הרי בשמים שנג

דין אם אובדין כיון דבשעת עשיית העבירה היו בתוכה א"ד דבתר גמר דין אזלינין וכיון שאז היו חוצה לה אינן אובדין. ונתווכחו בכי"ב ש"ב הגאון בעל תפארת צבי חיו"ד סי' י"ט עם הגאון ר' דוד טעבלי מליסא ז"ל לענין שלל שמים ואיפשר דאפי' לד' הגרד"ט שם דבשלל שמים תלוי בשעת עשיית העבירה בכ"ז הכא כיון דהקלה תורה לגבי נכסי צדיקים דחוצה לה פליטין להכי אמרינין כיון דהם בפ"ע לא חטאו ונכסיהן אבודין אגב גררא דנכסי רשעים להכי דיינו שקנסה התורה שהנכסים שהם בתוכה בשעת גמ"ד יאבדו ולא הנכסים שהם אז חוצה לה ופשיטנא לה מהכא דהנה לכאורה קשה הרי ע"כ ספיקת התוס' הוא בבהמתן של צדיקים שבתוך העיר הנדחת דאלו בהמתן של רשעים הא בלא"ה פסול לקרבן משום זבח רשעים תועבה כדא' בסנהדרין קי"ב: ולפי"ז הרי קיי"ל דירושלים אינה נעשית עיר הנדחת וא"כ אם עבר והקדישה והקריבה קודם גמ"ד הרי ע"כ העלה הבהמה לירושלים והקריבה וא"כ הוי בשעת גמ"ד חוצה לה וא"כ הא נכסי צדיקים שחוצה לה פליטין ואמאי לא יהי' הקרבן כשר ואי דנימא דהתוס' מספקא להו בכגון שהקריבה בבמה בתוך העיר הנדחת ול"ה חוצה לה ז"א דהרי באמת קשה מאי מספקא להו להתוס' תיפוק להו מדאמר רנב"י התם גבי צפורי מצורע טהורות למעוטי צפרי עיר הנדחת וע"כ מדאצטריך למעוטי מוכח דבלא"ה הו"א דכשר לקרבן מצורע א"כ ממילא ידעינן דבשאר קרבנות דליכא מיעוטא הקרבן כשר אמנם הדבר נכון עפ"ד הש"ס תמורה כ': גבי הא דפליגי ר"א ורבנן התם במשנה לענין ולד תמורת אשם וקאר"נ אמר רבה בר אבוה מחלוקת לאחר כפרה אבל לפני כפרה ד"ה הוא עצמו יקרב אשם אמר רבא שתי תשובות בדבר חדא דאין אדם מתכפר בדבר הבא בעבירה כו' וכתבו רש"י ותוס' שם דאע"ג דתמורת עולה ושלמים קריבה הני לאו לכפרה אתיין ע"ש הרי דאע"ג דתמורת עולה ושלמים קריבה אף שבא בעבירה בכ"ז תמורת אשם אינה קריבה משום דאין אדם מתכפר בדבר הבא בעבירה. ולפי"ז י"ל דהתוס' מספקא להו שפיר בשהקריב בהמת צדיקים של עהנ"ד לחטאתו או לאשמו דלא הו"מ לאיתויי ראי' מצפורי מצורע דהוי כשר אי לאו מיעוטא משום דשאני קרבן מצורע שאינו מכפר אלא מכשיר משא"כ חטאת ואשם כיון דהתורה גזרה עליהם שריפה אין אדם מתכפר בדבר הבא בעבירה. וא"כ לפי"ז ממילא א"א לומר דספיקת התוס' קאי בשהקריב בבמה דהרי קיי"ל בזבחים קי"ד. דכל דבר שאינו נידר ונידב אינו קרב בבמת יחיד וע"כ בשהעלה לירושלים והקריבה א"כ שוב קשה דהרי נכסי צדיקים שחוצה לה פליטין וע"כ דכיון דבשעת עשיית העבירה היו בתוכה הן אבודין: אמנם זהו לפלפולא ולקושטא דמילתא נראה דהתוס' קאי שפיר בשהקדישה והקריבה לאחר גמר דין והא דא' בב"ק מ"ה. בשוהנ"ס לאחר שנגמ"ד הקדישו אינו מוקדש י"ל דה"ט כיון דאין להקדושה על מה לחול דלקדושת הגוף לא חזי משום דקיי"ל בתמורה כ"ח: דנוגח פסול לקרבן אפי' היכי דאינו נסקל כגון שהמית את האדם בע"א ולדמים לא חזיא כיון דאסור בהנאה אין לו שיווי דמים ער"ן ע"ז ר"פ השוכר את הפועל משא"כ בעהנ"ד י"ל דשפיר כשר לקרבן דאע"ג דלאחר שנגמ"ד אסור בהנאה ול"ה ברשותי' בכ"ז הרי כ' באס"ז ב"ק ל"ג. ובתשו' הריב"ש סי' שנ"ט. דקדושת הגוף חל אדבר שאינו ברשותו ע"ש וא"כ הה"נ לענין קרבנות ונסכים דמקדיש להו קדוה"ג הרי כ"ז שלא זכה בו אחר הוי של הבעלים עדיין ורק דהוי אינו ברשותו כיון שא"י למחות במי שבא לקחתו הלא קדוה"ג חל שפיר אדבר שאינו ברשותו: ובדרך אגב אומר במה שנבוכו האחרונים בענין אם איסור הנאה מיקרי אית לי' בעלים ע' בספרי הר"ב מהד"ק סי' י"ז וכבר הארכתי בזה בכמה תשובות וכעת נלפענ"ד להוסיף ראי' עוד דאי נימא דאיה"נ אין לו בעלים כלל תקשי האיך משכחת ביטול באסורי הנאה הרי כ' הש"ך ביו"ד סי' ק"ט דבלא נודע התערובת לא בטיל דידיעה גורמת הביטול ומקורו מד' הירושלמי פ"ב דערלה והתם מיבעיא לי' ידיעת חבירו מהו שתתיר וקיי"ל להלכה דבעינין דוקא ידיעת הבעלים עיי' לבו"ש בח"ד. ואי איתא דאיסוה"נ ל"ל בעלים כלל היל"ל דבא"ה ל"מ ביטול וע"כ דאית לי' בעלים רק שאינו ברשותו כנ"ל ויש לעיין ולחלק בדברים דבאמת י"ל דכיון דלאחר שנתבטל אית לי' בעלים חשיב ידיעת בעלים ומועיל ביטול כעין שכ' בתוס' חולין ק'. לענין חה"ל ע"ש: ועפ"י האמור למעלה מיושב מה ששמעתי מקשין בב"ק צ': ת"ר שור תם שהמית והזיק דנין אותו ד"מ וחוזרין ודנין אותו ד"נ קדמו ודנוהו ד"נ אין חוזרין ודנין אותו ד"מ וכי קדמו ודנוהו ד"נ מאי הוי ליהדר ולידייני' נמי ד"מ ומקשין לפ"מ דא' בכריתות כ"ד. שוהנ"ס שהוזמו עדיו כל המחזיק בו זכה משום דכשנגמר דיני' אפקורי מפקר לי' בעלים וא"כ לפ"מ דקיי"ל בב"ק י"ג. נגח ואח"כ הפקיר פטור שנא' והועד בבעליו והמית בעינין שיהיו לו בעלים בשעת העמדה בדין וא"כ אחר שדנוהו הא נעשה הפקר וא"א לדונו עוד ד"מ דנגח ואח"כ הפקיר פטור והנה למ"ש באס"ז שם בשם גדולי המחברים שכ' דדוקא בהפקיר קודם העמדה בדין ה"ז פטור אבל בשלא הפקירו עד לאחר העמדה בדין לא איכפת לן מה דליכא בעלים בשעת גמר דין א"כ י"ל דפירכת הגמ' הוא כיון דסתמא קתני ומיירי ג"כ כשההעמדה בדין הי' על שניהם כא' היינו על מיתת האדם ועל נגיחת השור רק שקדמו ודנוהו ד"נ וא"כ לא איכפת לן מה דבגמ"ד ליכא בעלים כיון דבשעת העמדה בדין הי"ל בעלים. אמנם הלא באמת מדברי הש"ס שם מבואר דבעינין שיהיו לו בעלים גם בשעת גמ"ד וכ"כ באמת באס"ז שם בשם המאירי לפסק הלכה וא"כ שפיר קשה. ובאמת בפשיטות דל"ק דהרי מבואר בכריתות שם דאם אמרו העדים על הבעלים שרבע שורו והוזמו ל"א דמפקיר לי' כיון דאיהו בעצמו ידע דמשקר לא מפקר לי' וטרח ומייתי עדים להזימן וא"כ ה"ה בנוגח בכה"ג שמעידין שנגח איש פ' והבעלים יודעין שהוא חי א"כ כיון דהבעלים יודעין שמשקרין לא מפקר לי' וי"ל דפירכת הש"ס הוא כיון דסתמא קתני ומיירי גם בכה"ג ופריך שפיר ליהדר ולידייני' ד"מ. אמנם לדברינו בלא"ה ל"ק כיון דלא בעינין רק שיהי' שור איש שיהי' לו בעלים גם בשעת העמדה בדין וגמ"ד אבל בזה כיון דאיסוה"נ באמת הוי שלו רק דאמרינין דמייאש א"ע כיון שא"י למחות במי שבא לזכות בו והוי אינו ברשותו אבל שור איש מיקרי כ"ז דלא אתי ליד זוכה ושפיר פריך ליהדר ולידייני' ד"מ והבן. עכ"פ יוצא מכלל דברינו דהיכי דהעכו"ם עשה משיכה זכה מן ההפקר כדין יאוש דאתי ליד זוכה וא"כ ה"ה לענין חמץ אי הי' עושה העכו"ם משיכה בהחמץ בודאי נקנה לו דנהי דקנין כסף ל"מ אפי' למ"ד דנכרי קונה בכסף כיון דבעינין בקנין כסף דעת מוכר ול"מ באיסורי הנאה דהוא דבר שאינו ברשותו אבל במשיכה הא זוכה מן ההפקר וכ"כ להדיא בצל"ח בחי' פסחים ו': שכ' דישראל לא מצי זכי בי' כיון שגם לו הוא איסוה"נ ע' פר"ח סי' תמ"ו מ"ש ראי' לד' הריב"ש סי' ת"א דיש זכיי' באיסוה"נ מע"ז מ"ב. דילמא מגבה לה והדר מבטל לה ער"ן בע"ז שם ועתשו' נוב"י מהדו"ק חא"ח סי' י"ט. אבל הגוי שפיר מצי זכי בי' כזוכה מן ההפקר וא"כ בנ"ד נהי דהעכו"ם לא עשה משיכה בהחמץ בכ"ז כיון דהקנה לו החנות והעכו"ם עמד שם בשעת המכירה קנה החמץ מתורת חצר. דהיכי דעומד בצדו חצר מתורת יד אתרבאי כמבואר בסוגיא דב"מ י"ב. ובראשונים שם ובכה"ג גם בנכרי יש קנין חצר וכבר העלה בתשו' נוב"י מהדו"ת חא"ח סי' ס"ג להתיר בחמץ שנמכר בע"פ אחר חצות לעכו"ם מטעם חצר אפי' לד' הש"ך בח"מ סי' ר"ב שכ' דל"מ חצרו וקנינו באין כא' ועקצוה"ח סי' קצ"ד ובמק"ח סי' תמ"ח דבעכו"ם קונה חצר המשתמרת אף באינו עומד בצדו וענתה"מ סי' ר'. ויש לצרף נמי בנ"ד הא דלד' הראב"ד והרז"ה חמץ בע"פ מותר בהנאה עד הלילה וכן הוא שי' בעל העיטור אלא שהוא כ' שמדרבנן אסור ובאיסוה"נ דרבנן הלא בודאי מועיל גם קנין שתלוי בדעת המוכר והמקנה דאיסוה"נ דרבנן חשיב שפיר ברשותו כמ"ש בתוס' ב"ק ע"ב: בהא דקא' התם לימא קסבר ר"י חשנ"ב לאו דאוריי' דאיש"ד דאוריי' מכי שחיט לה פורתא אסרה אידך לאו דמארה קטבח וכ' בתוס' שם להוכיח מזה דאי הוי דרבנן חשיב שפיר דמרה ע"ש. והנה אפי' אי נימא דע"י איסוה"נ דרבנן הוי ג"כ אינו ברשותו בכ"ז בנ"ד כיון שהקנה לו החנות ומכר לו ג"כ הכלים של החמוצים במכירה זו א"כ כיון דקנה הקרקע והכלים קנה ג"כ החמץ אפי' לדיעה הראשנה שברמ"א ח"מ סוסי' ר"ג דאם הקנה שני דברים בא' מועיל הקנין ובא' ל"מ הקנין נתבטל כל הקנין מ"מ הרי כ' בב"ש סי' ל"א ס"ק י"ז דאם אמר בתך מקודשת לי ופרתך מכירה לי בב' פרוטות דמקודשת אף דהפרה לא נקנית במעות מ"מ לא דמי לקני את וחמור כיון דמדאוריי' מעות קונות ע"ש וסברא זו מבוארת בד' הש"ס ב"ב קמ"ג. ע"ש וא"כ הה"נ כיון דמדאוריי' שרי החמץ בע"פ בהנאה והוי ברשותו רק דמדרבנן אינו ברשותו בודאי לא מתבטל קנין הקרקע מחמת קנין החמץ ואדרבא י"ל דבזה מסתברא כשי' האמצעית שברמ"א שם דכל הקנין קיים ואף דבסמ"ע שם כ' דבדשלב"ל עם דשב"ל לכ"ע ל"א דקנה הכל כיון דאין שום קנין נתפס בו והכי מוכח באמת מסתימת דברי הש"ס ב"ב קכ"ו. אר"א בכור שנטל חלק כפשוט ויתר מאי ויתר ר"פ משמי' דרבא אמר ויתר באותה שדה כו' קסבר אין לו לבכור קודם חלוקה ומאי דאתא לידי' אחיל אידך לא אחיל ופרשב"ם שם דאין אדם מקנה דשלב"ל דעד שעת חלוקה לא זכי בהו כו' ע"ש ואמאי לא נימא מגו דמהני מחילתו לאותה שדה מועיל נמי לשאר שדות דלא זכה בה עדיין וע"כ דבדשלב"ל ל"ש סברא זו. ועשעה"מ פכ"ד מה' מכירה ה"ה מה שהעיר בזה. ושמעתי להקשות מש"ס גיטין מ"ג. בהא דמיבעיא לן התם עבד שמכרו רבו לקנס מכור או אינו מכור אר"א ת"ש יליד בית מה ת"ל כו' ת"ל קנין כספו ויליד ביתו מה יליד בית אעפ"י שאינו שוה כלום אוכל אף קנין כספו אעפ"י שאינו שוה כלום אוכל ואיס"ד עבד שמכרו רבו לקנס מכור מי איכא עבדא דלא מזדבן לקנסא ומקשין דאי נימא דבמקנה דשב"ל עם דשלב"ל ג"כ קנה הכל הרי שפיר מזדבן העבד לקנס עם עוד דשב"ל ומניי בה משמי' דהגאון רעק"א ז"ל ולפענ"ד י"ל דל"ק עפמ"ש בנוב"י מהדו"ק חח"מ סי' כ"ו להך דעה דדשב"ל עם דשלב"ל לא קנה כלל דזהו דוקא בפירות דקל דעבידי דאתי ואמרי' אולי לא כיון להקנות הדשב"ל אם לא שיקנה גם הפירות דקל אבל אם הקנה דבר דלא עבידי דאתי עם דשב"ל י"ל דלא קפיד לבלתי הקנות זה בלא זה כיון שלא ידע אם יהי' הדבר הזה אם יבא או לא ומהני הקנין לדבר שבא לעולם בלבד ע"ש ולפי"ז נראה דה"ה די"ל סברא זו גם להך דיעה דקנה הכל דזהו דוקא בפירות דקל דעבידי דאתי י"ל דבקנין א' שיתף לשניהם ורצונו