הרי בשמים שס

שבת בחנם הא נוסף ע"ז הסברא דכיון שהיום שבת בודאי הטבילו אתמול אכן י"ל דשפיר אשמעינן דל"ח שמא נטמא בו"ה וסמך א"ע שיטבילנו בשבת וולד הטומאה ל"ב הע"ש ועל כן מייתי הסיפא דנמצאת קופיץ קשורה לסכין ה"ה כסכין דע"כ מוכח מזה דגם ו"ה בעי הע"ש כנ"ל א"כ ע"כ ליכא לפרושי הא דחל י"ד להיות בשבת אסכין וע"כ דקאי אקופיץ א"כ ע"כ רישא לאו בשבת עסקינן ודוק: והנה שמעתי מקשין לפ"מ שחידש הצל"ח בשי' רחסגה"כ אות קל"ב דכלי מק"ט מו"ה מדאורייתא דלא גרע מעצים ולבונה ולפענד"נ להביא סמוכין לדבריו מפירש"י מנחות כ"ד ד"ה הני דנגעי אהדדי כו' שכ' וז"ל להכי נקט טבו"י משום דאין טומאתו חמורה לעשות ראשון ושני דאי טומאה אחרת ל"ל צירוף הא מטמא אותו הטמא את הכלי והכלי מטמא את השאר עכ"ל ולכאורה הרי גם בנטמא בשרץ צריך צירוף כלי משום דאין כלי אלא מא"ה וע"כ כיון דהתם מיירי בכלי שרת שפיר מק"ט אף מראשון] ולפי"ז מפ' הש"ס מ"ש סכין ומ"ש קופיץ הרי שני ושני דהרי כתבו התוס' דלשחיטה בעי' כ"ש א"כ בסכין שעומד לשחיטה מסתמא הקדישו לפ"ש ומק"ט מדאוריי' מוה"ט ובעי הע"ש ובודאי הטבילו אתמול אף מטומאת וה"ט אבל קופיץ דאינו עומד לשחיטה ל"ה כ"ש ול"ב הע"ש בוה"ט כיון שאינו אלא מדרבנן חיישינן שמא סמכו הבעלים שיטבילוהו היום דל"ב הע"ש ומש"ה שונה ומטביל וכעין זה ראיתי מקשין בחולין ג' בהא דפריך התם האי טמא דאיטמי במאי כו' ומשני דאיטמי בשרץ ולד' הצל"ח הא סכין הוא כ"ש ומק"ט אף מראשון ולפענ"ד י"ל בזה עפמ"ש בתוס' מנחות כ"א ד"ה יצאו עצים כו' דבעצים הואיל ויש להם פדיון ל"מ בהו חיבת הקודש ע"ש וא"כ לפי"ז י"ל דאף דכ"ש אין להם פדיון וכמ"ש בתוס' מנחות ק': דתליא בפלוגתא דר' נחמי' ורבנן ולר"נ אין להם פדיון ואנן קיי"ל כר"נ והכי כ' ברמב"ן במלחמות ע"ז נ"ד. בהא דובאו בה פריצים וחללוה דקיי"ל כ"ש אין להם פדיון בכ"ז י"ל דבסכין כ"ע מודו דיש לו פדיון דהרי טעמי' דר"נ במעילה י"ט. הוא מכח ק"ו אם אחרים מביא לקדושתן הוא עצמו לא כ"ש וא"כ זה ל"ש רק בכ"ש דעלמא שמקדש הדבר שבא בתוכו שלא יועיל לו פדיון שפיר שייך ק"ו זה דמכ"ש שהוא בעצמו אינו נפדה משא"כ סכין של שחיטה הרי אין מתקדש הקרבן ע"י הסכין לענין שלא יועיל לו פדיון דבלא"ה הא תמימים אין נפדין א"כ שפיר י"ל דמועיל לסכין פדיון וכי"ב כ' בפנ"י קידושין נ"ד להסביר ד' הריטב"א ז"ל שם שכ' דבג"כ ל"ה כ"ש ממש דנימא בהו יש מועל אחר מועל וכ' דהטעם הוא משום דק"ו דר"נ ל"ש אלא בכ"ש שמביא אחרים לידי קדושה זו דקיי"ל דמשנתקדשו בכלי אין להם פדיון משא"כ בבג"כ ל"ש הא מילתא ע"ש וסברא זו י"ל ג"כ בסכין דכיון דל"מ קדושתו להבהמה שלא תועיל לה פדיון לכך מועיל גם לסכין פדיון. איברא דכ' רש"י ז"ל במנחות ק"א. בהא דקא' התם דמכלי שרת לא אשכחן דמיפריק וז"ל ואפי' בהמה בעלת מום שנאמר בה פדיון לאחר שקידשה בכלי שרת כגון ששחט לא אשכחן בה פדיון עכ"ל הרי דמועיל קדושת הסכין לבהמה בע"מ שלא תועיל לה פדיון. אמנם דברי רש"י ז"ל צריכין הסבר דלכאורה הרי בלא"ה א"א לפדותה לאחר שחיטה דלאו בת העמדה והערכה היא ולכאורה הי' נראה עפמ"ש בתוס' מעילה ט"ו ד"ה ואפילו בשם הר"ח כהן דבהעמיד והעריך מחיים מועיל פדיון גם לאחר מיתה ע"ש וא"כ ה"נ אי לאו דקידשה סכין הי' מועיל לה פדיון היכי שהעמידה והעריכה מחיים אמנם עדיין יש להתבונן דהנה לכאורה צריך להבין איך איפשר לומר דבשחיטת בהמה בע"מ סכין מקדשא לה והוי קידוש כ"ש הרי אף למאי דקיי"ל זבחים פ"ז: דכלי שרת מקדש פסולין הלא דייקינן לה מהא דקתני כשם שהמזבח והכבש מקדשין הראוי להם כך כ"ש מקדשין וא"כ אין כ"ש מקדש רק הני דבמזבח אם עלו לא ירדו אבל לא בע"מ ואפי' לר"ע אמרינן בזבחים פ"ה: דלא הכשיר אלא בדוקין שבעין ולפרש"י שם שאר מומין כיון דמגונים גם לר"ע אם עלו ירדו דלא כמ"ש בתוס' זבחים ל"ה: דשאר מומין פסולין רק מדרבנן וא"כ איך יכול הסכין לקדש הבהמה בע"מ בשחיטה לשיטתו ועכצ"ל דכונת רש"י הוא בכה"ג שנעשה בע"מ בין שחיטה לזריקה דקיי"ל בזבחים כ"ו דמום פוסל בין שחיטה לזריקה וא"כ כבר קידשה הסכין קודם שנעשה בע"מ. והנה מבואר אצלי במק"א בסברת הר"ח כהן הנ"ל שכ' דבהעמיד והעריך מחיים מועיל פדיון לאח"מ משום דמשהעמיד והעריך לפדיי' קאי וכל העומד לפדות כפדוי דמי והו"ל כאלו נפדה מחיים. ולפי"ז התינח כשהבהמה מחיים היתה בע"מ משא"כ הכא הלא ע"כ איירי שקודם השחיטה ל"ה הבהמה בע"מ כנ"ל וא"כ הא תמימה אינה נפדית ול"מ ההעמדה והערכה דמחיים והדרק"ל: אמנם נראה ליישב ד' רש"י ז"ל עפמ"ש בתוס' ב"ק ע"ו וחולין פ"ד ובכורות ל"ב דהיכי דהשחיטה לא התירה הבשר באכילה אמרינן מפרכסת ה"ה כחי' וא"כ בקדשים הא כל כמה דלא זריק דם לא משתרי בשר וקודם שנתקבל הדם בכוס הא ל"א כל העומד לזרוק כזרוק דמי וא"כ אמרינן מפרכסת ה"ה כחי' והויא בת העמדה והערכה בשעת פירכוס ואי דמשנעשה בע"מ בעודה מפרכסת הא לפדיי' קאי ושוב משתרי הבשר באכילה מטעם כל העומד לפדות כו' ול"ה מפרכסת כחי' ז"א דאי ל"ה מפרכסת כחי' הא ל"ה בת העמדה והערכה ול"מ פדיון א"כ לא אשתרי בשר באכילה ושוב אמרינן מפרכסת ה"ה כחי' ומהני שפיר פדיון והדבר חוזר חלילה. ומעתה שפיר כ' רש"י ז"ל דכיון דאקדשי' סכין דהוא כ"ש קודם שנעשה בע"מ הא שוב פדיון דאף דאי אמרי' דל"מ פדיון הא לא אשתרי הבשר באכילה ואמרי' מפרכסת ה"ה כחי' והיל"ל דיועיל פדיון בכ"ז אינו מועיל מטעם דקדושת כ"ש אין לו פדיון ודוק בזה: עכ"פ הלא כיון דע"כ מיירי בענין דבשעת קידוש הסכין היתה תמימה א"כ בלא"ה ל"ה בת פדיי' וליכא ק"ו דר' נחמי' וכיון דאית לי' פדיון הא ל"מ בי' חיבת הקודש ול"ק קושיא הנ"ל אמנם באמת מ"ד הש"ס בזבחים פ"ח אבא שאול אומר סכין מטרפת הי' במקדש ונמנו עלי' כהנים וגנזוה מוכח דל"מ פדיון לסכין כ"ש דאל"כ אמאי הצריכה גניזה וצ"ע בתוס' מעילה י"ט שכ' שם דמועיל לכ"ע פדיון לכ"ש וי"ל דתליא בהא דפליגי בכתובות ק"ו: דלמ"ד התם כ"ש מבדה"ב קאתו יש להם פדיון ולמ"ד התם מתרומת הלשכה קאתו הוו עלייהו קדוה"ג כקרבן ואין להם פדיון ונראה לכאורה דאפי' אי נימא דסכין אינו כ"ש בכ"ז ל"מ לי' פדיון לפי"ד הרמב"ם פ"ו מה' מעילה ה"ד ש"כ דאפי' כלי תשמיש דקודש שאינו כ"ש אין לו פדיון וי"ב מועל אחר מועל והראב"ד בהשגות שם חולק עליו וס"ל דדוקא כלי שרת אשר ישרתו בם בקודש י"ב מא"מ וא"כ להרמב"ם ז"ל אפי' אי ל"ה סכין כ"ש כיון דהוי תשמיש דקודש אין לו פדיון וצל"ע בזה עתשו' חת"ס חא"ח סי' ל"ח] אולם בכ"ז ל"ק בסוגיין דעכ"פ פריך הש"ס שפיר אמאי שוחט בה מיד דילמא עדיין ל"ה כ"ש דיהי' עליו קדוה"ג אלא שהוקדש קדושת הפה וסמכו הבעלים שלמחר בשחיטת הפסח תהי' עבודתו מחנכתו ובכה"ג בודאי ל"מ בי' חיבה"ק ודוק: והנה ראיתי לכ"ת בספרו שם הביא בשם הרמב"ן ריש חולין שכתב דסכין של שחיטה הוא כ"ש ואפ"ה בדיעבד כששחט שלא בכ"ש כשר וכבר הבאתי למעלה שכ"ה באמת גם ד' הרמב"ם ז"ל ויש להעיר לכאורה מד' הש"ס מנחות ט"ז: דקא' התם דשחיטה חשיבא עבודה המתרת כיון דדם סכין מקדשא לי' והבא לקדש כבא להתיר דמי. והכי א' התם י"ד: דשחיטה וזריקה תרווייהו מתירין הן ופירש"י ותוס' משום דסכין מקדשא לדם והבא לקדש כבא להתיר דמי. ולהרמב"ם והרמב"ן קשה לפמ"ש בתוס' זבחים מ"ג. ומנחות י"ד דאמורין ל"ה מתיר אע"ג דכל כמה דלא מיקטרי אימורין לא מתאכיל בשר כיון דאם נטמאו או שאבדו שרי הבשר באכילה לכך ל"ה מתיר ע"ש וא"כ אי נימא דבדיעבד כשר בלאו סכין כ"ש ומתקדש הדם בשעת קבלה בכ"ש א"כ למה יהי' שחיטה מתיר מטעם קידוש הסכין ואיפשר דהרמב"ם והרמב"ן ז"ל ס"ל כאידך תירוצא בתוס' שם. אכן בריטב"א ריש חולין שם יש דבר תימה שכ' שם דנהי דסכין מקדשא לדם מ"מ אינו רק קידוש קצת ואינו נפסל ביוצא עד שמתקבל הדם בכ"ש ע"ש והוא נגד גמרא ערוכה בזבחים כ"ו דיוצא פוסל בין שחיטה לקבלה ובאמת לפענ"ד צל"ע לפי"ד התוס' זבחים כ': ומנחות ט'. דע"י קידוש כ"ש אינו נפסל ביוצא כל שיש לו עוד מתיר אח"כ ע"ש וא"כ כיון דהבשר יש לו עוד מתיר היינו הזריקה איך מיפסל ביוצא ע"י קידוש הסכין וי"ל להך לישנא דא' במנחות ע"ח: דסכין אלימא מכ"ש לענין קידוש שלא מדעת כיון דמקדש אף דל"ל תוך וי"ל דה"ה גם לענין זה אלים מכ"ש שנפסל ביוצא ע"י קידוש הסכין: והנה ראיתי בספרו שם שמביא דברי הרמב"ן עה"ת ס"פ יתרו על הקרא דלא תניף עליהם ברזל וז"ל ומפני מה ל"ה במשכן ברזל כו' וכן בבית עולמים לא נעשה בו כלי ברזל מלבד הסכינים כי השחיטה איננה עבודה וע"ז תמה כ"ת מד' הש"ס מנחות כ"ח: דהובאה שם ברייתא לענין מנורה אין לו זהב מביא של כסף של נחושת של ברזל כו' הרי דעשאו המנורה מברזל ומנורה ודאי כ"ש הוא ותי' משום דהמנורה ל"ה מקדשת והביא מד' התוס' מנחות פ"ט. הנה במח"כ מהתם מוכח איפכא דקושי' התוס' שם הוא דלמה באמת הי' צריך להיות החצי לוג כ"ש שיקדש את השמן הרי המנורה היתה כ"ש והיתה מקדשת השמן וכן פי' בצ"ק שם ולפענ"ד לולא דברי התוס' ז"ל הי' נראה דלהכי הי' החצי לוג נמשח משום דמקודם הי' בכ"ש כדקתני התם במתני' שלשה ומחצה למנורה וא"כ גנאי הי' להשימו אח"כ בכלי חול כמ"ש בתוס' מנחות ח' ובכ"ד. ויל"ע בסוגיא דסוטה הנ"ל דפריך על הא דקתני ונותנו לתוך כ"ש ומקדשו בכ"ש ל"ל הא קדשה חדא זימנא ואמאי ל"ק משום דגנאי הי' להשימו בכלי חול אחר שכבר נתקדש ואיפשר דשפיר משני] ואף שכ' בתוס' שם פ"ח: דל"ש זה רק בדבר הקרב למזבח י"ל דשמן דמנורה הוי כמו דבר הקרב והתוס' לא אתי לאפוקי רק מי כיור דסוטה שהי' משקה אותה בשער נקנור ול"ה בעזרה כלל. ועתוס' תמורה י"ד בהא דא' כל הקרב בלילה קדוש בלילה וז"ל פירש"י שילהי שתי הלחם כגון שמן למנורה ולא נראה דמה קדושה שייך בי' הא לית בי' קדושת כלי ובצ"ק תמה האיכא חצי לוג לכל נר שנמשח וי"ל לפענ"ד דכונת התוס' הוא שאין השמן צריך להתקדש בהמנורה אחר שכבר הוא קדוש בהכ"ש של ג' ומחצה למנורה ובאמת י"ל דבכלים אלו שהיו מוכנים ועומדים בלשכה שמניא כל השנה כולה להדלקת המנורה ע"כ ל"ש בהו פסול לינה שמצותה כך הוא וכדא' בשבועות י"א. שאני קטורת הואיל וצורתה בכל השנה כולה ולאח"כ