הרי בשמים לו

לא מכשרינן אלא בנתן סאה א' ונטל סאה א' ולפי"ז ההיא דמייתי ביבמות שם אינו מתניתין דמקואות דההוא דמקואות מיירי במ"פ וההוא דיבמות במים שאובין והביא בשם הרא"ש שדחה דעת הרמב"ם מהלכה וכ' דמיירי דוקא במ"פ כשי' ר"ת. ובב"י הקשה בסתירת דברי הרמב"ם ומסיק דטעמא דהרמב"ם הוא דלכך פוסל בנתן סאה ונטל סאה בשאובין מפני מראית עין דגזרי' ביותר מרובו שמא יאמרו כולו שאוב הוא ע"ש והפוסקים התעוררו בדבריו דמנ"ל לבדות גזירות מלבו. ונלפענ"ד בהבנת הענין דלכך מוקי הרמב"ם ז"ל ההיא דיבמות בשאובין ולא במ"פ דהנה התוס' שם הקשו דמאי ראי' מייתי מהך דנתן סאה ונטל סאה דבדרבנן בעי' ג"כ רביי' הרי מי פירות פסולין מדאוריי' ותי' דמדאוריי' קמא קמא בטיל ואפ"ה בעי' רובא. והנה הפנ"י בחי' לשבת ס"ה ע"ב כתב בהא דהקשו התוס' שם על הא דקא' דאבוה דשמואל עביד לבנתי' מקואות ביומי ניסן ומפצי ביומי תשרי סבר שלא ירבו הנוטפין על הזוחלין והקשו התו' אפי' אי ירבו הנוטפין נימא קמא קמא בטיל כדא' בע"ז המערה יי"נ מחבית לבור אפי' כל היום כולו ראשון ראשון בטל וכ' הפנ"י דלפר"ת וסייעתו דכולו שאוב דאורייתא וה"ה נוטפין שהם זוחלין פסולין מדאוריי' אין מקום לקושי' זו דרק ביי"נ דרבנן אמרי' קמא קמא בטיל ע"ש ולפי"ז י"ל דהרמב"ם ס"ל כסברא זו ולהכי לא מוקי במ"פ דכיון שהם פסולין מדאוריי' ל"א קמא קמא בטיל ותיהדר קושי' התוס' שם לדוכתה ולהכי מוקי לה בשאובין שהם מדרבנן ואמרי' שפיר קמא קמא בטל ואפ"ה כי לא נשתייר רובא פסול כמ"ש התוס' בכורות נ"ו ע"א דמן הדין הי' לנו לומר קמא קמא בטל אלא דמחמרינן מפני מראית עין משום גשמים ע"ש והה"נ גזרינן מפני מ"ע משום כולו שאוב ועולה יפה סברת הב"י הנ"ל ואף דהרמב"ם פסק דכולו שאוב אינו רק דרבנן עכ"ז הרי כבר הוכיח הש"ך ביו"ד סי' פ"ז בראיות ברורות דאפי' באיסור דרבנן חיישינן ג"כ למראית עין ושפיר חיישינן למ"ע שיבאו להכשיר כולו שאוב. אולם לכאורה לפי"ד התוס' ביבמות שם ד"ה אר"י ובשבת ס"ה ע"ב ובכ"ד שכ' דבנתרבה האיסור ל"א קמא קמא בטיל א"כ לא אצטריך לן לטעמא דמ"ע דבלא"ה א"ש מאי דפסול ביותר מרובו כיון דאי נתרבו השאובין הא ל"א קמא קמא בטיל מדינא אך י"ל עפי"ד התוס' בחולין פ"ז ד"ה רואין שהקשו וז"ל וקשיא דאמרי' בפ' הלוקח בהמה. הלוקח ציר מע"ה משיקן במים וטהור ממ"נ אי רובא מיא נינהו סלקא השקה ואי רובא ציר נינהו ציר לאו בר קבולי טומאה הוא ואי משום מיעוטא דמיא דבציר בטלי לה ברובא וקא' רב דימי בשם ר"ל ל"ש אלא לטבל פתו אבל לקדרה חוזר וניעור אלמא דאפי' טהרה מעוררת טומאה כ"ש דטומאה מעוררת טומאה כו' וכ"ש דאיסור מעורר איסור כדא' לעיל אם אמרו ס' טומאה לטהר כו' ובהערל נמי אמרי' נתן סאה ונטל סאה עד רובו אלמא דטפי מרובו ל"א ראשון ראשון בטל אע"ג דהוי בהפסק וי"ל דבכ"מ אמרי' דחוזר וניעור אפי' בהפסק ובדם תבוסה דמפליג בין פסק ללא פסק משום דבדם תבוסה דרבנן הקילו ע"כ וא"כ יוצא לנו מדברי התוס' האלה דלהכי בנתן סאה ונטל סאה לא מכשרי' טפי מרובו משום דבדאוריי' אמרי' חוזר וניעור אפי' בהפסק ולפי"ז התינח לשיטתייהו דמיירי במ"פ דפסולן מדאורי' משא"כ להרמב"ם דס"ל דמיירי בשאובין וס"ל דכולו שאוב דרבנן א"כ דמי לדם תבוסה דבהפסק אמרי' ראשון ראשון בטל אפי' נתרבה האיסור ובעיקר דין זה אי אמרי' חוזר וניעור הוא פלוגתא בין הפוסקים וע' בש"ך יו"ד סי' צ"ט ס"ק כ"א שכ' דדוקא במבשא"מ הוא דאמרי' חוזר וניעור משום דבטעמא תליא מילתא וטעימתו זהו הכרתו ולהכי אם נתרבה אח"כ האיסור הוי כניכר האיסור כמ"ש הרא"ש ז"ל בפג"ה וכן במב"מ בלח בלח דגזרו חז"ל אטו א"מ משא"כ במב"מ ביבש ביבש לכ"ע ל"א חו"נ ע"ש וא"כ לענין שאובין במקוה דבודאי אינו תלוי בטעם הוי כמב"מ ביבש ביבש ואמאי נימא חוזר וניעור אולם באמת הפר"ח שם דוחה דברי הש"ך בראיות נכוחות וע' בחוו"ד שם אמנם עכ"פ בשאובין דרבנן לפי"ד התוס' הנ"ל הא אמרי' קמא קמא בטיל בהפסק אפי' בנתרבה האיסור. וע"כ מוכרחין אנו לומר כסברת הב"י הנ"ל דטעמא דהרמב"ם ביותר מרובו דפסול הוא משום מראית עין ונוכל להכריח עוד מטעם אחר שעל כרחך טעמא דהרמב"ם ודעימי' הוא רק משום מ"ע דאי מכח חוזר וניעור כשרבו השאובין הרי קיי"ל בפסחים ל"ד ע"ב גבי מי החג וכן בביצה י"ז ע"ב דלגבי מים טמאים מועיל השקה לטהרן וה"ה דמועיל לגבי השאובין שיהי' כמחוברין כיון שבהשקה נזרעין ונעשין גוף א' וכמ"ש הרא"ש בה' מקואות וכ"כ בתוס' מכות ד' ע"א ד"ה אר"י ע"ש וא"כ היכי נוכל לומר חוזר וניעור הרי סאה הראשונה הושקה בתחלה ונעשה זרועה ונתחברה עם המ' סאה והוי כאלו הי' במקוה מתחלה מ"א סאה וכי נוטל אח"כ סאה ונשארו ארבעים סאה עדיין יש מקוה שלימה וכי נותן אח"כ עוד סאה נכשרת ג"כ בהשקה וכן לעולם והאיך נוכל לומר בהא חוזר וניעור הרי לא מתורת ביטול קאתינין עלה. והנה לכאורה הי' אפשר לומר עפי"ד הריטב"א בחי' למכות ד' ע"א שכ' בשם הרא"ה שהי' אומר בשם רבותיו ז"ל ובשמו של"א שהמים השאובין נטהרין בהשקה אלא כשהם בתוך מקוה או הים שמטהר דוקא כמותן והו"ל כמין א' אבל לגבי מעין שהוא מטהר בזוחלין הויין השאובין אינו מינו ואין נטהרין בהשקה ע"ש והובאה דיעה זו גם בב"י בבד"ה סי' ר"א וא"כ יש נ"מ שיהי' פסול נתן סאה ונטל סאה מרינא במעין. אולם באמת א"א לומר הכי דהא ברמב"ם פ"ד דמקואות מביא דין זה לגבי מקוה שהוא ממי גשמים ואדרבא במעין מבואר בבעל הנפש להראב"ד ז"ל דכשר נתן סאה ונטל סאה לכ"ע וכ"כ בדג"מ לפי"ד הב"י שפוסל משום מ"ע דבמעין ל"ש מ"ע שידוע שמעיין זה אין דרכו ליפסק ע"ש: והנה הרא"ש ז"ל בה' מקואות הקשה על שי' הרמב"ם ז"ל דפוסל נסונ"ס בשאובין ממשנה דפ"ו דמקואות ופסקה איהו גופי' שם הי' בעליון ארבעים סאה ובתחתון אין בו כלום ממלא בכתף ונותן בעליון עד שירדו לתחתון מ' סאה הרי דכשר אעפ"י דאיכא רוב מים שאובין ונלפענ"ד ליישב עפימ"ש בטו"ז סי' ר"א סק"ג בשם התה"ד להקשות מ"ש נוטפין דפסלי זוחלין ברבייתן ומפקי להו מתורת זוחלין ומים שאובין דפסלי המקוה לגמרי ואפ"ה אם הי' כבר מקוה של מ' סאה ונפלו לתוכה אפי' אלף סאין בב"א לא יפסלוהו וכ' בשם הב"ח ז"ל לתרץ דשאני שאובין שהם כשרין מה"ת ואינן פוסלין אלא מדרבנן משא"כ פסול נוטפין הוא מה"ת ע"ש ובזה נלפענ"ד לפרש דברי רש"י ז"ל ביבמות ט"ו ע"א בהא דהובאה שם המשנה מעשה בשוקת יהוא שהיתה בירושלים והיתה נקובה למקוה וכל טהרות שהי' בירושלים נעשו על גבה ושלחו ב"ש והרחיבוה ופירש"י שוקת אבן חלולה שתחת צנור המקלח מן ההר והיתה נקראת שוקת יהוא כו' אבל מקוה שלם הי' במים שבצדה כו' והקשה בס' ערוך לנר ל"ל לפרש שדרך המשכה באו לשוקת הרי הו"מ לאוקמי שהי' מקוה כשר של מ' סאה בצדה ואז המים שבשוקת אפי' שאובים יכול להיות דמקוה פסול נכשר ע"י מקוה כשר שבצדו אם מחובר לו כשפופרת הנוד. ולהנ"ל יתיישב שפיר דהנה בב"ק ס"ג ע"א בהא דקא' התם שאני שאיבה דרבנן פירש"י וז"ל מה שמקוה נפסל בג' לוגין מים שאובין דרבנן הוא ע"כ. א"כ מוכח מדבריו דס"ל דרובו או כולו שאוב פסול מדאורייתא א"כ אינו מועיל בהשקה כמו דאינו מועיל בפסול נוטפין לפי שהוא מדאורייתא ולפ"ז אפי' אי הי' מקוה שלם בצדו והמים שבשוקת היו שאובים לא הי' יכולין להתכשר ע"י השקה כיון דלשיטת רש"י ז"ל כולו שאוב פסול מדאוריי' ואינו מועיל בו השקה כנ"ל. ולכך פירש"י שהי' דרך המשכה [ובתוס' תמורה י"ב ע"ב מסקי דאפי' לפירש"י שם כולה בהמשכה פסול דהלכה כראב"י דמשנתו קב ונקי ורק ברביי' והמשכה כשר] וא"כ הא כ' התוס' ב"ב ס"ו ע"ב בשם הר' משה מפונטיזא דאפי' למ"ד שאובה דאורייתא מ"מ ע"י המשכה אינו רק דרבנן ע"ש וכיון שהוא דרבנן שפיר מועיל השקה [וע"כ ס"ל לרש"י ז"ל כהדיעה שבש"ע סעיף נ"ג דגם בדרבנן בעי' נקב כשפופרת הנוד] ודו"ק ולפי"ז י"ל דזהו טעמא דהרמב"ם ז"ל דפוסל בנתן סאה ונט"ס בשאובין ול"א כיון דהושקו פעם א' הויין כמחוברין משום דנהי דהרמב"ם פוסק דשאובין דרבנן מ"מ הא כ' הר"ש בפ"ב דמקואות וכ"ה בר"ן פ"ב דשבועות דזה אינו אלא כשנשאבו בכלים שאינם מקבלים טומאה אבל כשנשאבו בכלים המק"ט לכ"ע דאורייתא ע"ש וא"כ אז דינן כנוטפין דל"מ בהו השקה וא"כ קודם שניטל רובו דאז מיעוטו שאוב ל"ה רק דרבנן אפי' בכלים המק"ט שפיר הי' מועיל השקה אבל ביתר מרובו הא הוי' דאורייתא משום דבעי' הוייתו ע"י טהרה וא"כ נהי דמקודם הי' מועיל ההשקה משום שאז לא היו עדיין רק פסול דרבנן אבל לאח"כ שנעשה דאורייתא ל"מ ההשקה ואף דבש"ע שם סעי' נ"ב פסקי' דאפי' כי נפסקה ההשקה נשארה לעולם בהכשירה ובש"ך ס"ק נ"ב כ' בשם רבינו ירוחם שנסתפקו המפורשי' כשנפסקה ההשקה אם נשארה המקוה בהכשרה ע"ש היינו רק בדרבנן אבל בפסול דאורייתא אינו מועיל ההשקה לעולם ולהכי כי נוטל רובו היינו לד' הנ"י ביבמות שם לפי חשבון או לד' רש"י שם כ"א סאין דחיישינן שביטלו הכשרים א"כ איכא פסול דאוריית' אם נשאבו בכלים המק"ט אפי' להרמב"ם וההשקה נפסקה משום דאז ליכא עוד שיעור מקוה כשרה ולכך היא פסולה והא דאי' בש"ע שם סעי' נ"ה והוא מהמשנה פ"ו דמקואות ג' מקואות שיש בשנים בכ"א מהן כ' סאה מים כשרים ובא' מהן כ' סאה מים שאובין ועומדין זה בצד זה אם השאוב מן הצד וירדו ג' וטבלו בהן ומתוך כך נתמלאו ויצאו על שפתם ונתערבו יחד הוכשרו שלשתם כיון שפ"א היו מחוברין מ' סאה מים כשרים והתם מיירי ע"כ שהמים חזרו למקומן דאל"ה הו"ל זוחלין וכמ"ש הש"ך שם הרי דהמקוה של שאובין ג"כ כשר שאם יתמלא אח"כ במי גשמים עד מ' סאה אף שנפסק ההשקה והתם הוי דאוריית' כיון דהויין מע"מ וא"כ איך יפרנס הרמב"ם ז"ל משנה זו דהא במשנה תני סתמא שאובין ומיירי אף בשאובין שנשאבו בכלים המק"ט. אמנם י"ל כיון דהמשנה מיירי בשהיו בכ"א כ' סאין מצומצמות והרמב"ם ז"ל לשיטתי' דפסק בפ"ט מה' רוצח ה' ח' דגם בידי אדם א"א לצמצם דלא כהתוס' בכ"ד וא"כ י"ל עפי"ד התוס' עירובין ד"ו ד"ה וספק דה"ט דפרוץ כעומד מותר משום דהוי כעין ס"ס שמא עומד מרובה ואי כהדדי נינהו נמי מותר וה"נ הוי כעין ס"ס שמא ליכא כ' סאין מים שאובין והוי מי גשמים אח"כ יותר מכ' סאין ובפרט דבשעה שנתמלאו והלכו למקוה שבצדה הלא נחסרו מהשאובין וא"כ כי נתמלאו אח"כ הוי רובו גשמים ומיעוטו שאוב דאינו אלא דרבנן ולגבי פסול דרבנן מועיל השקה אפי' כי נפסקה אח"כ וממילא לפ"ז אזדא קושי' הרא"ש הנ"ל מהמשנה דהי' בעליון ארבעים סאה ובתחתון אין כלום כו' דלפי דמשמע מדברי התוס' בתמורה י"ב ע"ב דהמשנה שם מיירי כשהולך ע"י המשכה להתחתון וא"כ אינו אלא דרבנן ובפסול דרבנן מועיל ההשקה שהושקו פעם א' כשהיו השאובין בהמקוה העליונה הכשרה ולאח"כ שנעשה רוב ג"כ מהני כיון דהלכו ע"י המשכה ואפי' כולו בהמשכה אינו אלא מדרבנן כנ"ל ולגבי