הרי בשמים שנד

הי' שמתוך שיקנה זה יקנה נמי זה אבל בלא עבידי דאתי ל"ש לומר כן כיון דאין אתו יודע אם יבא כלל הדבר הזה וא"כ לפי"ז במכירת עבד לקנס הא אמרי' התם דהוי לא עבידי דאתי דאיכא מי יימר טובי שמה"ט כ' בתוס' שם דלא מיבעיא לן במכר קנס של עבד דאפי' לר"מ ל"ק דלא עבידי דאתי ע"ש וא"כ ל"מ ג"כ אם ימכור עוד דשב"ל עמו ופלפלתי הרבה בזה בחי' בסוגי' שם אכ"מ]: אמנם מלבד דבאמת מד' הרמ"א בסי' ר"ט מוכח דגם במקנה דשב"ל עם דשלב"ל תליא בפלוגתא דקני את וחמור וכ"כ בתשו' פנ"י ח"ב חח"מ סוסי' צ"ב חוץ לזה אפי' אי נימא כד' הסמ"ע הנ"ל בכ"ז בדבר שהוא בעולם אלא שאינו ברשותו בודאי מהני כי מקנה לי' עם דבר שהוא ברשותו ומכ"ש בחמץ שבשאר ימות השנה הוא ברשותו ובר קנין הוא אלא שבפסח הוא אסור בהנאה ובפרט אי נימא דבע"פ אינו אסור בהנאה רק מדרבנן בודאי כ"ע מודו דאמרי' מתוך שקנה הקרקע והכלים קנה ג"כ החמץ וא"כ כיון שנתפס הקנין בע"פ לאחר חצות שוב ל"ע בב"י אף דעבר בעשה דתשביתו הלא כבר העלו האחרונים השא"ר והנוב"י והפמ"ג דאף שעבר בעשה דתשביתו כל של"ע בב"י לא קניס ר"ש והחמץ שרי לאחה"פ: ואשתקד נשאלתי מרב א' ג"כ בעובדא כי"ב בא' שכ' שט"מ על חמץ בע"פ קודם חצות ונחתם בעדים ונתנו ביד שליח למסרו להנכרי ושכח השליח ולא מסרו להנכרי עד תוך הפסח והבאתי דברי הש"ך ח"מ סי' ל"ט ס"ק ל"ט דהסכמת רוה"פ דקיי"ל עדיו בחתומיו זכין לו וכי מטי שטרא לידי' לבסוף זוכה למפרע משעת חתימה ול"ע למפרע בב"י דבתוס' ב"מ כ'.. מבואר דגם לענין איסורא אמרי' עבחז"ל למפרע והבאתי דברי קצת מהפוסקים ז"ל שכ' דהא דא' בב"מ ע"א: דעכו"ם לית לי' זכיי' הוא דוקא אי זכיי' מטעם שליחות ורבים מהראשונים ז"ל דס"ל דזכיי' מטעם יד ומהני ג"כ בעכו"ם ע' אריכות בזה בר"ן פ"ב דקידושין ואף דעבחז"ל הוא רק תקנתא דרבנן וא' בב"ק צ"ו. דתקנתא לעכו"ם לא עבדינין ובתוס' גיטין י"ג: כ' ג"כ לענין מעמד שלשתן דלא תיקנו בגוי עח"מ סי' קכ"ו סכ"ב. הנה כבר ביאר א"ז הגאון בנתה"מ סי' ס"ו ס"ק ל"ה דבדבר שהוא מועיל גם בדיניהם מהני גם בעכו"ם אף שהוא רק תקנתא דרבנן ע"ש ודבר זה דהקנין נגמר משעת חתימת השטר הוא גם בדיניהם. ואף דנאסר בהנאה ונתרוקן הרשות בין החתימה להמסירה בכ"ז הרי כ' התוס' בב"מ י"ט: ד"ה ברייתא דאי עבחז"ל אפי' אי מכר לאחר בין החתימה להמסירה מהני מסירת השטר שלאח"כ לבטל הקנין של האחר ע"ש ואפילו להחולקים בזה וסוברים דיש חילוק בין מכר להלואה עש"ך הנ"ל י"ל דשא"ה דבמכירתו לאחר הא נתבטלה זיכוי החתימה של זה ולכך ל"א כשמוסר אח"כ השטר לידו עבחז"ל למפרע כיון דאז הוא חב לאחרים היינו הקונה השני משא"כ בזה שלא הי' הקנאה אחרת בינתים לשום אדם ואין חב לאחרים רק שאין בידו למכור עכשיו משום שנאסר בהנאה ונעשה אפקעתא דמלכא מרשותו אבל מי ביטל זיכוי החתימה שכבר נעשה ומהני שפיר אח"כ כי מוסר השטר בידו לומר עבחז"ל למפרע. וחוץ לזה י"ל עפמ"ש הרמב"ן במלחמות דהא דבעינין מטא לידי' דהו"ל כאומר מעכשיו ולכשיבא לידו וא"כ הרי מצינו בקידושין נ"ט: במקדש מעכשיו ולאחר ל' יום דמספקא לן אי תנאה הוי אי חזרה הוי ופירש"י תנאה הוי אי לא אחזור בי בתוך ל' יום וע' אריכות בזה בקצוה"ח סי' רנ"ח א"כ הה"נ במעכשיו ולאחר שיבא לידו איכא לספוקי אי תנאה הוי או חזרה הוי ולכך כי חזר בו ומכר לאחר בינתים הא ממ"נ נתבטלה המכירה הראשנה משא"כ כשהוא לא חזר בו. אלא שנאסר בהנאה בינתים הא איכא לספוקי דילמא תנאה הוי אם לא אחזור בי קודם שיבא השטר לידך וא"כ כשבא לידו ולא חזר בו בינתים נעשה שלו למפרע ול"ע בב"י וע' קצוה"ח סי' ל"ט סק"ח שדוחה שם ד' הב"ח שר"ל דאפי' למ"ד עבחז"ל אפ"ה במצאו באשפה כיון דהושלך לאישפה נתבטל השטר וכ' לדחות זה דלמ"ד עבחז"ל הא כי מטא לידי' לבסוף נעשה כאלו מטא לידי' למפרע וכיון דמטא לידי' אין אחר מסירה כלום ע"ש והבאתי שם ג"כ דברי הקצוה"ח סי' קפ"ח מה שמסתפק שם אי מת הנותן בין החתימה להמסירה ומה שנתקשה בזה בס' טיב גיטין בחי' לגיטין כ"ט: אמנם לכאורה עדיין יש לעורר דהלא כ' התוס' בב"מ כ'. ובכתובות צ"ד: ובגיטין י"ז. וכ"כ הרמב"ן והר"ן בגיטין ס"פ המגרש דל"א עבחז"ל אלא לענין הזמן שמוכח מתוך השטר אבל באותו יום רק דמספקין אי בתחלתו או בסופו אף שנחתם בתחלת היום ל"א עבחז"ל רק מסוף היום ע"ש ואם כן גם בזה נהי דנימא עבחז"ל שלא יעבור למפרע בב"י אבל לענין העשה דתשביתו דעובר גם בע"פ לאחר שש ל"מ אף שבאמת נחתם קודם שש מ"מ הא אינו מוכח מתוך השטר ולא חשבינין רק מסוף היום אולם הלא הסכימו האחרונים הנ"ל דמשום עשה דתשביתו לא קנסינין לאחה"פ ואין חשש בזה לענין חמץ שעעה"פ. ולבר מן כל דין י"ל עפמ"ש במק"א דאף דקיי"ל דשטרי דידן שטרי קנין הם כמבואר בח"מ סי' קצ"א בכ"ז לגבי נכרי כיון דמה"ד ליכא קנין שטר לגבי נכרי כמ"ש בתוס' קידושין י"ג. וב"ב נ"ד: הוי לכ"ע שטרי ראי' ובשטרי ראי' הא מבואר בראשונים ז"ל בקידושין כ"ו הובאו בב"י שם דקונה למפרע שעל כן מכל הלין טעמי יש לצדד להקל אחה"פ וליתר שאת יבטל החמץ הגמור ברוב אבל אותם שהם ס' חמץ בודאי שרי. דברי ידידו דור"ש באהבה: סי' ל בעזה"י יום א' ט"ו למב"י תרנ"ד לפ"ק סטרי חיים ברכה ושלום לכבוד ש"ב יד"נ ולבבי. בר פחתי ובריבי. הרב הגאון החריף ובקי שושילתא דיחוסא כש"מ לוי הורוויץ ני' אבד"ק באלחוב יצ"ו: יקרת מכתב שאלתו הגיעני בעובדא דאתיא לקמי'. ראובן ושמעון יש להם בשותפות מסחר יי"ש אקאוויט במרתף מאגיזאן בקהלתו ושמעון מנהל העסק ולראובן יש עוד מסחר כזה לבדו בכפר הסמוך לק' וגם מזיגה לאחדים בלי שותפות שמעון. וקודם פסח העבר נפלה מריבה בין השותפים והתפאר שמעון אחר שהי' ת"י כל היי"ש במאגיזאן דהעיר שיתפוס מעותיו של ראובן שיש לו בהשותפות הנ"ל וקודם פסח עשה שמעון שטר מכירה כדת על היי"ש העומד במרתף דהעיר וכן ראובן עשה שט"מ על היי"ש מהכפר כנהוג אגב שכירות קרקע לנכרי אחר ויהי כי גדלה המריבה ביניהם ונתירא ראובן שתיכף אחר המועד ימכור שמעון היי"ש ויקבל המעות לעצמו ע"כ שכר עגלנים נכרים בליל אחרון ש"פ שיקחו בהחבא את היי"ש מהמאגיזאן דהעיר ששוה לערך ג' אלפים זהובים ויוליכו אותו להמאגיזאן דהכפר המושכר לנכרי קונה החמץ. ולפי דברי ראובן הי' שם הנכרי הזה מהכפר ועסק ג"כ בהולכה והובאת היי"ש להכפר וראובן עמד עליהם עד הכילם לעשות ועתה בא ראובן בשאלתו לפניו על היי"ש הזה מה דינו לאחר הפסח זהו תוכן השאלה: הנה בריש כל מראין יש לצדד בכחא דהיתרא מאחר דהיי"ש הזה הוא של נכרי שמכרו לו שמעון קודם הפסח ואין על ראובן רק חיוב אחריות כשלקחו משם. הרי כ' בחק יעקב סי' ת"מ סק"ד בשם הירושלמי דאיפלגי בזה ר' יונה ור' יוסי בחמץ של נכרי שקיבל עליו הישראל אחריות אי שרי לאחר הפסח כיון דגוף החמץ הוא של נכרי ובחמץ שעעה"פ דרבנן אזלינן להקל והנה ראיתי בס' שעה"מ פ"ד מה' חו"מ שה"ר דגם תלמודא דידן הכי ס"ל מדא' בפסחים ל"א. לימא כתנאי ישראל שהלוה לנכרי ע"ח לאחה"פ א"ע כו' ותסברא אימא סיפא אבל נכרי שהלוה לישראל ע"ח לאחה"פ ד"ה עובר והא איפכא מיבעי לי' למ"ד התם אינו עובר הכא עובר כו' ואמאי לא משני דסיפא מיירי בנכרי שהלוה לישראל ע"ח וק"ע אחריות דעובר עליו והלכך אפי' למ"ד למפה"ג הו"ל חמצו של נכרי ביד ישראל וקע"א דעובר עליו. אע"כ דס"ל לתלמודן דחמצו ש"נ שק"ע ישראל אחריות לא מיתסר בהנאה אחה"פ. והנה לכאורה יש להעיר בזה מדברי התוס' שבועות מ"ד. שהקשו על הא דישראל שהלוה לנכרי ע"ח למאי דמוקי בהרהינו קשה בלאו דר' יצחק תיפוק לי' משום אחריות כדשמואל דאמר אבד קתא דמגלא אבד אלפא זוזי ואי נימא דמשום חיוב אחריות לא מיתסר החמץ אחה"פ הא לא מקשים מידי. אמנם באמת אין מזה סתירה כלל דבשלמא בדינו של הירושלמי בישראל שקיבל בפקדון חמץ מעכו"ם וקע"א קא' שפיר כיון דגוף החמץ הוא של עכו"ם ואיהו א"ח בביעור ולהישראל הנפקד דעבר בב"י הא ל"ש למיקנס כיון דאפי' אסור בהנאה לדידי' הא קיי"ל דאומרים באיסורי הנאה הרי שלך לפניך דהנפקד הא לא משתרשי מידי במה שמחזיר להעכו"ם החמץ משא"כ בישראל שיש לו משכון חמץ מנכרי לשעבוד חובו שייך שפיר למיקנסי' להישראל המלוה דע"ע בב"י מכח חיוב האחריות שלא יוכל להחזיר החמץ להנכרי ולקבל חובו כדי שלא יהנה מאיסוה"נ הנאה מחודשת שמקבל החוב כיון דהמשכון הוא בידו לשעבוד חובו וכסברא זו כ' במג"א סי' ת"מ סק"ד וכפי שביאר במחצה"ש שם דע"כ לא שמעינין דיכול לומר הרש"ל אלא כדי לפטור א"ע מלשלם אבל אינו מועיל להוציא ממון ואף למ"ש בנוב"י מהדו"ת חא"ח סי' ע"ז דל"ק המג"א הכי רק בישראל נגד ישראל משום דהמלוה נתחייב בפשיעתו שלא מכר בכ"ז הרי שי' כמה מרבוותא ז"ל דבפשיעה חייב אף נגד עכו"ם ע' אס"ז ב"מ נ"ז ובש"ך ח"מ סי' ס"ו ס"ק קכ"ו ובפנ"י פסחים ד"ד] משא"כ בנכרי שהלוה לישראל ע"ח למאי דס"ד בלא הרהינו שפיר כ' השעה"מ דלד' הירושלמי אין לקונסו להישראל כיון דאין להישראל הנאה מחודשת במה שנותן להנכרי החמץ כיון דהי' של הנכרי מעיקרא למ"ד למפה"ג והיכי דגבאו לבסוף אינו מחויב הישראל לפדותו מיד הנכרי וליתן לו דמים תמורתו דהרי תנן בב"ק ק"ט. גבי מודר הנאה דלוה ובע"ח באין ונפרעין ממנו. ומ"ש המג"א בסי' תמ"א סק"ג דאם הוא עדיין ביד ישראל אסור ליתנו לו היינו משום דאליבא דהלכתא היכי דל"א מעכשיו אין לו עליו רק שעבוד בעלמא וא"כ הו"ל פורע חובו באיסורי הנאה משא"כ הכא לס"ד אי למפה"ג הו"ל כאלו הי' מעיקרא של הנכרי והוי שפיר דמיון לדינו של הירושלמי: אמנם באמת ראיית השעה"מ אינני מכיר דאיך איפשר לאוקמי הסיפא דברייתא דקא' ד"ה עובר משום דהאחריות על