הרי בשמים שסז

מלכסות והוינן בה כי חזר ונתגלה אמאי חייב לכסות הואיל ואידחי אידחי ואר"פ ז"א אין דיחוי אצל מצות והקשו התוס' דהרי בעיא דר' ירמיה בעלתה בו תמרה ביו"ט הוי דחוי מעיקרא והלא שם עמוד ב' פשטינין דדחוי מעיקרו ל"ה דחוי מהא דאין ממעטין ביו"ט הא עבר ולקטן כשר באשחור מעיקרא וע"כ דאין לפשוט מהתם משום דבידו למעט א"כ מכיסוי נמי אין לפשוט כיון דבידו לגלות ותי' דכיסוי ל"ה בידו כיון דאין מצוה לגלות וכ"כ בתוס' זבחים ל"ד: ולד' הרא"ש הנ"ל תיהדר קושיא לדוכתה דגם מכיסוי הדם לא נשמע כיון דבידו לגלות: הנה לפענ"ד נראה בישוב דברי הרא"ש עפ"מ שנראה דהא דכ' התוס' דלהכי ל"ה גבי כיסוי בידו כיון דאין מצוה לגלות הוא משום דבמצוה שלא נתחייב בה האדם מעולם לא רמיא עלי' לעשות איזה פעולה שיבא לידי חיוב המצוה דומיא דמצינו בתוס' חולין פ"ד. בהא דבעי לאוקמי התם מתני' דכיסוי הדם אין נוהג במוקדשין דמיירי בקדשי בדה"ב כיון דשחיטה שאינה ראוי' היא דאסור בהנאה פטר לי' מכיסוי ופריך ולפרקינהו וליכסינהו וכ' התוס' וז"ל תימה מנלן שצריך לפדותו ולחייבו בכיסוי ע"ש וזה הוא רק במצוה שלא הי' חל עליו חיוב מעולם לעשותה לא רמיא על האדם לעשות איזה מעשה בשביל שיתחייב בהמצוה דאטו מצוה הוא שישחוט חי' או עוף בכדי שיעשה מצות כיסוי משא"כ היכי שמתחלה נתחייב האדם בהמצוה רק שנולד איזה מקרה שבסיבתה נפטר ממנה בזה אם עושה פעולה להסיר הסיבה הזאת בכדי שלא יופקע חיובו הראשון מעליו בודאי מצוה הוא עושה בהפעולה הזאת ולפי"ז בכסהו הרוח ונתגלה דחייב לכסות הא סתמא קתני ומיירי בין אם כסהו הרוח אחר שהי' מחויב כבר בהכיסוי ובין אם בהדי דנפל דם החי' או העוף תיכף ומיד עם יציאתו נתכסה ברוח באופן שלא התחיל לחול עליו חיוב מצות כיסוי כמובא בס' פרי תאר סי' כ"ח ס"ק ט"ז. ולפי"ז הרי בהא דר"פ אמר ז"א אין דיחוי אצל מצות קשה לכאורה הרי מהא לא שמעינן מידי כיון דכל שבידו ל"ה דיחוי גם בקדשים והכא הא בידו לגלות וע"כ דלא מיקרי בידו משום דליכא מצוה לגלות וע"כ דההוכחה הוא מאופן השני שנתכסה הדם ברוח תיכף עם יציאתו של"ה חל עליו מעולם חיוב מצות כיסוי ובכה"ג ליכא מצוה לגלות ול"ה בידו וא"ש לפי"ז הא דקא פשיט בעיית ר' ירמי' בנקטם ראשו מעיו"ט ועלתה בו תמרה ביו"ט דהוא דיחוי מעיקרא מהך דכיסוי דהוא נראה ונדחה וכן בע"ז מ"ז. קא פשיט מיני' בעיית ר"ל באשירה שביטלה לולבו מהו למצוה דהוא ג"כ דיחוי מעיקרו ולהאמור נכון דע"כ ז"א דר"פ קאי באופן דמעולם לא אתחזי לכיסוי כנ"ל והוי ג"כ דיחוי מעיקרו וכיון שכן ליכא למידחי שא"ה דהוי בידו כיון דבאופן כזה הא ליכא מצוה לגלות ול"ה בידו כסברת התוס' הנ"ל ומעתה מיושב שפיר ד' הרא"ש הנ"ל דהא קאי התם על הא דקא' דלפעמים גם במצוה יש דיחוי כגון בנראה ונדחה וע"ז קא' ואע"ג דגבי כיסוי אמרינן אין דחוי אצל מצות והיינו ע"כ באופן דמקודם הי' ראוי לכיסוי וכסהו הרוח דהוי נראה ונדחה ע"ז שפיר קאמר הרא"ש שא"ה שבידו לגלות הדם ולבטל הדיחוי ואי דאין מצוה לגלות ז"א דבכה"ג דמעיקרא נתחייב בכיסוי ואח"כ כסהו הרוח הא בכי הא כשמגלה כדי שלא יופקע חיובו הראשון מעליו הרי מצוה עושה כנ"ל ושפיר הוי בידו ואזדא ממילא לפי"ז מה שהקשה המג"א בסי' תקפ"ו סק"ו אדברי הש"ע יו"ד סי' כ"ח סי"א דפסק בכסהו הרוח ונתגלה חייב לכסות הרי איבעיא דלא איפשטא היא אי יש דיחוי אצל מצות או לא היכי שאינו בידו ובכיסוי הדם הא כ' התוס' דאינו בידו והיל"ל דיכסנו רק מספק ע"ש ולהאמור מיושב שפיר דהא דכ' התוס' דאינו בידו הוא משום דאין מצוה לגלות וזהו רק באופן דלא אתחזי הדם לכיסוי מעולם משא"כ בש"ע שם קאי באופן שהי' מקודם נראה לכיסוי ונתחייב כבר בהמצוה ובכה"ג הא מצוה איכא לגלות ולכסות כנ"ל והוי שפיר בידו ול"ה דחוי ולהכי שפיר פוסק הש"ע דחייב לכסות בודאי ולא מספק ומחויב לברך: והנה ראיתי לכ"ת בקונטרסו שמביא בהא דא' התם בגמ' על הא דקתני אם מיעטן כשר דמעטינהו אימת אילימא מקמי דליאגדי' פשיטא אלא לבתר דלאגדי' דחוי מעיקרא הוא תפשוט מינה דחוי מעיקרא ל"ה דחוי לעולם בתר דאגדי' וקסבר הזמנה בעלמא הוא והזמנה לאו כלום הוא וכ' התוס' וז"ל ואית ספרים דגרסי וקסבר לולב א"צ אגד ואת"ל צריך אגד הזמנה בעלמא הוא ולא יתכן כלל דאי צריך אגד א"כ מיפסל משום תעשה ולא מן העשוי אי ילפינן לולב מסוכה וע"כ כונת התוס' דהי"ל להגמ' לומר דס"ל דלא ילפינן לולב מסוכה וע"ז כ' כת"ר וז"ל ושמעתי להקשות ע"ד תוס' לפמ"ש הט"ז בה' ציצית דהיכי דחוטי הציצית היו כשרים בשעת עשיי' ואח"כ נפסלו אם חזר והכשירן בעודן בטלית לא מיקרי תולמ"ה א"כ י"ל דלהכי לא קא' הש"ס וקסבר לא ילפינן לולב מסוכה משום דילמא מתני' מיירי בכה"ג שבשעה שנאגד עדיין לא הושחרו הענבים רק אחר האיגוד הוכשרו וא"כ כשמיעטן בתר האיגוד לא נפסלו משום תולמ"ה כיון דבשעת האיגוד היו ירוקים וכשרים עכ"ד והנה ע"ד הטו"ז אין קושיא בזה כיון דאיהו ל"ק הכי דבכה"ג ל"ה תולמ"ה רק היכי דל"ה הפסול בגוף הציצית עסי' י' וט"ו בט"ז ומג"א שם אפס שי' הלבוש בסי' כ"ג הוא כן דהיכי שנעשו הציצית בהכשר גם אי הי' פסול בגופן באמצע והוכשרו ל"ש תולמ"ה ובאמת הביא במג"א שם מהך סוגיא דסוכה נגד ד' הלבוש. והנלפענ"ד ליישב ד' הלבוש בדרך פלפול דהנה בכפ"ת שם הקשה דסוף סוף מאי קמ"ל בהא דקתני ואם מיעטן כשר הרי מסיפא דמתני' דקתני ואין ממעטין ביו"ט נשמע דדחוי מעיקרא ל"ה דחוי וא"כ רישא למאי אצטריך ונלפענ"ד ליישב דהנה באמת הקשה הגאון רעק"א זצ"ל בהא דקא' בגמ' תפשוט מינה דחוי מעיקרא ל"ה דחוי הרי הא דקא' הש"ס להלן באשחור ביו"ט דהוי נראה ונדחה לא תפשוט אף דבידו למעט ע"כ משום דהיא גופה מספקא לי' אם מה שבידו למעט ביו"ט באיסור מיקרי בידו וא"כ התינח ביו"ט משא"כ הכא דמיירי מעיו"ט בודאי בודאי בידו הוא א"כ היכי הוי פשטינין מהכא דחוי מעיקרא ל"ה דחוי דילמא שא"ה דבידו למעט בהיתר ולכך ל"ה דיחוי אמנם לפענ"ד י"ל עפ"מ דלכאורה יש להתבונן דהרי הפנ"י בחי' הקשה בהא דקתני במתני' אין ממעטין ביו"ט הרי ל"ה רק שבות ואשכחן בכ"ד דלא העמידו חכמים דבריהם במקום שבות לבטל מ"ע [ולכאורה הרי משנה שלימה שנינו בר"ה ל"ב: שופר של ר"ה אין מעבירין עליו את התחום כו' ואין חותכין אותו בין בדבר שהוא משום שבות כו' ומבואר בר"ן שם דהחמירו כשל תורה ע"ש אמנם הא יכול לאקשויי דלישתרי למעט ע"י אמירה לעכו"ם דהוי שבות דשבות במקום מצוה] וחי' דמיירי דאית ליה הדס אחר וכדמוקי באמת בגמ' ראב"ש דברייתא דקא' ממעטין באית לי' הושענא אחריתי ולפי"ז לכאורה לפמ"ש התוס' הנ"ל דהיכי דאין מצוה לבטל הדיחוי ל"ה בידו א"כ אי מיירי באית לי' הדס אחר הא ליכא מצוה ול"ה בידו והדר"ק התוס' לדוכתה דתפשוט מהא דאם עבר ולקטן כשר דדחוי מעיקרו ל"ש דיחוי דכיון דליכא מצוה הא דמיא שפיר לכיסוי אמנם י"ל דאתיא אליבא דרבנן דס"ל דלולב מצוה לאוגדו משום זה אלי ואנוהו ואם לא אגדו כשר א"כ שפיר מיתוקמא כשההדס האחר לא נאגד עם לולב וביו"ט לא יוכל לאוגדו ואפי' ע"י עניבה למ"ד עניבה קשירה מעלייתא היא וא"כ יש מצוה במיעוט ענבי ההדס הזה שנאגד עם הלולב כדי לקיים מצות זה אלי ואנוהו והוי שפיר בידו ואי דא"כ גם לראב"ש אסור כיון דיש מצוה בהמיעוט והוי מתקן מנא ובמקום מצוה דרבנן הא לא הותר מתקן ביו"ט דהוא דאיריי' כמ"ש המרדכי בסוגיין בשם הריב"א ובהרא"ש שבת ק"ג (דלא כתוס' שם וביומא ל"ה ובפירש"י בסוגיין ועשעה"מ פכ"ד מה' שבת הכ"ד) ז"א דכיון דהאגד אינו אלא דרבנן ליכא משום מתקן דומיא דא' ביצה י"ח דכלי שנטמא בולד הטומאה שרי להטביל ביו"ט דל"ה מתקן כיון דאינו רק דרבנן כפירש"י שם ואפ"ה ס"ל לת"ק דאין ממעטין מדרבנן דמיחזי כגמר מלאכה דאיכא משום מכה בפטיש עשעה"מ פכ"ה מה' שבת ולכאורה למה לא יהי' שרי למעט ע"י עכו"ם. דאמירה לעכו"ם שבות ושבות דשבות במקום מצוה שרי אמנם כיון דבאמת איכא פלוגתא בין הפוסקים אי אמירה לעכו"ם בשבות דרבנן הותר במקום מצוה דרבנן כמובא במג"א סי' תרנ"ה י"ל דפליגי בהכי ראב"ש ורבנן ולראב"ש ממעטין ע"י עכו"ם (ומש"ש בלשון הרש"ל דלא דחינין דרבנן מקמי דרבנן וכ"ה בסי' תקצ"ה יל"ע מהא דא' בנזיר כ"ט. אתי חינוך דרבנן ודחי הקפה דרבנן) וא"כ התינח ביו"ט שאסור לאגוד משום קשירה א"כ איכא מצוה במיעוט ענבי ההדס שנאגד מעיו"ט כדי שיקיים מצות זא"ו כיון דההדס האחר א"י לאגוד השתא משום איסור קשירה ביו"ט משא"כ בעיו"ט הא ליכא מצוה בזה כיון דאית לי' הדס אחר ואי שהאחר לא נאגד עם הלולב הלא בעיו"ט שפיר יוכל לאגוד ההדס האחר בלולב בהיתר וא"כ ליכא מצוה בהמיעוט ול"ה בידו כמו בכיסהו הרוח ונתגלה ולפי"ז מיושב ממילא קושי' הכפ"ת הנ"ל דמסיפא ל"ה שמעינן כיון דמצוה למעט והוי בידו כנ"ל משא"כ רישא דמיירי מעיו"ט הא ל"ה מצוה כיון דאיכא הדס אחר הא ל"ה בידו ואשמעינן דהזמנה בעלמא לאו כלום הוא ומעתה תתיישב נמי קושי' המג"א על הלבוש הנ"ל דהנה לכאורה יש להעיר לפי"ד הה"מ פ"ד מה' יו"ט שכ' ע"ד תשו' הרשב"א שאוסר טבילת כלים חדשים ביו"ט דל"ד לכלי שנטמא בו"ה דאפי' קודם טבילה הוי חזי לאשתמושי בי' למי שאינו אוכל חולין בטהרה ומש"ה בטומאה דרבנן ל"ח תיקון אבל כלים חדשים הנקחים מעכו"ם הואיל ולא חזי מעיקרא למידי מיחזי כמתקן ולפי"ז הרי קיי"ל דהדס של מצוה אסור להריח בו משום דאתקצי למצותו וא"כ שפיר קשה למאי דמוקמינן בשההדס האחר לא נאגד בלולב הא הו"ל מתקן ויאסר גם לראב"ש ואי דל"ה רק דרבנן הרי ההדס לא חזי מעיקרא למידי דכיון שנאגד בלולב נאסר להריח בו כמ"ש בט"ז סי' תרס"ה ובכה"ג הו"ל מתקן אפי' בדרבנן אמנם הדבר נכון דכיון דאשחור בשעת אגד הרי ל"ה ראוי למצוה ולא אתקצי. ומעתה מיושב שפיר ד' הלבוש הנ"ל דאי נוקמי רישא בהי' כשר בשעת האגד מסתמא סיפא נמי בהכי מיתוקמא דבמאי דקתני רישא אם מיעטן כשר אהא קתני סיפא ואין ממעטין ביו"ט וא"כ אי הי' כשר בשעת האגודה תיהדר קושיא לדוכתה אמאי לראב"ש ממעטין הא מתקן מנא ומה נכון לבאר בזה מ"ש התוס' בסוכה שם ובזבחים דלהכי לא פשיט ר' ירמי' מהא דאשחור בעיו"ט עבר ולקטן כשר דדיחוי מעיקרא ל"ש דיחוי משום דשא"ה דבידו למעט ואפ"ה אשחור ביו"ט לא איפשטא דלענין נראה ונדחה לא מיקרי בידו שלכאורה אינו מובן דאי אמרינן לענין אשחור מעיו"ט הוי למעט באיסור בידו למה לא יוכשר גם באשחור ביו"ט ומיעטו משום כל שבידו ל"ה דיחוי ולהאמור י"ל דהא דכ' התוס' דלמעט באיסור מיקר