקלקל דאפי' בחנם חייב לשלם דהו"ל שומר שכר כיון שמרויח שכר הברכה. וכ' עליו דתלמיד טועה כתבו כיון דמבואר בגמרא דבחנם פטור. ולכאורה היכי הומ"ל הכי כלל דהרי כי מנבל אח"כ השחיטה הו"ל למפרע ברכה לבטלה ואין לו שכר ברכה. אע"כ דכיון דבשעה שבירך הי' דעתו לשחוט יפה לא הוי ברכה לבטלה כשניבל אח"כ השחיטה והרי מבואר בחי' הריטב"א חולין ק"ו דמי שנטל ידיו ובירך ונמלך שלא לאכול ל"ה ברכה לבטלה ע"ש והה"נ כיון דבשעת בדיקת הסכין דעתו לשחוט בו אין לנו למיחש לאימלוכי מלבד הסברא הנ"ל דכיון דעושה מעשה הבדיקה לא חיישינן לאימלוכי כנ"ל חוץ לזה אפי' אי ימלך לא יהי' הברכה לבטלה וכיון דהדבר הוא בידו לימלך או לא שפיר הי' רשאי לברך דרק בדבר שתלוי ביד אחר אין לברך שמא ימלך האחר עתשו' הרשב"א ח"א סי' ח"י או שיוכל להתבטל ממילא שלא ברצונו כבתוס' כתובות ע"ב. ומנחות ס"ה: לענין ספירת זבה אבל לא היכי שתלוי בעצמו) ואפ"ה אמרינן דמיקרי ראוי לאכילה כיון דאי בעי מימלך ומטוי לי' ואכיל לי' מכ"ש בשוחט לעכו"ם שלא עשה עדיין מעשה המוכחת על מחשבתו שרוצה להאכילו לעכו"ם או לכלבים בודאי קרינן בי' וזבחת ואכלת מטעם אי בעי מימלך ומצינו כעין זה בריש מנחות דמנחה מעשיה מוכיחין על מחשבתה שמכזב אבל בזבחים שחיטה אחת לכולן והה"נ שחיטת העגלים האלה הלא היא ככל השחיטות הכשרות להכי אפי' אי מחשב שלא לאכול בכ"ז קרינין בי' וזבחת ואכלת מטעם דאי בעי מימלך וכי"ב כ' ברא"ש פסחים פ' כל שעה סי' ט"ז לבאר ד' הש"ס ברכות ל"ז: לחם העשוי לכותח פטור מן החלה והתניא חייבת התם כדקתני טעמא רי"א מעשי' מוכיחין עלי' עשאן כעבין חייבין כלימודין פטורין וביאר הרא"ש ז"ל עפי"ד הירושלמי דקא' עיסת כותח חייבת בחלה שמא תמלך ותעשה חררה לבנה והלכך עשאן כעבין מחויב בחלה משום דילמא אתי לאימלוכי אבל לימודין לאו אורחה למימלך ע"ש הרי דמחייבינין בחלה אע"ג דכפי שעשאה כעת לכותח היא פטורה מ"מ רמינין חיובא עלי' להפריש חלה ולברך משום דילמא מימלך ורק בלימודין מעשיה מוכיחין עלה שלא ימלך מכ"ש בשוחט לעכו"ם שאין בשחיטה זו שום שינוי מבשחיטה אחרת בדאיכא בודק שפיר מחויב לברך דילמא אתי לאימלוכי דכיון דיכול למימלך ולבדוק הו"ל כשוחט לאכול דומיא דמצינו בסוטה מ"ג: גבי הרכבת ילדה בילדה דנטע קמייתא לסייג ולקורות דלא בטיל שניי' בראשנה כמו ילדה שסבכה בזקנה משום דאי מימלך עלה בת מיהדר הוא והוי כאלו גם נטיעה הראשנה היתה לאכילה ע"ש והה"נ כיון דא"ב מימלך הו"ל מעיקרא כשוחט לאכילה ואשכחן כי"ב בפסחים ל"ח: דקא' לענין לחמי תודה שעשאן למכור בשוק לצורכי תודה אפ"ה יוצא בהן י"ח מצה בפסח אם לא מכרן אע"ג דבעינן מצה המשתמרת לשם מצה משום דכל לשוק אימלוכי מימלך אמר אי מזדבן מזדבן ואי לא מזדבן איפוק בהו אנא ומיקרי עי"ז משומרת לשום מצה משום טעמא דמימלך ומכ"ש דחשיב עי"ז שוחט לאכילה כיון דמימלך ובדיק לה ומחויב לברך על השחיטה כשיש בודק ויש להביא עוד ראי' לזה ע"ד הפלפול מדברי הש"ס ביצה כ"א. והתניא מעשה בשמעון התימני שלא בא אמש לביהמ"ד בשחרית מצאו יהוד' בן בבא א"ל מפני מה לא באת אמש לביהמ"ד א"ל בלשת באה לעירנו ובקשה לחטוף את כל העיר ושחטנו להם עגל והאכלנום ופטרנום לשלום א"ל תמה אני אם לא יצא שכרכם בהפסדכם שהרי אמרה תורה לכם ולא לנכרים ואמאי הא חזי למיכל מיני' א"ר יוסף עגל טריפה הואי ולכאורה קשה לפי"ד הלכות א"י בשם אלדד הדני הובא במרדכי ריש חולין הביאו הט"ז סי' י"ט והובא גם בתוס' זבחים ל"א. דשחט ולא בירך שחיטתו פסולה וברא"ש ריש חולין מובא בשמו דאפי' בשכח ולא בירך שחיטתו פסולה א"כ מ"פ והרי חזי למיכל מיני' דהרי כיון דשחטוהו להאכילו לנכרים ע"כ שלא בירכו על השחיטה וא"כ השחיטה פסולה לפי"ד ההלכות א"י ואסור לישראל לאכול ממנו אע"כ דהיכי דאיכא בודק מחויב לברך וזהו דפריך הש"ס והא חזי למיכל מיני' היינו בדאיכא בודק הא מחויב לברך על השחיטה מטעם דילמא מימלך ואמאי קא"ל דיצא שכרם בהפסדם. ויהי' מזה ראי' לפרש"י שם דהעגל הי' משל ישראל דאלו לשי' התוס' שם דהעגל משל נכרים הי' הא ל"ש דילמא מימלך ואין לברך על השחיטה א"כ לא חזי למיכל מיני' אמנם התוס' באמת לא ס"ל כהלכות א"י הנ"ל וכדקיי"ל להלכה דגם בהזיד ולא בירך שחיטתו כשירה וע"כ שפיר מפרשים שהעגל הי' משלהם. עכ"פ נראה דבשחיטת העגלים הנ"ל מחויב לברך כשיש בודק וי"ל שזהו הכונה בד' הפמ"ג סי' י"ט שכ' בשם הבל"י שחט לרפואה או לכלבים יברך אם ירצה. ולכאורה הוא תמוה הכי ברצונו הדבר תלוי וי"ל שבזה הדבר תלוי ברצונו אם הוא בעצמו א"י לבדוק שישחטנו במקום שיש בודק ואז יתחייב לברך: סי' לח וע"ד אשר דרוש ידרוש מעמי לחוות דעי בענין שהזובחים שמשלחים העגלים הללו לעיר וויען אינם משלמים לכ"ת הפרס הקצוב לו מכל בהמה ומעלתו בא בטענה אחרי שמאז מעולם בתשעה ימים שמר"ח אב עד אחר ט"ב ששוחטין ג"כ בלי בדיקה המנהג קבוע לשלם מזביחה זו פרס להרב כפי שמשלמין מטריפות אם כן אפוא בדין הוא שיטול שכרו גם מאותן העגלים: הנה לא פורש במכתבו איך נכתוב בהשטר רבנות שלו לשון ההתחייבות של הפרס שלו מבני הקהלה למען נוכל לחתוך הדין עפ"י דקדוק לשון השטר כמבואר בתוס' תמורה י"ז: דצריך לדקדק בלשון השטר יותר מדברי המשנה והנה אם נכתב סתם שמחויבים זובחי הזבח לשלם לו פרס כו"כ משחיטת כל בהמה כשרה וטריפה בודאי חייבין הזובחים לשלם לו מכל אשר ישחט בעירו ומה לו שהבשר נשלח למקום אחר אין דינו אלא עם הזובחים כההוא דמצינו בחולין קל"ב. לענין מתנות כהונה דדרשינן מאת זובחי הזבח שדין הכהן עם הטבח והכי קיי"ל ביו"ד סי' ס"א דאף אם שוחט להאכיל לכלבים או לרפואה ג"כ חייב במתנות כהונה אפס בנמצא טריפה גזה"כ הוא דפטור ממתנות דהתורה לא חייבה אלא מה. שראוי לאכילת כהן ולא מה שא"ר רק לכלבו. וא"כ בעסק התחייבות דמי הפרס שלו כיון שכבר נהוג לשלם לו ממה שנשחט אף בלי בדיקה כגון ט' ימים שמר"ח אב לא נגרע כחו במה שהם זובחים לשלוח הבשר לוויען כיון דלשון השטר כולל התחייבות ג"כ על אופן זה דאין דינו אלא עם הטבחים כנ"ל וכבר ידוע מ"ש הראשונים ז"ל ומכללם הריב"ש בסי' ר"ז דבשטרות דינם כמו בנדרים דהולכין בהם אחר לשון בנ"א ובלשון מסופק בנדרים כ' בתוס' ע"ז כ"ז. ובכ"ד דאזלינן בתר לשון המקרא ובלא"ה הלא מסתימת הלשון משחיטת כל בהמה כו' משמע אף שאין הבשר נמכר בעיר הזאת וכבר כתב הב"י בח"מ סי' מ"ב בשם תשו' הרשב"א דהיכי דהלשון כולל לפי דעת השומעין אפי' לא בא מפורש בשטר ל"א בזה יד בעל השטר על התחתונה ומפרשינן לי' לפי דעת השומעים ע"ש ואף שמעולם ל"ה מנהג בעירו לשחוט בהמות בלי בדיקה ולשלוח הבשר משם וזה חדשים מקרוב באו וא"כ לא עלה ע"ד שיתחייבו גם על אופן זה. בכל זה אם התחייבו א"ע בני הקהלה נגדו בשטר בלשון זה מסתמא הי' דעתם בכל מה שיסבול לשון זה עפ"י דתוה"ק כעין מ"ש התוס' בערכין ה'. בענין מעריך פחות מבן חודש דאר"מ אדם יודע שאין ערך לפחות מבן חודש וגמר ואמר לשם דמים וכ' התוס' דאפי' אינו יודע מ"מ דעתו עפ"י שתיקנו חכמים אותו הלשון ועתו"ס גיטין ט'. ד"ה ואינו חוזר בעבד כו' דמסתמא דעתו כמו שיאמרו לו חכמים ע"ש ובפרט לפ"מ שנזכר במכתבו שהדרובין נמכרין בקהלתו א"כ אפי' אי הי' חיוב אנשי הקהלה רק באופן שיהי' נמכר הבשר בעירו בכ"ז אטו בעינין שיהי' נמכר כל הבשר מהבהמה דוקא ורק לענין דו"ה מצינו בב"ק ע"ח: דאם שייר דבר הניתר עמו בשחיטה אינו חייב בדו"ה דגזה"כ וטבחו כולו בעינן או מכרו כולו בעינן ובסתם ודאי המשמעות גם אם נמכר קצת מהבשר במקומו חל על הזובחים חיוב תשלומי הפרס הקצוב לו: ובדבר מה שנתקשה בפ' מטות בפסוק כ"ב. אך את הזהב וגו'. פירש"י אעפ"י שלא הזהיר לכם משה אלא על ה' טומאה כו' ואך לשון מיעוט כלומר ממועטין אתם מלהשתמש בכלים אפי' לאחר טהרתן מטומאת המת עד שיטהרו מבליעת איסור נבילות והקשה כ"ת הרי אנן קיי"ל דלא אסרה תורה אלא כלים בני יומן. לא ידענא מאי קושיא היא זו הלא אזהרת התורה במדין ג"כ ל"ה רק על ב"י ולרבנן דר"ע דפסחים מ"ד: באמת קא' דגע"נ חידוש הוא ואסרה תורה גם אב"י דס"ל דגם קדירה ב"י א"א דלא פגמה פורתא ור"ע ס"ל התם דלאו חידושא הוא דבגע"מ לא אסרה תורה אלא קדירה ב"י והרי כלים הנקחים מן הנכרים אפי' הע"ש א"צ כדממעטינן בע"ז ע"ה: מקרא דא"צ הע"ש וא"כ אפי' למ"ד לינת לילה פוגמת ותחלת הלילה גורם ע' ברא"ש שם ג"כ היו צריכין להגעילן להשתמש בהן בו ביום. ובמה שנתקשה בדברי הרמב"ן עה"ת שם עשו"ת רדב"ז ח"ו סי' שני אלפים ר"ה שמבאר דבריו בזה ובשארי דבריו לא ירשני הזמן לעיין כעת ועוד חזון למועד ברצה"י דברי ש"ב ידידו דור"ש באהבה: