הרי בשמים שסד

כ' הר"ן בע"ז שם וז"ל ולא ידעתי באיזה דבר נשער החילוק בין צרצור קטן לחבית דהאיך ניתן הדבר לשיעורין ונ"ל שמפני שנהגו לערות יין לבור ע"י חבית גדולה כיון שסוף היין שבחבית לירד ע"י כלי זה ודרכו בכך א"א לומר בו ראשון ראשון בטל שכל שעומד ליפול ולהתערב חשבינן ליה כמעורב כבר משא"כ בצרצור קטן שמפני שאין דרך לערות בכלי כי"ב לבור אין אנו רואין כנפול וכמעורב. אלא מה שירד כבר מש"ה אמרינן דכל כלי כי"ב ראשון ראשון בטל ע"כ הרי מבואר מדבריו דהיכי דסופו לערותו כולו חשבינן לי' כאלו הוא מתערב בב"א וע' פ"ג דמקואות מ"ד וטהור שנפלו על ראשו ועל רובו ג' לוגין מים שאובין מכלי א' מב' מג' מצטרפין מד' אין מצטרפין בד"א בזמן שלא התחיל הב' עד שלא פסק הראשון בד"א בזמן שלא נתכוין לרבות אבל נתכוין לרבות אפי' קרטוב בכל השנה מצטרף לג' לוגין ולכאורה בשלמא בהתחיל הב' עד שלא פסק הראשון ל"ש קק"ב כמבואר בע"ז שם דדוקא בדפסוק פסוקי אמרי' קק"ב מתוס' ב"ק ק': אבל אמאי בנתכוין לרבות אפי' קרטוב בכל השנה מצטרף לג' לוגין נימא ראשון ראשון בטל ולהאמור ניחא דבטור פי' נתכוין לרבות היינו שהי' בדעתו לשפוך עוד יותר בשעה שהי' שופך הטיפה הראשונה וגם בתיו"ט מביא כן בשם מהר"ם וא"כ כל שעתיד להתערב חשבינן לי' כמעורב כולו בפעם א' ול"א קק"ב וא"כ לפי"ז שפיר היו צריכין לנס דל"ה מועיל לשפוך לתוך השמן הטהור ולומר קק"ב כיון דע"כ מההכרח לשפוך כל השמן לתוכו שיהי' כדי הדלקת המנורה ובכה"ג הלא אנו רואין כאלו מתערב כולו בפעם א' ול"א קק"ב: ומה שהקשית בביצה י"ח. בהא דקא' רבה דאסור ט"כ בשבת גזירה שמא יעבירנו ד"א ברה"ר וא"ל אביי יש לו בור בחצרו מא"ל א"ל גזרה בור בחצרו אטו בור ברה"ר והק' דהרי בתוס' בסוגי' שם הקשו בהא דקא' התינח שבת יו"ט מא"ל גזרה יו"ט אטו שבת הרי הוי גזלג"ז ותי' דיו"ט ושבת א' הוא. והכי אשכחן בתוס' שבת כ"ג. שכ' בהא דקא' התם רבה דש"ש אין מדליקין בשבת שמא יטה ויו"ט גזרינן אטו שבת דל"ה גזלג"ז דיו"ט ושבת כי הדדי נינהו וא"כ היכי גזר בור בחצרו אטו בור ברה"ר ובור ברה"ר הוא משום גזרה שמא יעבירנו הלא הוי גזלג"ז. הנה בחי' מהר"ם שיף הרגיש בזה וכ' וז"ל ובור בחצרו ל"ה גזלג"ז אטו שיהי' הכלי ברה"ר ויטביל ברה"ר שברה"ר אסור להטביל בלא גזרה וחדא הוא דעל הרוב הבאר רחוק ד"א מהכלי עכ"ל ובפנ"י ובצל"ח כ' טעמים דל"ה בור בחצרו גזלג"ז ואתה בני צדקת בדבריך די"ל כיון דלהוט להטבילו גזרי' לפי שהוא כודאי שיעבירנו כדי להטבילו כמ"ש בתוס' שם ד"ה נגזור וכ"כ באמת בשיטה מקובצת שם דבהטבלת כלים שצריך כל יום ויום לרגל ומצוה עליו לטהרן בהול על' וגזרו אעפ"י שהוא גזלג"ז ע"ש ועולים דבריך יפה מה שפלפלת עפי"ז בחכמה: סי' לד וע"ד מאי דקשיא לך ע"ד מהרא"י שהובא בש"ך יו"ד סי' נ"ז ס"ק מ"ז שכ' דרק לזמן מרובה די"ב חודש חיישינן לתקלה ולא בזמן מועט איך יפרנס הא דקא רב ביבי בסוגי' שם הטעם דכלי שנטמא מעיו"ט אין מטבילין אותה ביו"ט גזרה שמא ישהא ופרש"י אי שרית לי' לאטבולינהו ביו"ט משהי להו עד יו"ט שהוא פנוי ואתי בהו בתוך כך לידי תקלה להשתמש בהן תרומה והרי התם ל"ה רק זמן מועט מיו"ט לי"ט ואמאי חיישינן לתקלה עכ"ק: הנה הדין של המהרא"י הלוי בתירוצי התוס' בחולין נ"ג. בההוא שרקפא דספק דרוסות דשדר רב לקמי' דשמואל חנקינהו ושדנהו בנהרא ופריך ולישהינהו שנים עשר חודש ומשני אתי בהו לידי תקלה והקשו בתוס' מהא דא' התם דף נ"ח גבי ביצי ספק טריפה שיחלא קמא משהינין לה אי הדרה טענה שריא ולא חיישינן לתקלה ותי' בתי' האמצעי דהתם אי סופה לטעון ממהרת לטעון ובזמן מועט ל"ח לתקלה משא"כ בזמן י"ב חודש חיישינן לתקלה אמנם בפירש"י שם נזהר מקושי' התוס' וכ' דלכך חיישינן התם טפי לתקלה כיון דטובא הוו ספק דרוסות לכך אפי' אי לא חייש בעלמא לתקלה הכא חייש וא"כ מדלא ניחא לי' לרש"י לחלק בין זמן מרובה לזמן מועט ע"כ דס"ל דמאן דחייש לתקלה אפי' בזמן מועט חייש דבהכי פליגי באמת התרי לישני אליבא דר' ישמעאל בר' יוסי בפסחים כ'. דלל"ק דא' התם בחבית של יין של תרומה שנטמאת בשדה תשפך חבל אפי' בישן דחיישינן אדמביאו משדה לבית לזלפו אתי בי' לידי תקלה הרי דחיישינן לתקלה גם בזמן מועט ולא"ד התם רק בחדש תשפך חבל דאדמיישנו כדי שיהא ריחו נודף שיהי' ראוי לזילוף אתי בי' לידי תקלה ויישון הוא י"ב חודש והוי זמן מרובה אבל בישן אפי' בשדה תעשה זילוף דבזמן מועט ל"ח לתקלה ע"ש [ובתוס' ב"ק ריש דף קט"ז כתבו באמת דיכול לעשות זילוף אחר שיתיישן מעט ואפשר דבשיטה זו עומדים הסוברים דגם בזמן מועט חיישינן לתקלה] ופוסק רש"י כלישנא קמא דגם בזמן מועט חיישי' לתקלה ועפירש"י פסחים ל"ג: ולכך פי' שפיר הא דרב ביבי משום תקלה אף דהוי זמן מועט ולהתי' של התוס' והמהרא"י הנ"ל דס"ל דבזמן מועט ל"ח לתקלה ע"כ לא יפרשו הא דרב ביבי דשמא ישהא כפירש"י הנ"ל אלא כמ"ש באס"ז בביצה שם וז"ל גזרה שמא ישהא פי' ואיכא כמה איסורי חדא שהוא מכוין מלאכתו ליו"ט ומעכב טהרתו ונכנס מנוול לרגל ואיפשר שיבא בהם לידי תקלה שיהא טרוד ביו"ט ולא יטהרם עכ"ל וכן אנו מוכרחין לומר לכאורה בשיטת הפמ"א בתשו' סי' נ"ג שהקשה על הח"צ דמתיר כ"ח של איסור לאחר י"ב חודש א"כ אמאי אמר רב קדירות בפסח ישברו לשהינהו י"ב חודש ותקלה ל"ש רק בגוף איסור לא בכלי עתשו' ח"צ סי' ע"ז ובפמ"ג יו"ד סי' ק"ג ולכאורה האיך יתיישב לדידי' הך דרב ביבי הנ"ל דחיישינן גם בכלי לתקלה ואיפשר לתקן דבריו עפ"ד הצל"ח בביצה שם שכ' בהא דא' רב ביבי גזרה שמא ישהא וז"ל כאן לא סיים דאית בי' כל הני תיובתי שאין כאן שום תיובתא כו' והיתר דנטמא בולד הטומאה היינו משום דאפי' ישהא אין כאן תקלה דאוריי' שהרי אפי' אם ישתמש בו תרומה הלא מדאוריי' טהורה היא שהרי מה"ת אין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה עכ"ל הרי דס"ל להצל"ח דהיכי דלא יהי' רק איסור דרבנן ל"ש חשש תקלה וכן צידד בתשו' חת"ס חיו"ד סי' ס"ה לענין השרקפא דס' דרוסות דאלו הי' רוב היתר דמדאוריי' בטיל ברוב ואין כאן רק איסור דרבנן ל"ה לן למיחש לתקלה ע"ש ושכן נראה לכאורה מד' הש"ס פסחים הנ"ל דקא' ותקלה עצמה תנאי היא דתניא חבית של יין של תרומה שנטמאת כו' וא' התם דב"ה לא חיישי לתקלה וא"כ יהי' לפי"ז הא דא' בכ"ד בש"ס דחיישי' לתקלה כב"ש ולא כב"ה ולהאמור י"ל דהאוקימתא בפסחים שם הוא אליבא דרב דס"ל בפסחים ט"ז. דטומאת משקין אפי' טומאת עצמן אינו רק דרבנן ולכך לא חיישי ב"ה לתקלה דבדרבנן לא חיישי' לתקלה אבל בדאוריי' שפיר חיישי' לתקלה וא"כ לפי"ז עולין שפיר דברי הפמ"א דהרי בכלי הבלוע איסור באב"י הא ליכא רק איסור דרבנן ומבואר ברשב"א בתשו' סי' תצ"ז דמה"ת אפי' דבר חריף אינו מחליא לשבח הבלוע בכלי וכיון דליכא רק איסור דרבנן ל"ח לתקלה משא"כ בכלי שנטמא באב הטומאה הא לכשישתמש בו תרומה תטמא מדאוריי' שפיר חיישי' לתקלה אמנם מאי דפשיטא להו להאחרונים הנ"ל דבדרבנן ל"ח לתקלה לדידי מספקא לי טובא דהרי לפי"ד רש"י שבת כ"ה כל עיקר מצות שריפת תרומה שנטמאת הוא מחשש תקלה ומבואר הוא בכ"ד בש"ת דאפי' בתרומה דרבנן או כשנטמאת בטומאה דרבנן ג"כ מצוה לשורפה וע' בב"י יו"ד סי' קכ"א שהביא ד' הרשב"א בתה"א שמסתפק אם בכל איסורי דרבנן מהני בכ"ח הגעלה ג"פ כדא' בירושלמי בקדירה שבישל בה תרומה וכ' דלכאורה יש ראי' מפכ"ה בפינכא דאימלח בה בישרא בי ר' אמי ותברה ואמאי הרי דם שמלחו אינו רק דרבנן וליעבד הגעלה ג"פ ותי' דכיון דצריך לשהויי להגעילה ג' זימני חיישי' דילמא בתוך כך יבא לידי תקלה ע"ש הרי דגם בדרבנן חיישי' לתקלה וראיתי בשו"ת חס"ל מדו"ז הגאון ז"ל חיו"ד סי' צ"ח שרוצה לה"ר דגם בדרבנן חיישי' לתקלה מהא דאין מקדישין בזה"ז כו' והרי קדשי בדה"ב אינן אסורין בגיזה ועבודה רק מדרבנן ע"ש ולפענ"ד ליכא להוכיח מהתם עפי"ד התוס' סנהדרין פ' שכתבו דגבי מוקדשין איכא הרבה תקלות ע"ש וא"כ י"ל דלהרבה תקלות חיישי' גם בדרבנן] וע"כ דס"ל להפמ"א ג"כ דשמא ישהא דרב ביבי לא משום חשש תקלה דהשתמשות תרומה קאתינין עלה רק כפירוש האס"ז הנ"ל אכן אחרי שובי נחמתי דל"ד הפמ"א אין הכרח לפרש הכי דהא דכ' דבכלי ל"ח לתקלה זהו רק לענין בליעת איסור דהוי הכלי רק בלוע משא"כ לענין טומאה הא הכלי שנטמא הוי גוף האיסור דגוף הכלי מטמא התרומה שבאה לתוכו: שוב ראיתי בשו"ת חת"ס חיו"ד סי' נ"ז שהרגיש בקושייתך והעלה מכח זה דתקלה די"ב חודש שכ' הרמ"א הוא לאו דוקא דהרי לא חילק בין בהמה גסה לדקה [וכ"כ בס' חכ"א כלל י"ד] ועיבור דבהמה דקה הוא רק חמשה חדשים כדא' בפ"ק דבכורות ולהכי אמרינן דשהיית חמשה חדשים הוי ג"כ זמן מרובה וחיישי' לתקלה [והא דמצינו בתוס' שבת י"ז בהא דא' התם דגזרו בי"ח דבר דגידולי תרומה תרומה משום תרו"ט ביד כהן דילמא משהי לה גבי' ואתי לידי תקלה וכ' התוס' שם דאפי' ב"ה דא' בפ"ק דפסחים תעשה זילוף ול"ח לתקלה הכא מודו דפעמים שצריך להשהות שנה שלימה עד זמן זריעה ע"ש הרי דהקפידו דוקא על שהיית שנה שלימה דליהוי זמן מרובה אפשר לומר דהתוס' תופסים זמן היותר ארוך אבל גם בחמשה חדשים הוי זמן מרובה דניחש לתקלה וע' מ"ק כ"ג. דקרי לשלשים יום ג"כ זמן מרובה. אכן י"ל התם שאני דלגבי לאלתר הוי גם שלשים יום זמן מרובה ע' גיטין כ"ז. אבל לגבי זמן מועט שפיר י"ל דל"ה זמן מרובה פחות מה' חדשים עכ"פ וצל"ע מד' הרא"ש בפירושו לנדרים ג'. בהא דא' כגון דאמר לא אפטר מן העולם עד שאהא נזיר דמן ההיא שעתא הו"ל נזיר מידי דהוי האומר לאשתו ה"ז גיטך שעה א' קודם מיתתי אסורה לאכול בתרומה מיד אלמא אמרי' כל שעתא ושעתא דילמא מיית כו' וכ' הרא"ש דכיון דאסרוה בתרומה מיד משום חששא דשמא ימות ה"נ מההוא שעתא ראוי לו לקבל עליו נזירות מיד מחשש שמא ימות ולא יקיים דבריו ואפי' למ"ד בפ' כל הגט ל"ח שמא ימות הכא לזמן מרובה דימי נזירות חיישי' ע"ש הרי דחשיב ימי נזירות דהוא שלשים יום זמן מרובה וע' קידושין ע'. קא' ושמא תאמר לזמן מרובה ת"ל חודש ויש לחלק הענינים וק"ל] וא"כ איכא גזירה שמא ישהא משמיני עצרת עד תחלת הפסח שהוא חמשה חדשים וג' שבועות והוי זמן מרובה וחיישינן