הרי בשמים שסג

חולין עם שירי מנחה כדי שתהא מנחה נאכלת על השובע וע"כ דהא דקא' שניהם אין נאכלין היינו בלא פדיון אבל ע"י פדיי' באמת שרי וא"כ ממילא ל"ק קושייתינו הנ"ל דליבטל ברוב דכיון דאיפשר בפדיון הא הו"ל דשיל"מ כדא' בב"מ נ"ג. לענין מע"ש. ול"ק נמי ממילא דנימא י"ב כיון דהא דבדרבנן י"ב היא משום דסד"ר לקולא וכיון דבדשיל"מ קיי"ל דסד"ר להחמיר ממילא אין ברירה אף בדרבנן ועתשו' שא"ר סי' צ'. ובלא"ה י"ל דל"ש הכא ברירה לענין קמיצה כיון דבעינן שבשעת קמיצה יהיה מבורר איזה הוא שיריו של הקומץ דומיא דכ' בתוס' גיטין כ"ה: ובב"ק ס"ט: דאפי' למ"ד י"ב גבי כתיבת הגט לשמה מודה דא"ב משום דוכתב לה לשמה משמע שיהא מבורר בשעת כתיבה וכי"ב כ' בתוס' ע"ז ס"ג. לענין אתנן דבעינן בשעת ביאה יהי' מבורר ול"מ דנימא ברירה שיחול האתנן למפרע ע"ש וה"ה בזה י"ל דבעינן שיהיו מבוררים השירים בשעת קמיצה ודו"ק: ומה שכתבת עוד בישוב קושייתך עפי"ד התוס' גיטין כ"ה: שמחלקים בין היכי שעומד להתברר בודאי או לא. לא הועלת בזה כלום דהתוס' לא כתבו התם הכי רק לר' יוסי אבל לר"מ דס"ל ברירה שם בהלוקח יין מבין הכותים ע"כ ס"ל ברירה גם באינו עומד להתברר בודאי וקושייתך לפי דבריך הלא סובבת רק על קוטב זה דסתם מתני' אתיא כר"מ ולפ"מ שהעליתי להקשות מכח דבדרבנן יש ברירה בודאי אין חילוק בין עומד להתברר או לא: וע"ד הקושיא עמ"ש בספרי הרי בשמים מהד"ק סי' כ"ד דהא דא' לדורות כלי שרת עבודתן מחנכתן דוקא היכי דישאר הכלי בתשמיש זה בקביעות אבל היכי שאין משתמשין בהכלי תשמיש זה רק דרך ארעי על צד המקרה ל"א עבודתן מחנכתן והק' מש"ס יומא י"ב: דקא' על הא דתנן ומתקינן לו כהן אחר תחתיו שמא יארע בו פסול וקבעי התם אירע בו פסול אחר תמיד של שחר במאי מחנכין אותו וקאר"פ עבודתו מחנכתו מי לא תניא כל הכלים שעשה משה משיחתן מקדשתן מכאן ואילך עבודתן מחנכתן ה"נ עבודתו מחנכתו ולדברינו מאי מייתי מכ"ש הרי גם בכ"ש היכי דלא יקבע לתשמיש זה ל"א עבודתו מחנכתו והרי כ"ג זה לא נתחנך אלא לשעה כ"ז שיעמוד הכ"ג הראשון בפסולו ובכה"ג הא ל"ש עבודתו מחנכתו עכ"ק הנה מזה ליכא סתירה לדברינו דהמעיין בצדק יראה דסברתי נאמרה בשהכלי אינה ראוי' ליחדה לכתחלה לכלי שרת לתשמיש עבודה זו וע"ד מקרה נעשה בה העבודה הזאת בכה"ג ל"א עבודתו מחנכתו אבל הכ"ג הזה הא ראוי למנותו לכ"ג ובאמת לר"מ הא קא' התם אפי' כשהראשון עבר פסולו וחוזר לשררותו שני כל מצות כ"ג עליו ואפילו לר' יוסי דחולק עליו וקא' דאינו ראוי לכ"ג משום איבה כ' בתוס' שם דמדינא דאוריי' גם לר' יוסי כל מצות כהונה גדולה על השני ובגמ' א' התם דמודה ר' יוסי שאם מת ראשון שני חוזר לעבודתו וא"כ הא חלה קדושת כ"ג על הכ"ג הזה בקביעות ושפיר שייך בי' עבודתו מחנכתו: ובדבר מה שכתבתי בספרי שם לענין הא דאין הקדש ניצול בצמיד פתיל דמידי דאין עליו רק קדושת פה ניצול בצ"פ. וכ' שהוא מוקשה מדברי הש"ס חגיגה כ"ה. דקא' דלכך אין מביאין נסכים מגליל מפני שארץ העמים מפסקת ופריך ולייתוה בכ"ח המוקף בצ"פ ומשני אין הקדש ניצול בצ"פ ולדברינו הרי היו מביאין לירושלים טרם שנתקדש קדוה"ג ולמה לא יהי' ניצול בצ"פ. וכ"כ באמת בתוספת רי"ד ובט"א שם להוכיח מהא דאפי' בעוד שהוא חולין ל"מ צ"פ כשמתקדש אח"כ הנה דברי נאמרו שם בקצרה ותל"י עולים יפה דאנא תריצנא התם הקושיא שהקשה מ"ח הגאון מלובלין נ"י על נס דחנוכה דהרי תקרובת ע"ז מטמא באהל לריב"ב ונטמא הפך דקודש אינו ניצל בצ"פ. והנה באמת אם מכח המעלה דרבנן שהחמירו בקודש דל"מ בי' מוקף צ"פ הרי ליכא קושיא דאפשר דעדיין לא נגזרה עוד גזירה זו וע"כ דהקושיא הוא דיש לנו לומר דלא יציל מדאוריי' צ"פ בקודש כמו בחטאת דכיון דבחטאת דרשי לה בספרי הובא בר"ש פי"א דפרה מדכתיב במקום טהור שיהא מקומה טהור ובקדשים קלים נמי כתיב תאכלו במקום טהור דמהא דרשינן בזבחים נ"ה. דקק"ל נאכלין בכל העיר ולכך בכל קדשים אית לן למימר דלא יהי' ניצולין בצ"פ מה"ת וכ"מ בשו"ת שו"מ לש"ב הגאון מלבוב ז"ל מהד"ק ח"ג סי' מ"ג. וע"ז כתבתי בספרי שם דלענין דאוריי' הוא דוקא אחר שקדוש קדוה"ג כמו בחטאת והתם בחגיגה קאי לענין חומרא דרבנן שפיר אמרי' דאינו מציל גם קודם הקידוש וער"ש פי"ב דפרה ה"ח. אפס עדיין צריך התבוננת דהרי באמת הי' מתקדש השמן קדוה"ג בהפך שבכלל כלי הלח שנמשחו לכלי שרת הי' שלשה ומחצה למנורה כדתנן במנחות פ"ח. ועי' תוס' שם פ"ט. שנתקשו באמת למה הי' צריך השמן להתקדש בכ"ש ע"ש ואיפשר שהיו יודעים שהפך הזה ל"ה המדה המיוחדת למנורה ולא הי' עליו קדושת הגוף: וראיתי בספר שבת של מי שמביא בשם הגאון מ' רפאל אזולאי דהפך השמן הזה הי' מוכן למנחת חביתין ג' לוגין על יום א' ומש"ה הי' חתום בחותמו של כ"ג שהוא מנחת הכ"ג ולכאורה קשה הרי משנה ערוכה היא בתמורה ל"ב. אחד קדשי מזבח וא' קדשי בדה"ב אין משנין אותן מקדושה לקדושה ויליף לה בגמ' מבכור דכתיב בי' לא יקדיש איש אותו ומבואר בבכורות נ"ג: דאפי' מקדושה קלה לקדושה חמורה אין משנין וכ"פ הרמב"ם פ"ד מתמורה הי"א וא"כ היכי היו יכולין לשנות שמן החביתין לנר תמיד והרי א' במנחות ע"ט: דשמן שהופרש לשם מנחה זו פסול לשם מנחה אחרת. ואי משום דתנן במנחות ק'. ר"פ המנחות והנסכים דמנחות ונסכים עד שלא קדשו בכלי יש להם פדיון וא"כ הי' שפיר לוקחין אותו לנר תמיד ע"י פדיון ז"א דהרי בגמ' שם ק"א. איכא פלוגתא אי טהורין נפדין והרמב"ם פוסק בפ"ז מאיסורי מזבח דטהורין אין נפדין ואין לומר ג"כ בזה לב בי"ד מתנה דהרי כ' בתוס' מעילה י"ד. ד"ה בונין ובכ"ד דרק בנדבת צבור שייך לב בי"ד מתנה אבל לא בהקדש נדבת יחיד אפי' הקדישה למוסרה בצבור ועתוס' מנחות ט"ו: ד"ה איפשר וא"כ הרי מנחת חביתין הי' בא משל כ"ג וא"כ ל"ש בזה לב בי"ד מתנה. ומלבד זה הרי אמר' במנחות ע"ט שם דבשמן שהיא גופה דמנחה ל"ש לומר לב בי"ד מתנה לשנותו למנחה אחרת. ונלפענ"ד ליישב ע"ד הפלפול דהנה באמת הקשה המהרש"א דמאי הי' מועיל הנס הרי היו אז טמאי מתים וטמאו את השמן בהדלקתן אמנם י"ל דהרי הפנ"י הקשה למה הוצרכו לנס הרי קיי"ל טומאה הותרה בצבור אכן י"ל דהי' אז כבר הגזירה על הנכרים שיהיו כזבים עתוס' בסוגיא דשבת שם א"כ הא קיי"ל ביומא ו': דרק טומאת מת הותרה בצבור ולא טומאת זיבה וא"כ לפי"ז ל"ק ממילא דטמאו את השמן בהדלקתן משום שהיו ט"מ כיון דט"מ הא הותרה בצבור ואזדא נמי מה שהקשו דהרי נטמא הפך הזה באהל המת נהי דמשום טומאת היסט ליכא דפכים קטנים שפיהם צר לא מיטמו בהיסט כמ"ש בתוס' שבת פ"ד: משום דכל שאינו בא לכלל מגע אינו בא לכלל היסט אבל הרי נטמא באהל המת ואי דהוי מוקף צ"פ הא אין הקדש ניצול בצ"פ. ולהאמור נכון דמחמת שנטמא באהל המת לא איכפת לן כיון דטומאת המת הותרה בצבור. ולפי"ז מתיישבת ע"כ הקושי' הנ"ל דהנה ביומא ז' אמרינן דאפי' למ"ד טומאה הותרה בצבור באילו של אהרן כיון דיחיד מביאו מודה דדחוי' ולא הותרה ולפי"ז הרי כ' התוס' בפסחים ע"ז. ד"ה דלא דלמ"ד טומאה דחוי' ע"כ בעי' ריצוי ציץ וא"כ הרי אמרי' ביומא ז': דבנשבר הציץ כ"ע ל"פ דאינו מרצה וא"כ הלא היונים כשנכנסו להיכל בעוה"ר שברו כל הכלים ע' במהרש"א ובהר"א על הסמ"ג ה' חנוכה ובודאי נשבר גם הציץ וא"כ ל"ה ראוי השמן שבפך להקריבו למנחת חביתין כיון דבא משל כ"ג הא ל"ה רק דחוי' כמו אילו של אהרן ובעי' ריצוי ציץ כנ"ל ואז הא נשבר הציץ וכיון דל"ה ראוי לחביתין שפיר היו רשאין לשנותו לנר תמיד ע"י פדיון דהרי טמאין לכ"ע נפדין והך שמן כיון דא"ר לחביתין הו"ל כטמאין ושפיר היו פודין אותו ומדליקין בו לנר תמיד. ובפשיטות הי' מקום לומר עפי"ד הט"ז א"ח סי' קנ"ד סק"ג שכ' דהא דאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה היינו כ"ז שראוי' לקדושה גדולה אבל היכי שא"ר עוד לקדושה חמורה מותר להורידו לקדושה קלה ע"ש וכמו כן י"ל לענין הא דילפי' מבכור שאין משנין מקדושה לקדושה הוא דוקא כשעדיין ראוי' להקדושה שהופרש בשבילה אבל אם אינה ראוי' עוד לקדושה זו מותר לשנותה לקדושה אחרת וא"כ י"ל ג"כ בהך שמן כיון דל"ה ראוי עוד לחביתין היו רשאין לשנותו לנר תמיד אפי' בלא פדיון אמנם סברת הט"ז נדחה קראו לה האחרונים ומחורתא כתירוצינו הנ"ל דהי' ע"י פדיון ויש לפלפל עוד בזה והדברים עתיקין: ודרך אגב אומר במה שראיתי מקשין למה היו צריכין לנס הרי היו יכולין להטיף השמן טמא בצרצור קטן לתוך השמן הטהור ונימא קמא קמא בטיל כדאמרי' בע"ז ע"ג. והנה לכאורה איפשר ליישב דכיון דקודם שנתערב הא אידחי לה השמן מנר תמיד ושוב אינו חוזר ונראה אף לאחר שנתבטל אמנם אכתי קשיא דהרי באמת היו יכולין לכתוש זיתים ולעשות שמן אחר ומאי הי' צורך לנס ואי דהרי יטמא מחמת שהיו אז טמאי מתים ז"א דהרי בזה שפיר תקשי דיערבוהו בשמן הטהור ויתבטל ואי דיפסל משום דיחוי ז"א דהתינח בשמנים שהיו בהיכל מכבר שהי' להם שעת הכושר שפיר י"ל דאיחזי ואידחי ושוב אינו חוזר ונראה משא"כ זה השמן שמתחלת יציאתו מהזיתים נטמא הלא הוי דיחוי מעיקרו דקיי"ל דל"ה דיחוי. והנלפענ"ד בזה עפ"מ שכתבתי במק"א לחדש דל"ש קמא קמא בטיל היכי שסופו להתערב כולו אם מפאת שמוכרח לערבו משום המצוה או שכונתו מתחלה כן הוא או שממילא סופו ליפול לתוכו ולהתערב כולו בכל זה חשבינן לי' כאלו מעורב הכל בפעם א' ול"ש בזה קק"ב שעפי"ז ישבתי קושי' התוס' ביומא נ"ז: ד"ה עירה דם הפר לתוך דם השעיר וז"ל תימה דא' פ' הקומץ רבה הדבר ידוע שדמו של פר מרובה מדם השעיר אלא מכאן לעולין שאין מבטלין זא"ז וכיון דעירה דם הפר לתוך דם השעיר א"כ איפכא הול"ל דראשון ראשון בטיל כו' ולהאמור נכון דכיון דע"כ צריך לשפוך כל דם הפר לתוך דם השעיר שמצותו בכך הוא ל"ש קמא קמא בטיל דחשבינן לי' כמעורב בפעם א'. ומצינו כעין זה בתוס' חגיגה י"ט. ד"ה בתחתונה ובגיטין ט"ז. ד"ה הניצוק לענין קטפרס שהקשו מהא דב' שטבלו במקוה של מ"ס מכוונות דאם רגלו של ראשון נוגעת במים אף השני טהור הרי קטפרס ל"ה חיבור ותי' דכיון דהמים של הראשון סופן לירד וליפול למקוה חשיב קטפרס חיבור ע"ש ובתשו' חת"ס חיו"ד סי' ר"י ביאר הדבר דכיון שסופו לירד כירוד דמי ע"ש ודומה לזה.