הרי בשמים לה

מוכיח הגאון ראו"ו ז"ל ממשנה זו דמהני הדבק לחברן שיהי' כאחד. וכן מוכח באמת מדברי התוס' במנחות ל"ב ע"א בהא דקא' שם ס"ת שבלה ותפילין שבלו אין עושין מהן מזוזה לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה הא מורידין עושין אמאי הכא סתומות והכא פתוחות ומשני דילמ' להשלים וכ' התוס' פירש בקונטרס שאם חסרה מזוזה שיט' א' אי לאו דאין מורידין הי' נוטלין שיטה א' מס"ת ותופרין במזוזה והא דא' בירושלמי פ"ק דמגילה דתפילין ומזוזות אין נכתבין אלא על עור א' ההוא בשלא תפר העורות זב"ז ומדברי התוס' האלה למד המג"א בסי' ל"ב ס"ק נ"ב להבתים של תפילין דע"י תפירה חשובין כגוף א' ע"ש ואע"ג דהתוס' בסוטה י"ח ע"א כתבו גבי גט דאם כתבו על שני דפין ותפרו יחד דפסול ול"א דליהוי כגוף א' כבר כ' הב"ש בסי' ק"ל סעק"ח דלא פסול אלא דוקא אם תפר או דיבק אחר הכתיבה אבל אם תפר קודם הכתיבה כשר ע"ש והא דכ' רש"י ז"ל במגילה ח' ע"ב ד"ה לתופרן בגידין כו' והללמ"מ הוא בתפילין ומזוזות שיהי' תפורין בגידין ע"כ כונתו במזוזות כשתופרן קודם הכתיבה] והא דפסול בדיבק שברי שופרות מטעם שופר א' א"ר כו' כ' התוס' בסוטה שם דשאני שופר דניכר התוספת ע"ש וע' תוס' ר"ה כ"ו. [וע' בתוס' מנחות ל"ג ע"א ד"ה כתבה שכ' שם לחלק דבגט אם כתבו על ב' דפין כשר ובסוטה פסולה משום ב' ספרים משום דגבי גט כתיב ספר אבל גבי סוטה כתיב בספר דמשמע בספר המבורר ומיוחד למעוטי ב' דפין אפי' בחתיכה א' ע"ש ובמק"א פלפלתי בדבריהם במה דקשה לכאורה מש"ס גיטין כ"א ע"ב דקא' ריה"ג ספר אין לי אלא ספר מנין לרבות כל דבר ת"ל וכתב לה מ"מ א"כ מה ת"ל ספר מה ספר דבר שאין בו רוח חיים ואינו אוכל אף כל דבר שא"ב רוח חיים ואינו אוכל ורבנן אי כתיב בספר כדקאמרת השתא דכתיב ספר לספירת דברים הוא דאתא. ולד' התוס' הרי לא הי' יכול למכתב בספר דא"כ הוי פסול בכתב גט על ב' דפין ואכ"מ]: והנה האחרונים הקשו אי נימא דתפירה חיבור הוא מסנהדרין פ"ט ע"א דקא' א"ה תפילין נמי אי עביד ארבעה בתי ואייתי אחרינא ואנח גבייהו האי לחודי' קאי והל"ק ואי עביד ה' בתי גרוע ועומד הוא האמר ר"ז בית החיצון שא"ר את האויר פסול והשתא הרי שפיר מצי לשנויי כגון דעביד ארבעה בתי ואייתי ביתא אחרינא ותפר גבייהו דאז ל"ש הל"ק והל"ק כיון שמחובר ע"י תפירה דהוי חיבור. ולפענ"ד אין מזה קושיא דהנה התוס' בעירובין ל"א ע"ב בד"ה ונתן הכסף כו' הקשו על הא דקא' בונין בחול ואח"כ מקדישין הרי הקדש אינו מתחלל ע"ג קרקע ותי' דבזה תלוש ולבסוף חברו הוי תלוש כיון דאי לא קדיש עומד לתלישה וכ"כ בב"מ נ"ד ע"א ע"ש ולפי"ז ה"נ י"ל כן דלעולם בעלמא לענין הכשר הוי תפירה חיבור אבל הכא אי נימא דהוי חיבור האיכא בל תוסיף ועומד לתלישה א"כ שוב ל"ה חיבור ולפי"ז ממילא מיושב ג"כ דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' ממרים שכ' וז"ל והוא שיעשה ד' בתי' כהלכתן ויביא חמישית וידבק בחיצון שהבית החיצון אינו רואה את האויר ופסול עכ"ל הרי מבואר להדי' מדברי הרמב"ם ז"ל דאי לאו האי פסול שאין בה"ח רואה את האויר הוי כשר משום דהל"ק כו' אע"ג שהוא כ' בפירוש בענין שהוא מחובר ע"י דבק ועכצ"ל כדברינו הנ"ל דכיון דאי נימא דהוי חיבור עומד לתלישה א"כ הוי כתלוש וכסברת התוס' הנ"ל וכן העלו האחרונים להקל לדבק עורות נפרדים ויחדיו יהי' תמים על תש"ר ובאמת מוכח בש"ס שהי' מעורות נפרדים מדקרי להו להבתים קצוצי ע' בגיטין נ"ח ע"א ארבעים סאה קצוצי תפילין נמצאו בראשי הרוגי ביתר ופי' בערוך ערך קץ דלהכי נקראו קצוצי שכל בית קצוץ מחבירו ע"ש ונראה דאפי' הגאון בעל חת"ס ז"ל שמחמיר בתשו' בדיבוק הבתים ע"י דבק היינו באופן שהם מובדלים ומופרדים מעל"ע אבל היכי שנעשו הד' בתים מעור א' רק שקורע אותן בקצוות למען יבא הריבוע מכוון כמו שעושין הסופרים שלנו גם החת"ס ז"ל יודה דבכה"ג חשיב הדבק שמן הצדדין חיבור כדמצינו בגיטין כ' ע"ב ותיפוק לי' דספר א' א"ר ולא ב' וג' ספרים לא צריכא דמעורה הרי דהיכי שהוא מעורה אף שהוא קרוע מכל צד חשיב חיבור והרי אשכחן חילוק זה בחולין י"א ע"א ואי משום אותה לנתחי' ולא נתחי' לנתחים הנ"מ היכי דחתיך לי' לגמרי אבל היכי דלייף לית לן בה. וע' בסוכה י"א ע"ב דמוקי שם הברייתא בהדלה עלי' את הגפן כו' דשליפינהו שלופי ופי' התוס' שם ד"ה דשלפינהו דמיירי כשנפשח ומעורה בקליפה וא"י להחיות כו' דאע"ג דחשיב כתלוש מ"מ כיון דלא נקצץ לגמרי ל"א זהו עשיי' ע"כ ומכ"ש בנ"ד כשלא נפרדו לגמרי רק בצדדין כשמדבקן בדבק נעשה כבתחלה דומיא דאמרי' בחולין קכ"ג ע"ב ל"ש אלא טלית אבל עור חלים ופירש"י חזק הוא ע"י אותו מקצת וכשחוזר ותופרו הרי הוא כבתחלה כו' ע"ש. וע' בשו"ת בר ליואי מאא"ז הגאון נ"י חא"ח סי' ג': ובנידן שאלתינו הדבר פשוט דכיון שהעור הפנימי עם הדבק עשוי רק לחזק הבתים בודאי בטיל לגבי הבתים ועד כאן לא מחלק הש"ס בסוף חגיגה לענין ציפוי שהציפוי יבטל הכלי בין ציפוי עומד לציפוי שאינו עומד אי לפירש"י אי לפי' התוס' שם רק התם שהצפוי הוא דבר בפ"ע אבל בנ"ד שכל עיקר פעולת העור והדבק הוא בשביל חיזוק הבתים בודאי בטיל לגבייהו. והנה במנחות מ"ב ע"ב קא' ציפן זהב או שטלה עליהן עור בהמה טמאה פסולות ופירש"י שעשה הבתים מעור בהמה טמאה פסולות משום דבעי' מן המותר בפיך. מיהו במרדכי בהל"ק ה' תפילין פי' שם טלה עליהם עור היינו שטלה עליהם עור אחר ולא מיפסל רק משום דהוי מבהמה טמאה אבל אי הי' מבהמה טהורה הי' כשר דלא מיקרי יתיר אלא אי מייתר בית ד' כההיא דהנחנקין אבל זה הקלף המכסה להגן בעלמא לא אשכחן בהו פסול ע"ש וע"כ סברתו הוא דכיון שהוא להגן ולחזקן ל"ש בי' פסול דאינו רואה את האויר משום דכחד חשוב. ומ"ש להסתפק כיון שמדבקן בהקרייט ל"ה מן המותר בפיך לפירש"י והר"ן ז"ל בהא דציפן זהב דפסול משום שא"ר לאכילה ולא חשיב מן המותר בפיך ז"א דהתם משום שציפה גוף הבתים בזהב והשי"ן הוא אות מהשם ולכך צריכה להיות כולה מן המותר בפיך דגלי קרא למען תהי' תורת ה' בפיך אבל בדבק שבפנים בודאי לא איכפת לן מה שאינו ממותר בפיך. וראי' לזה מש"ס שבת כ"ח בהא דלא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד למאי הילכתא לתפילין תפילין בהדיא כתיב בהו למען תהי' תורת ד' בפיך אלא לעורן כו' והאמר אביי שי"ן של תפלין הללמ"מ כו' והשתא אי נימא דהדבק המחזיק את הבתים מבפנים ג"כ צריך להיות מן המותר בפיך נימא דאצטריך הא דלא הוכשרו כו' לענין הדבק המעמידן ומחזקן אע"כ דבדבק לא איכפת לן מה שאינו מן המותר בפיך ודמי להא דמבואר בש"ע א"ח סי' תרכ"ט במג"א סק"ט דמדינא מותר להעמיד הסכך בדבר המקבל טומאה ורק לכתחלה אסור שמא יבא לסכך בו ע"ש. והנה ראיתי בישיע"ק בתשו' נכדו הגאון שכ' שם לחדש דאף דדבק הוי חיבור מ"מ ז"א רק לענין שלא יהי' חשוב כשנים וכגון בתפילין דלזכרון בין עיניך בעי' זכרון א' ולא ד' זכרונות דלזה מהני הדיבוק שלא יהי' הרבה זכרונות אבל היכא דבעי' שלם דוקא ל"מ החיבור של הדבק להשוותו כשלם ממש. אולם ראיתי במהרי"ק שורש קכ"ב שכ' בשם תוס' משאנץ היפוך דבריו שכ' שם דלכך מהני דבק בס"ת ול"מ דבק לשברי שופרות משום דבס"ת א"צ עור א' רק ספר שלם וע"י הדבק יהי' שלם אבל בשופר דקפדינן אשופר א' אפי' ע"י הדבק אינו מתאחד ושם שני שופרות עליהם ע"ש ובאמת מש"ס משמע דהיכי דהוא מחובר הוי כגופו ממש והוא בסוכה ל"ז ע"א דרוצה רבא לדייק שם דלקיחה ע"י ד"א שמה לקיחה מדתנן אזוב קצר מספקו בחוט ובכוש וטובל ומעלה ואוחז באזוב ומזה ואמאי ולקח וטבל א"ר אלא ש"מ לקיחה ע"י ד"א שמה לקיחה ודחי ממאי דילמא שא"ה כיון דחברי' כגופו דמי ע"ש הרי דחשבי' לי' ע"י חיבור כגופו ממש ועי' בנזיר נ"א כה"ג לענין גלגלין למת. ויש להאריך הרבה בזה אך עת אין אתי ולדינא כבר בררתי ת"ל שאין חשש על הבתים לפוסלן וראיתי בשו"ת דברי חיים מש"ב הגאון מצאנז זצ"ל חא"ח סי' א' שגם הוא העלה להכשיר בנידן זה. דברי הדור"ש באהבה: סימן ג בעזה"י אור ליום ו' עש"ק כ"ח שבט תרמ"א לפ"ק סטריא הנני נוטה כנהר שלום לכבוד ידיד"נ הרב החריף ובקי בחד"ת כש"ת מוה' אליהו גאטיסמאן נ"י ראבד"ק דאלינא יצ"ו: יקרת מכתבו הגיעני ביום אתמול כי יעבור והנני לתשובתו נידן המקוה שעשה איש א' בביתו ומוצא מימיו הוא שנמשך מנהר קטן אשר יכזבו מימיו לפרקים אם בימי הקיץ מהחום יחרב ויבש ואם בימי החורף מהקרח והכפור יחסרו מימיו ובשבוע העבר הי' נראה לעין כל כי נשתו המים מהנהר ושיעור של המקוה הלזו לפי החשבון מחזקת רק מעט יותר מן השיעור ולעת הקור שופך חמין מן היורה לתוכה. על כן צוה כ"ת להכריז כרוזא בחיל בביהכ"נ שלא תלכנה הנשים לטבול בהמקוה הלזו עד אשר ילך כ"ת עם חכמי העיר לעיין בתקנתה וקמו עלי' מערערין שאין בידו להוציא מקוה זו מחזקת כשרותה שכבר הכשירה הרב המנוח ז"ל בעודו בחיים חיותו ובאמת הבלן הזה בנה המקוה מחדש ושינה תהלוכות מימי' ובעת שהכשירה הרב ז"ל אמר כי מושך המים ממעין א' שחוצה לו ואחר שנבנה מחדש שינה הילוך המים ובפירוש הגיד הרב ז"ל לכ"ת שמעת שנבנה מחדש לא הכשיר המקוה של הבלן הנ"ל וגם בתחלה לא הכשירה רק מפני שלעת הזאת לא הי' מקוה אחרת בעיר ובשבוע העבר כאשר נחסרו המים הניח לנשים לטבול במקוה שלו בלי שאלת פי חכם ואיננו שומע לקול מורים מפני שנותן עיניו בממון שכר הטבילה והעיז פניו נגדו לבלתי נתון אותו לעיין בטוב המקוה שע"כ חושש כ"ת שאין ליתן לו חזקת נאמנות עוד עכ"ש: הנה בש"ע פוסק המחבר בסי' ר"א סכ"ד בנתן סאה ונטל סאה בשאובין אפי' עשה כן עד עולם כשר אך בש"ך שם ס"ק ס"ג מביא דעת הרמב"ם והראב"ד ז"ל דעד רובו דוקא כשר ומביא שכ' הב"י בשם הרשב"ץ שאע"פ שהאחרונים הסכימו להכשיר מ"מ אין ראוי להכניס הראש בין המחלוקת והנה מקור דין זה נובע מדברי הש"ס ביבמות פ"ב ע"ב וסבר ר"י בדרבנן ל"ב רביי' והא תנן מקוה שי"ב ארבעים סאה מכוונות נתן סאה ונטל סאה כשר ואריב"ש א"ר אסי אר"י עד רובו מאי לאו דנשתייר רובו לא דלא נשקול רובא ואבע"א שאני הכא דאיכא למימר שאני אומר ע"כ ורש"י ותוס' שם פירשו וכן דעת הרא"ש דההיא דנתן סאה ונטל סאה דאינו כשר אלא עד רובו מיירי דוקא במי פירות דלא חזי לטבילה כלל דמקוה מים כתיב משא"כ בשאובין אפי' אלף סאה אינן פוסלין מקוה שלם שי"ב מ' סאה ופוסק הב"י כוותייהו אמנם דעת הרמב"ם בפ"ד מה' מקואות ה' ז' דההיא דינא דקא' עד רובו קאי דוקא על שאובין ובכ"מ שם כ' דדעת רבינו הוא דבמי פירו'