הרי בשמים שסט

דיחוי ומכ"ש דקשה למ"ד ולדות קדשים במעי אמן הן קדושים א"כ כל ולד קדשים נדחה במח"ז אחר ההקדש ועכצ"ל דלא חשיב דחוי לאחר ההקדש אלא היכי דמשהוקדש הי' יכול להיות קרב כגון בהמה של שני שותפין אי הי' מקדישין שניהם הלא היתה חזיא להקרבה משא"כ בולד במעי אמו נהי דמוקדש הא לא משכחת שיהי' אז בר הקרבה כלל דאי הי' שוחטין האם הי' הולד פסול להקרבה משום יתום עי' בכורות נ"ו. ובכה"ג לא מיקרי דיחוי אחר ההקדש וה"ה די"ל הכא סברא זו דבשלמא בנקטם מעיו"ט ועלתה בו תמרה מעיו"ט הא נתקן הדיחוי קודם חלות המצוה כיון דבערב יו"ט לא משכחת חלות מצות לולב כלל משא"כ בבכורים כשהפירות הם ביד עכו"ם הא שפיר משכחת שיהי' עתה על הפירות הללו חובת מצות בכורים כשיבאו ליד ישראל ובכה"ג איפשר דיש דיחוי ועוי"ל דהרמב"ם קאי התם באילן שנטעו ולבסוף עבדו דנעבד במחובר שרי להדיוט ומאיס לגבוה אפי' אחר ביטול ולכך קא' דבכורים הוי כלגבוה ולא מכח דיחוי קאתינן עלה ערמב"ם פ"ח מה' לולב וספי"א דפרה) ואי כשקצצו העכו"ם ביו"ט הרי בלא"ה אין יוצאין בו משום מוקצה כמבואר מד' הפוסקים בא"ח סי' תרנ"ה בערבה שנקצצה ביו"ט אסור להניחה בלולב בו ביום ול"ד ללולב שהובא מחוץ לתחום או שופר שהובא מחוץ לתחום בסי' תקפ"ז דיוצאין בו משום דהתם לאו מוקצה הוא הוא דחזי לישראל אחר אבל נתלש ממחובר דאסור לכל ומוקצה גמור הוא לטלטל העמידו חכמים דבריהם במקום מצוה בשוא"ת ע' בשערי תשובה שם בשם שו"ת פנ"י ואי דקיי"ל אין מוקצה בשל גוי הרי כ' בט"ז א"ח סי' ש"י סק"ב דזהו דוקא כשהוא מוקצה מחמת חסרון הכנה דאין העכו"ם מקצה מדעתו כלום אבל במחובר שלקטו עכו"ם בשבת אסור לכ"ע ע"ש ובאמת הדבר מוכרע מסוגיא דביצה כ"ד: בנכרי שהביא דורון דאם יש במינו במחובר או שמחוסר צידה אסור וע"כ דאם הוא מוקצה מחמת חסרון מלאכה כגון מחובר ומחוסר צידה הוי מוקצה גם בשל נכרי וא"כ אם נקצץ הלולב מן הדקל ביו"ט בלא"ה אסור לצאת בו משום מוקצה וע"כ שביטלו העכו"ם ביו"ט ע"י אמירה כביו"ד סי' קמ"ו ס"ז וא"כ לא הי' ביד הישראל לבטלו: והנה בפירש"י שם פי' באשירה שנאסרה אף להדיוט וביטלה כדא' במתני' נוטל מה שהחליף כו' ולפענ"ד תמוה דנהי דהלשון דקא' בגמ' המשתחוה לדקל מיושב גם לפירש"י עפמ"ש בתוס' שם מ"ח. דבאילן שמושרש בקרקע לא נאסר בגידע ופיסלו בלא השתחוי' אבל עכ"פ אינו מובן אמאי לא ניחא לי' לרש"י ז"ל לפרש בפשיטות דהבעיא קאי באילן שנטעו מתחלה לכך או בשנטעו ולבסוף עבדו א אליבא דריב"י והישראל קצץ הלולב מן הדקל מעיו"ט דלא נתבטל ואח"כ ביטלו העכו"ם ביו"ט. וגוף הפירוש בשגידעו ופיסלו לשם ע"ז דנתבטל עיקר האילן ע"י שנוטל מה שחידש הוא תמוה לפרש הכי בסוגיין דהרי גם ע"י שנוטל הישראל החידוש משתרי עיקר האילן כמבואר בדף זה עמוד ב' ובדף מ"ח. ובפירש"י שם וא"כ הוי שפיר בידו וכל שבידו ל"ה דחוי כקושי' התוס' ולבר מן דין לא ידעתי מה דיחוי שייך כאן הרי א' התם לעיל מיני' במשתחוה לקמת חיטין קמחה כשר למנחות משום דנשתנה דמעיקרא חיטי והשתא קמחא והכי מבואר בתוס' זבחים צ"ו. ד"ה אלא דהיכי דנשתנה לפנים חדשות ל"ש לומר דנדחה ע"ש ומכ"ש הכא דלאחר שנטל מה שהחליף וגדילים לולבים אחרים הרי פנים חדשות באו לכאן ואיך שייך דיחוי בזה: והנה בתוס' בע"ז שם ובראשונים ז"ל נתקשו בהא דמיבעיא לי' לר"ל באשירה שביטלה אי כשר למצוה משום דיחוי הרי בסוכה ל"א: אמר רבא לולב של עכו"ם לא יטול ואם נטל כשר וכיון דבדיעבד כשר גם קודם הביטול איך שייך לומר דנדחה שאין יוצאין בו גם לאחר הביטול ונלפענ"ד בישוב זה דהנה בפירש"י סוכה שם פי' לולב של עכו"ם וז"ל ששימשו בו לעכו"ם לכבד לפניו בקרקע א"נ שעבודתה בלולב להעבירו לפני' או לזרקה בו עכ"ל ולכאורה תמוה אמאי לא פירש בפשיטות לולב של ע"ז עצמה שנטע האשרה מתחלה לכך או שהשתחוה העכו"ם להלולב והנה בהא דפי' שעבודתה בלולב להעבירו לפניו או לזרקה בו י"ל דנתכוין לישב בזה קושי' התוס' שם שהקשו דמכי אגבה נעשית ע"ז של ישראל ולכך פי' דמיירי בכה"ג דבאמת לא נעשית תקרובת ע"ז ממש דהא לא נאסר משום תקרובת ע"ז אלא כשהוא כעין פנים כדא' בע"ז נ"א. דבעינין זריקה המשתברת אפס דהב"י ביו"ד סי' קל"ט הביא בשם המרדכי דאפי' תקרובת שאינו כעין פנים מאיס הוא למצוה כדמצינו במשתחוה לדקל דמאיס למצוה אע"ג דשריא להדיוט וכ"כ רי"ו נתיב י"ז ח"ד וא"כ ל"ק דנעשית ע"ז של ישראל כיון דבאמת לא נאסר להדיוט רק משום מאיס למצוה וליכא חילוק בין אם הוא של ישראל או של גוי אבל במה שפירש"י ששמשו בו לע"ז לא הועיל כלום ודוחק לומר דס"ל לרש"י כשי' הר"א ממיץ שהובא בטיו"ד סי' קמ"ו שכ' כיון דע"ז של גוי ונעשית של ישראל רק מדרבנן ל"מ ביטול לכך במשמשין לא גזרו וכמ"ש בשעה"מ פ"ח מלולב ליישב ד' רש"י ז"ל בזה כיון דבאמת משמע מכ"ד דרש"י ז"ל לא קאי בשיטה זו ועחי' הרשב"א סוכה שם וע"כ כתי' התוס' שם דלא נתכוין לזכות א"כ הו"מ לפרושי גם בע"ז עצמה ולפענ"ד בכונת רש"י ז"ל בזה דהרי באמת קשה אמאי אם נטל יצא משום דמצות לאו ליהנות ניתנו הרי לפי המתבאר מדברי הראשונים ז"ל בע"ז כ"א. דבע"ז עובר משום לאו דלא תביא תועבה אל ביתך גם בלא נהנה רק בהכנסה לרשותו בלחוד דלא כהחינוך מצוה תק"ט. וא"כ למה יצא בדיעבד בלולב של עכו"ם נהי דמצלל"נ הרי אכתי איכא איסור דלא תביא תועבה אל ביתך והו"ל מצוה הבאה בעבירה וי"ל דלכך פירש"י ז"ל דמיירי במשמשי ע"ז וס"ל כד' הרמב"ן שבסה"מ מצוה קצ"ד דהלאו דלא תביא תועבה אל ביתך הוא רק בע"ז עצמה ומשמשי ע"ז אינו בכלל זה וא"כ ל"ה מהב"ע ומכ"ש לפי' השני דל"ה תקרובת ע"ז ממש רק מאיס למצוה בודאי ל"ה מה"ב דנהי דבפסחים ל"ה: אמרינן דגם בטבל טבול מדרבנן שייך מה"ב עפירש"י שם בכ"ז הוא רק באיסור דרבנן ממש ולא היכי שהוא רק חומרא דרבנן וא"ש. ולפי"ז מיושב לנכון קושי' התוס' הנ"ל דהתינח במשמשי ע"ז שפיר אם נטל כשר כיון דמצלל"נ ולא תביא תועבה ליכא במשמשין משא"כ בע"ז בסוגיין הא מיירי בהשתחוה לדקל שהלולב עצמו הוא ע"ז א"כ איכא לאו דלא תביא תועבה וא"כ קודם הביטול אפי' בדיעבד לא יצא משום מהב"ע ושפיר מיבעיא לי' לר"ל לאחר הביטול אי אמרינן דחוי אצל מצות והבן זהו מה שעלה במצודתי בביאור סוגיא זו בס"ד ואכתבם על ספר למען תת לו אות כי השתעשעתי בדברי פלפולו אשר העלה על ספרא דמר אביו הגאון זצ"ל ומצאתים טובים ונכחים בנוים על אדני סברות ישרות. וה' יזכהו להגדיל תורה ולהאדירה ויפוצו מעיני תורתו וחכמתו חוצה כנפשו ונפש ידידו מ"ח דור"ש באהבה: סי' לז בעזה"י יום א' ער"ח מנ"א תרחם לפ"ק סטרי מנחם ציון ובונה ירושלים ישפות שלום ברכה וחיים לכבוד ש"ב ידידי הרב המאה"ג חריף ובקי שהיו"ח כש"מ יעקב יצחק הלוי נ"י איש הורוויץ אבד"ק קאנטשוגא יצ"ו. מכתבו הגיעני עד"ש אודות הקצבים בק' ששוחטין עגלים למאות ולאלפים בלי בדיקה כלל ונשחטים בלי ברכה ושולחים אותם לעיר וויען למוכרם על טריפות בכדי שלא ישלמו המכס כפי הקצוב ונקראים טרייפענע קעלבליך ונפשו בשאלתו אם יש איסור לעשות סחורה בהם בקביעות: הן אמת שמבואר ברמב"ם ספ"ח מה' מאכלות אסורות דאפי' בספק איסור אסור לעשות סחורה כפי מה שהבין המשנה למלך שם מדבריו אמנם היטב אשר דבר בזה בשו"ת רעק"א סי' ע"ד להעמיס בד' הרמב"ם דהא דספק איסור אסור לסחור היינו כגון ספק חלב טמא וכי"ב כיון דבטמאים ובשרצים איסור הסחורה מה"ת דדרשא דיהי' לאסור סחורה בשרצים כתיב ולכך נבילות וטריפות ליכא למילף מינייהו דמה להנך שכן ל"ה להן שעת הכושר וע"כ באמת איסור סחורה בנבילות וטריפות ל"ה רק דרבנן כמ"ש בתשו' חו"י סי' קמ"ב וא"כ בספק נו"ט הוי סד"ר ולקולא ע"ש ובלא"ה בנ"ד אין כאן איסור כיון דרוב בהמות כשרות הן ובדיקת הריאה אינה אלא חומרא דרבנן בפרט בעגלים הרכים שאין סירכות מצויות בהן הלא מבואר בש"ע סי' ל"ט דאף המחמירים בנאבדה הריאה מודו בגדיים וטלאים ועגלים הרכים דכשר ובחי' פנ"י ביצה כ"ה. העלה בשי' רש"י ז"ל דאפי' לכתחלה א"צ בעגלים הרכים בדיקת הריאה א"כ מאין הרגלים לאסור להסתחר בהן כשלא נבדקו הריאות שלהן ויש עוד סברא גדולה לומר כיון דכל הטעם דאיסור סחורה בנו"ט הוא משום דילמא אתי למיכל מיני' כמ"ש בב"י בסי' קי"ז בשם הרשב"א וזה שייך רק באיסור שאין לו תקנה משא"כ בנ"ד הרי שפיר יוכל לאכול מהן כשיבדוק הריאות שלהן. והנה אף שנמצאים ביניהם עגלים פחותים משמנה ימים בכ"ז הרי הסכמת רוב הפוסקים דגם איסור זה דפחות מח"י אינו רק מדרבנן להדיוט וגם הלא אין כונתו על העגלים האלה דוקא רק בדרך הזדמנות הו"ל כנזדמנו ושרי כעין מ"ש בט"ז סי' קי"ז ללמד זכות על חוכרי הכפרים מן השר דהיינו כל ההכנסה של השר ובכלל זה החזירים שבחצר כו' ע"ש והה"נ שרי מה"ט ועפר"ח בק"א סי' ו' ובתשו' נוב"י מהד"ת סי' ס"ב: אמנם מה דפשיטא לי' לכ"ת דשחיטת העגלים האלה א"צ ברכה מיבעיא לי טובא דהרי אף דאין בודקין הריאות שלהן מ"מ כיון דרוב בהמות כשרות הן צריך לברך שהרי מה"ט הצריכו לברך על השחיטה עובר לעשייתן קודם השחיטה ול"ח שמא תתנבל ויהי' ברכה לבטלה משום דרובא כשרים הן והכי א' בירושלמי פ' הרואה שהובא בש"ך סי' י"ט שחיטה מאימתי מברך ריו"א עובר לעשייתן חזקת בנ"מ כשרים הן וגדולה מזו כ' בש"ך שם סק"ב בשם הרש"ל דאפי' בשוחט דבר דאתייליד בה ריעותא מברך על השחיטה כיון דאפי' אי מיטרפא מהני לה השחיטה לטהרה מידי נבילה ועכ"פ בנ"ד דליכא ריעותא אמאי לא יברכו על השחיטה. איברא שהפר"ח כתב דאין לברך אא"כ דעתו לבודקה ולאוכלה. אמנם יפה השיג עליו הגאון תב"ש ז"ל דמה לנו אם אין דעתו לבודקה כיון שיש בודק ויכול לבא לידי אכילה אעפ"י ששוחט להאכיל לעכו"ם או לכלבים ה"ז מברך שאם ימלך יאכל ממנה וה"ר לזה מפסחים פ"ד: דאמרינן התם דאינו נוהג שבירת עצם בפסח כי אם היכי דראוי לאכילה