הרי בשמים שסח

בידו הוא דוקא היכי דליכא רק איסור דרבנן וכדמוכח באמת מד' התוס' בקידושין ס"ד. דהכי דליכא רק איסור דרבנן מיקרי בידו [ובמק"א העירותי בזה מש"ס בכורות ל"ו הכל נאמנין על מומי מעשר ומפרש בגמ' טעמא דאי בעי שדי מומא בכולי עדרא כדי שיצא המעשר בע"מ ולכאורה יש להבין היכי נימא דבידו להטיל מום בכל בהמות העדר הרי יעשה איסור לבע"ח והרי התם מיירי רק בספק מעשר עפירש"י שם וא"כ אפי' אי חשוד אספק מעשר בכ"ז אינו חשוד לעבור על צב"ח ודאי וע"כ דאתיא כמ"ד צב"ח דרבנן ומיקרי שפיר בידו] וי"ל דהוא מטעם שכ' הה"מ בפ"א מאישות ה"ד דאיסור דרבנן לא זהירי בי' אינשי ולכך מיקרי בידו אף דאיכא איסור דרבנן משא"כ היכי דאיסור דאוריי' רבע עלי' ל"ה בידו. ולפי"ז י"ל דבאשחור מעיו"ט היינו קודם האגודה הא לא אתקצי ההדס ומותר להריח בו וכיון דל"ה רק מצוה דרבנן משום זא"ו כנ"ל הא ליכא איסור מתקן כמו בכלי שנטמא בו"ה וליכא רק איסור דרבנן כנ"ל לכך הוי שפיר בידו משא"כ באשחור ביו"ט הא נאסר ההדס להריח בו משעת האגודה כ"ד הט"ז הנ"ל ובכה"ג הו"ל מתקן אפי' בדרבנן וכיון דאיסור מתקן ביו"ט הוא דאוריי' כד' המרדכי והרא"ש הנ"ל וכ"כ במאירי שבת כ"ט בשם י"מ להוכיח מדפריך הש"ס הכא והא פ"ר ואי איתא דהוא רק מדרבנן הא פ"ר בדרבנן מותר [ עמג"א סי' שי"ד סק"ה ובפנ"י פסחים כ"ה] וע"כ דדוקא תיקון שאין בו מעשה בידים הוי דרבנן כגון הפרשת תרומ"ע אבל מתקן בידי' מדאוריי' אסור ע"ש ובאיסור דאוריי' הא לא מיקרי בידו ולכך שפיר מספקא לי' באשחור ביו"ט כיון דל"ה בידו (וי"ל עוד בסגנון הנ"ל באופן אחר דהנה בתוס' לעיל ל' ובע"ז מ"ז. כתבו דבע"ז של גוי אף דמועיל ביטול מ"מ לא מיקרי בידו כיון דע"י עכו"ם צריך לבטל ומבואר במפורשים דלכך ל"ה זה בידו כיון דמסתמא העכו"ם לא ירצה לבטל ע"ז שלו ואף דקיי"ל בע"ז מ"ג נכרי מבטל בע"כ מ"מ אין זה בידו לכפותו אבל בסתמא אף במה שיוכל לעשות ע"י אחר מיקרי בידו ולפי"ז י"ל עפמ"ש הפוסקים דלעשות איסור דרבנן ע"י אמירה לעכו"ם ביו"ט הוי שבות דשבות דבמקום מצוה שרי עפמ"ג א"ח בא"א סי' תרמ"ו סק"ב ועפי"ז י"ל דבאשחור מעיו"ט כיון דלא נאסר ההדס דנאגד בפסול א"כ ליכא רק איסור דרבנן כנ"ל והוי שפיר בידו למעט ע"י אמירה לעכו"ם דהוי שבות דשבות במקום מצוה דשרי משא"כ באשחור ביו"ט הא נאסר ההדס משעה דאגדי' מעיו"ט א"כ איכא איסור מתקן דאוריי' ואין בידו לעשות גם ע"י עכו"ם ולכך איפשר דהוי דיחוי וממילא מיושב ד' הלבוש הנ"ל דהתינח היכי דאגדו מעיו"ט בפסול משא"כ אי אגדי' מעיו"ט בהכשר א"כ גם באשחור מעיו"ט נאסר ול"ה בידו גם באשחור מעיו"ט ותיהדר קושיא לדוכתה דתפשוט מהא דענביו מרובים מעליו דדיחוי מעיקרו ל"ש דיחוי): והנה בעיקר דברי התוס' הנ"ל שכ' לדחות הגירסא ואת"ל לולב צריך אגד כו' אמינא להוכיח ע"ד הפלפול דא"א למיגרס הכי משום דמתני' ע"כ לא מיתוקמא כר' יהודא דלולב צריך אגד דהנה במרדכי בסוגיין הקשה בשם הריב"א דאמאי אם עבר ולקטן כשר הא הוי מצוה הבאה בעבירה ונראה דהנה לכאורה יש להקשות אמאי סתים ותני אין ממעטין ביו"ט נימא עשה דוחה ל"ת קודם דמוקי באית לי' הושענא אחריתי ואי דל"ה בעידנא הרי לפ"ד הבה"ג שהובא בתוס' מנחות כ"ז. שכ' דהא דד' מינין אין מעכבין ביש לו היינו דא"צ להגביהם בב"א ויוצא גם כשמגביהם זא"ז למאי דקיי"ל לולב א"צ אגד ע"ש וא"כ בכה"ג שהגביה מקודם הג' מינין וההדס אשחור והא באין לו מעכבין א"כ כשממעט אח"כ ההדס יוצא למפרע בהג' מינין א"כ הוי בעידנא וכי"ב כ' בתוס' פסחים נ"ט. לענין מח"כ ששוחטין וזורקין עליו דכיון דכשמקריב כפרתו נעשה הק"פ כשר למפרע לאכלו לערב הוי בעידנא ודוחה עשה דהשלמה ע"ש וע"כ דיו"ט הוי עשה ול"ת ואין עדול"ת ועשה וא"כ הרי כ' הריב"א הובא בתוס' חולין קמ"א. דאע"ג דאין עשה דוחה ל"ת ועשה מ"מ הל"ת נדחה ולא נשאר רק העשה וא"כ לכך אם עבר ולקטן כשר ול"ה מה"ב כיון דבדיעבד אמרינן מאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה כמ"ש בנובי"ק סוף ספרו בשם חתנו וא"כ בדיעבד שפיר יוצא המצוה (ובמק"א התעוררתי בזה עפי"ד הר"ן בכתובות פ' מי שהי' נשוי לענין בע"ח מאוחר כיון דבדיעבד אם קדם וגבה מה שגבה גבה היכי דאיכא סברא עושין כן לכתחלה ע"ש וא"כ מ"פ בסוגיין והא פ"ר היא נימא כיון דאפי' אי אין מלקט לאכילה בדיעבד יוצא המצוה כנ"ל לכך כי מלקט לאכילה ממעטין לכתחלה ויש לחלק הענינים וא"כ התינח אי אמרינן לולב א"צ אגד שפיר משכחת בעידנא כשמגביהם בזא"ז משא"כ אי הוי אמרינן דמתני' אתיא כמ"ד לולב צריך אגד א"כ ל"ה בעידנא וא"כ גם אם עבר ומיעטן פסול משום מה"ב): והנה ראיתי בקונטרסו של כ"ת שמביא בשם המפורשים שנתקשו בד' הריב"א שבמרדכי הנ"ל שכ' דמתקן הוי איסור דאוריי' דמנ"ל הא לפענ"ד יש הוכחה לדבריו ע"ד הפלפול דהנה י"ל בדעת הריב"א שמפרש פלוגתא דראב"ש ורבנן לאחר דמוקי באית לי' הושענא אחריתי ול"ה מתקן ולכאורה אמאי קא' רבנן דאין ממעטין וי"ל דתרווייהו ס"ל דשא"מ מותר ומיירי בשלקטן לאכילה ואי דהוי פ"ר כיון דאית לי' הושענא אחריתי הו"ל פ"ר דלא ניחא לי' כפירוש הערוך שהובא בתוס' שבת ק"ג ויומא ל"ה ואפ"ה לרבנן אין ממעטין כיון דמיירי בשהביאו לו ההדס האחר בי"ט וא"כ בעיו"ט ביה"ש הא הי' אסור למעט וכיון דאתקצי לביה"ש אתקצי לכולי יומא וא"כ א"א לו ללקוט לאכילה כיון דהענבים אסורים באכילה משום מוקצה עפמ"ג במש"ז סי' תרמ"ו סק"ה בשם הלבוש משא"כ ראב"ש הרי כאבוה ס"ל דלית לי' מוקצה כדא' בשבת מ"ד. ולפי"ז שפיר מוכח כד' הריב"א דע"כ במיעוט הענבים איכא איסור דאוריי' דאי לא הוי רק איסור דרבנן הלא כ' התוס' בביצה ל"א. דהיכי דאתקצי מחמת איסור דרבנן ל"א מיגו דאתקצי לביה"ש כו' היכי שהמוקצה נסתלק מן העולם וא"כ הי"ל למישרי גם אליבא דרבנן למעט לכתחלה אחר שהובא לו ההדס האחר: ומדי עיוני בהאי ענינא חזות קשה הוגד לי בש"ס ע"ז מ"ז. בעי ר"ל המשתחוה לדקל לולבו מהו למצוה כו' כי אתא רב דימי אמר באשירה שביטלה קמיבעיא לי' יש דחוי אצל מצות או אין דחוי אצל מצות ובתוס' שם הקשו דתפשוט דאין דחוי מההיא דאם מיעטן כשר ותי' דהתם בידו למעט אבל הכא אין בידו דע"י עכו"ם צריך לבטלה ולכאורה קשה דהרי הכא קיימינן אליבא דר"ל והרי לעיל מ"ב. פרכינן לר"ל דס"ל ע"ז שנשתברה מאליה מותרת אמאי אין ישראל מבטל ע"ז של עכו"ם תהוי כע"א שנשתברה מאליה ומשני אביי התם. בשפחתה וא"כ ע"י שבירה גם ישראל יכול לבטל ולפי"ז הרי תנן בע"ז מ"ט: כיצד מבטלה נטל הימנה מקל או שרביט אפי' עלה הר"ז בטלה וא"כ הי' ביד הישראל לבטל בעצמו האשרה ע"י קציצת הלולב מן הדקל דמהני לר"ל. כמו נשתברה מאלי' ואפי' אי נימא דהסוגיא שם אזלא אליבא דרבא דמשני התם דאפי' ע"י שבירת ישראל ל"מ משום גזירה דילמא מגבה לה והדר מבטל לה ג"כ קשיא. דהרי באמת הקשו הראשונים ז"ל הלא הישראל לא קני לה לע"ז בהגבהה דאין זכיי' באיסוה"נ ותי' המג"א בסי' תקפ"ו דכיון דבאחריותי' דישראל קאי הו"ל ע"ז של ישראל וא"כ התינח בתלוש משא"כ במחובר הא קרקע אינה נגזלת וליכא חיוב אחריות א"כ מהני גם קציצת הישראל לבטלו כע"ז שנשתברה מאלי' דמותרת לר"ל וא"כ הוי שפיר בידו ול"ה דיחוי: אמנם נלפענ"ד דע"כ א"א לומר שהביטול הי' ע"י קציצת הלולב מן הדקל דא"כ תקשי ממ"נ אי קצצו הגוי מערב יו"ט הא בכה"ג לא שייך דיחוי כמ"ש בתוס' סוכה ל"ב. דהתם לא איבעיא לן אלא בנקטם ראשו מעיו"ט ועלתה בו תמרה ביו"ט אבל בעלתה בו תמרה מעיו"ט קודם שהגיע זמן מצותו לא חשיב דיחוי וה"ה בביטלה מעיו"ט ע"ש [ועפי"ז יש לתמוה ע"ד הרמב"ם פ"ב מה' בכורים הט"ז שכ' אשרה שביטלה אין מביאין ממנה בכורים שהבכורים כקדשי מקדש הן ולכאורה יש להעיר דהרי הך מילתא אי יש דחוי אצל מצות או לא הוא איבעיא דלא איפשטא וקיי"ל דרק לחומרא אין דחוי אצל מצות ולא לקולא וא"כ אפי' אי נימא דלאו כקדשי מקדש הן א"א להביא בכורים מדקל זה דדילמא יש דיחוי ולא הוי בכורים וקא מעייל חולין בעזרה. והנה לכאורה הי' איפשר לומר דדיחוי מעיקרא הא פשיט לי' מהא דאשחור מעי"ט דאין דיחוי ורק באשחור ביו"ט דהוא נראה ונדחה מיבעיא לי' וא"כ י"ל דהרמב"ם קאי בשנעשה אשרה קודם שהי' חל עליו מצות בכורים והוי דיחוי מעיקרו ובזה הא פשיטא דאין דיחוי אצל מצות ולכך קא' הטעם דכקדשי מקדש הן אמנם לפי"ז קשה דהרי אינו חל מצות בכורים רק כשהדקל והפירות הם של ישראל וביד עכו"ם הא לא משכחת מצות בכורים וע"כ דמיירי שהישראל קנה הקרקע והפירות מהעכו"ם ומוכרחין אנו לומר שהעכו"ם ביטלה קודם שמכרה להישראל דאל"ה הרי נעשה ע"ז של ישראל ואין לה ביטול וא"כ הו"ל כנקטם ועלתה בו תמרה מעיו"ט דל"ש דיחוי וה"נ הא נתבטלה הע"ז בשעה שהיתה עדיין ביד העכו"ם של"ה חל מצות בכורים. ובמה שרצה הלח"מ פ"א מה' שופר ה"ג להעמיס בד' הרמב"ם שם לחלק בין עלתה בו תמרה מעיו"ט לאשרה שביטלה מעיו"ט יש לדבר הרבה לא עת האסף פה. ואי דנימא דמיירי כשהי' הדקל מקודם של ישראל ומשגדלו הפירות ונתחייבו בבכורים מכרו לעכו"ם ועשאו העכו"ם אשרה וביטלה וחזר הישראל ולקחה ממנו ז"א דא"כ דנעשה אשרה אחרי שכבר היו ראויין לבכורים תדר הו"ל נראה ונדחה וא"כ אפי' אי בכורים לאו כקדשים הם אין להביא בכורים מאשרה שביטלה דכיון דנראה ונדחה הא מספקא לן דילמא יש דיחוי ולא בכורים הם וקמעייל חולין לעזרה וממ"נ קשה ע"ד הרמב"ם ז"ל. אמנם י"ל כדא' ב"ב פ"א: גבי ספק בכורים דמקדיש להו וליכא חולין בעזרה וה"נ איפשר דמקדיש להו על תנאי ובלא"ה י"ל דל"ד הא לנקטם מעיו"ט ועלתה בו תמרה מעיו"ט דהתם בערב יו"ט הא לא משכחת כלל מצות לולב אז משא"כ בדקל ופירות שביד עכו"ם הרי יוכל לחול על הפירות הללו מצות בכורים כשימכרם לישראל. וראי' לחילוק זה נראה מהא דא' ביומא ס"ד. מ"ט דרב דאמר בעלי חיים אין נדחין יליף ממחוסר זמן כו' מי דמי התם לא אתחזי כלל הכא נראה ונדחה ובתוס' שם כ' ואפי' לר' יוחנן כו' ל"ד למח"ז דהתם משעה שהקדישה היתה דחוי' וקשה לכאורה דהרי בתמורה י'. ס"ל לר' יוחנן קדושה חלה על העוברין ולפי המסקנא התם בתם במעי תמימה אפי' בר פדא מודה דקדושה חלה על העוברין א"כ גבי מח"ז נמי כשהקדישו במעי אמו נדחה ג"כ אחר ההקדש וקשה נילף ממח"ז דדיחוי מעיקרו ל"ה