הרי בשמים שנב

בעינין כונה לקנות עקצה"ח סי' ער"ה. אמנם במכירת חמץ שאינה רק הערמה הלא באמת כ' בתשו' חת"ס חיו"ד סי' ש"י ד"ה אמנם דבענין מכירת חמץ אף שאין דעת הגוי לקנותו שסובר שהיהודי אינו עושה רק ע"ד מצות אנשים בכ"ז אנן לא בעינין להקנות לגוי אלא להוציא מרשותו של ישראל ול"ד למכירת בכור שעיקר הכונה שיזכה הגוי בהבהמה אבל בחמץ עיקר הכונה שלא יהא חמצו של ישראל א"כ מה לי אם דעת הגוי לקנות או לא וכל שיצא מרשותו של ישראל אפי' רק בדרך הפקר אינו עובר עליו והרי הישראל גמר ממכרו והוציאו מרשותו באמת והא דמשמרו בביתו היינו לצורך העכו"ם ואלו רוצה הגוי להוציא החמץ ולהשליכו לחוץ לא ימחה הישראל בידו כלל א"כ מה לי שאין דעתו של גוי לקנותו ע"ש וכיון דל"ב דעת הגוי לקנות לכ"ע מהני גילוי דעתו שלאח"כ שיחול הקנין למפרע וא"כ בנ"ד שפיר אמרינין דמכי מטי השט"מ ליד הגוי הראשון ונתרצה חל הקנין למפרע משעת גמר הקנין עם הנכרי השני. ובדברינו אלה נוסיף אומץ לדברי כ"ת שכ' לצדד עפי"ד המח"א ה' שלוחין סי' ט"ז דאע"ג דאין שליחות לגוי ול"ק הנכרי הראשון קנאו הנכרי השני שנתן המעות וקיבל השט"מ מיד המוכר וקוטב דבריו עפי"ד התוס' ב"ק ק"ב: ובסוף ביצה ודברי הריב"ש המובא במג"א סי' ת"נ וטעמו דהיכי דאיכא ד"א מקנה אעפ"י שלא נתכוין זה לקנותו מ"מ קונה דדעת המוכר שיקנהו או בעל המעות או מי שיקנה ממנו ולדברינו במכירת חמץ בודאי י"ל הכי כנ"ל. ואם השט"מ נכתב בלשון הודאה מודה אני הח"מ יש לצרף ד' הקצוה"ח בסי' קצ"ד שכ' דבמכירת חמץ כיון דמדאוריי' בביטול בעלמא סגי מהני קנין אודיתא אף לד' התוס' ב"ק ק"ד. ולרווחא דמילתא יצוה לערב החמוצים של הברייאהויז ברוב היתר עתשו' פנ"י סדר א' חאו"ח סי' י"ד הנלפענ"ד כתבתי ידידו דור"ש באהבה: סי' כט בעזה"י יום ב' מ"א למב"י תרנ"ב לפ"ק סטרי. ישפות ד' שלום לכבוד ידידי הרב הגדול החריף המופלג בתו"י כש"מ לוי נ"י אבד"ק וואסלאוויץ כעת ראבד"ק ליטאוויסק יצ"ו: מכתבו הגיעני והנני לתשובתו ע"ד השאלה דאתיא לקמי' בבעל חנות א' מק' שנתאחר מלמסור השטר מכירה של החמץ להנכרי בע"פ עד אחר חצות היום שאז מסר לו השט"מ וקיבל ממנו אדרויף ונמצא שם דברים שהם חמוצים גמורים ויש שהם ספק חמץ ונפשו בשאלתו מה דינם של החמוצים ההם אחר הפסח: הנה לא נכחד מכ"ת מ"ש הפמ"ג בא"ח סי' תמ"ג בא"א דאם עבר ומכר חמב"פ לעכו"ם ממכירה ואילך א"ע בב"י דקנאו הנכרי אעפ"י שהוא איסוה"נ מ"מ כשיש ידים זוכות קונה ומקנה שפיר הוי מכירה ומביא ראי' מהא דא' בע"ז דף ע"א. גבי יי"נ דכייל ורמא למנא דנכרי והדר שקיל זוזי מיני' הוי דמי יי"נ ואסור בהנאה הרי דחלה המכירה ביי"נ אף שאסור בהנאה. והנה אף דכ' התוס' בסנהדרין פ' וזבחים ע"א. בהא שהקשו שם על הך דגנב שוהנ"ס וטבחו משלם תשלומי דו"ה דברי ר"מ והרי לפ"מ דאר"ל כל שישנו בטביחה ישנו במכירה וכל שאינו בטביחה כו' וה"ה דכל שאינו במכירה אינו בטביחה ושוהנ"ס הא אסור בהנאה וליתי' במכירה ואמאי חייב בדו"ה והוכיחו מכח זה כד' ר"ת דשוהנ"ס אינו נאסר מחיים ע"ש וא"כ חזינין דאיסוה"נ ליתי' במכירה. אמנם י"ל דהרי באמת איסוה"נ הוי הפקר כמ"ש הר"ן בנדרים פ"ה. גבי קונם כהנים ולוים כהנים לי יטלו ע"כ דהאוסר הנאת פירות על עצמו יכולין אחרים ליטלן בע"כ דהויין הפקר ובנתה"מ סי' ער"ה ביאר הדברים דכיון דכל אדם יכול ליטלו ואסור למחות בו דא"כ הוי זה הנאה וכיון שאסור לו למחות באדם הבא ליטלן הוי כהניח חפצו ברה"ר ובמקום שאינו משתמר דאבידה מדעת הוא והוי הפקר כמבואר בסי' רס"א ס"ב. איברא שיל"ע בזה דלכאורה י"ל דתליא בפלוגתת הר"ן והרי"א שהובא בב"י א"ח סי' של"ד לענין נפל דליקה בשבת דאין מצילין אלא מזון ג' סעודות וכ' הר"ן דאם הצילו אחרים זכו מהפקר דכיון דאינו רשאי להציל יותר מג"ס הרי הוא מופקר לכל ומהרי"א חולק דכיון דיכול להציל אלא דאריא דרביע עלי' שאסור להציל ל"ה הפקר אמנם מלבד דהב"י שם מסיק כהר"ן דאין חילוק בין אם אבוד ממנו מחמת עצמו או מחמת איסור הו"ל כזוטו של ים ע"ש חוץ לזה נראה דעד כאן ל"ק המהרי"א דכיון דרק ארי' דרביע עלי' ל"ה הפקר רק התם שגוף הדבר הוא היתר ואלו עבר והצילו הי' היתר אבל היכי דהדבר בעצמותו הוא איסוה"נ ואסור לו למחות באדם הבא ליטלו גם הרי"א יודה דהוי יאוש בכה"ג: אפס דהפקר זה של איסוה"נ חלוק משאר הפקר דהא לא הפקירו בפה ובהפקר צריך שיאמר בפה ה"ז הפקר רק דכיון שכל אדם יכול ליטלו באין מוחה איאושי מייאש נפשי' מיני' וכיאוש חשיב ולא כהפקר וביאוש כ' בתוס' ב"ק ס"ו דאינו כהפקר גמור והיינו דבהפקר קיי"ל דאף דלא אתי ליד זוכה יצא מרשותו משא"כ ביאוש בעינין דוקא דאתי ליד זוכה וכל כמה דלא אתי ליד זוכה ברשות בעלים קאי ומ"ש בנתה"מ סי' רס"ב דהיכי דאבוד מכל אדם כגון שוהנ"ס שהוזמו עדיו יש לו דין הפקר ממש ואפי' לא אתי ליד זוכה כיון דאבוד מכל אדם ע"ש הנה כבר מבואר אצלי בחי' להוכיח דגם בכה"ג ל"ה רק מדין יאוש והוא מסנהדרין דע"א פלוני רבע שורו של פ' והוזמו נהרגין ומשלימין ממון לזה ונפשות לזה וקשה להפוסקים דגם בממון אמרי' כאשר זמם ולא כאשר עשה דלא כתוס' ב"ק ד"ד: ובנימוק"י ב"ב פחז"ה בשם הריטב"א א"כ הרי בכריתות כ"ד. אמרינן בשוהנ"ס שהוזמו עדיו כל המחזיק בו זכה משום דמשנגמר דינו אפקורי מפקר לי' א"כ הו"ל כאשר עשה ואמאי ישלמו העדים שהוזמו ממון א"ו דגם בזה ל"ה רק יאוש והתם המחזיק בו זכה דאתי ליד זוכה אבל כ"ז דלא אתא ליד זוכה כשכלה היאוש חוזר לבעלים וא"צ לזכות מחדש וא"כ כיון שבשעת גמ"ד כ"ז שלא זכה בו אחר הו"ל איהו עדיין הבעלים עלי' ול"ה כאשר עשה. והכי מוכח ג"כ מדברי הש"ס ב"ק ס"ו: גבי גזל חמץ ועעה"פ א"ל הרש"ל דפריך למ"ד יאוש קני מכי מטי עידן איסורא אייאושי מייאש מיני' והשתא אי נימא דהיכי דאבוד מכל אדם הו"ל הפקר גמור א"כ הו"מ למיפרך גם למ"ד יאוש ל"ק דהרי הפקר בודאי מהני וא"כ ליקני הגזלן מהפקר א"ו דגם בכה"ג ל"ה הפקר גמור ועוד הבאתי ראיות נכחות לזה אכ"מ. וכיון שכן שפיר הקשו התוס' הנ"ל דשוהנ"ס כיון דאסור בהנאה והוי הפקר לא קרינין בי' או מכרו שיתחייב בדו"ה כיון דלאו מכח המכירה יש לו קנין בו רק מכח שנתייאשו הבעלים. וכי"ב כ' הרמב"ן בע"ז פ' השוכר לענין מש"ש דאין איסור הנאה מה"ת אלא נהנה מגוף האיסור אבל מוכר לא מיקרי נהנה והא דילפי' בפ"ב דפסחים דנבילה שריא בהנאה מדכתיב לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי היינו משום דאי נימא דאסור בהנאה לא הי' קורא אותו הקרא בלשון נתינה ומכירה כיון דאם אסור בכל הנאות הגוי הזוכה לא מבעה"ב הוא זוכה רק מהפקר והמעות של הגוי ביד הישראל גזל או מתנה ע"ש ובאמת מבואר הכי בירושלמי פ"ב דקידושין סוף הלכה ח' דקא' על הא דתנן מכרו וקידש בדמיהן מקודשת ש"מ מקדשין בגזילה ע"ש והוא מכח הסברא הנ"ל כיון דהגוי כשזוכה באיסוה"נ הרי הוא זוכה מהפקר וכי יהיב הנכרי דמי לישראל הוי גזל בידו וא"כ הה"נ אי שוהנ"ס אסור מחיים בהנאה ל"ה קרינין בי' או מכור כיון דהגוי אינו זוכה בהשור בתורת מכירה רק משום שנתייאשו הבעלים מיני' וכנ"ל וע"כ שפיר פוסק הפמ"ג לענין חמץ בפסח דכשעבר ומכר לנכרי א"ע בב"י דכיון דהוי יאוש עכ"פ וכיון דאתי ליד נכרי הזוכה נפקע רשות בעלים מיני' והא דא' בפסחים ו': דחמץ לאחז"א לאו ברשותי' קאי דליבטלי' אף דאיסוה"נ דלא אתי עדיין ליד זוכה הוי עדיין של בעליו היינו דהוא עדיין ממון בעלים אבל עכ"פ אין רשות בעלים עלי' כיון דא"י למחות במי שבא ליטלו ולבערו שהכל מצווין עליו לבערו ולהכי מיקרי אינו ברשותו ורק לענין ב"י עשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו וכן בב"ק דע"א: דפריך גבי שוחט לע"ז מכי שחיט בה פורתא אסרה אידך לאו דמארי' קטבח היינו דכיון שנאסר בהנאה הרי הגנב זוכה בו בשעת טביחה מהפקר כיון דאין עוד רשות בעלים עלי'. והא דלענין יי"נ אסור למשקל דמי כנ"ל היינו כיון דבאמת הנכרי הלוקח זוכה בו מכח המכירה ולא מתורת הפקר שפיר הויין הדמים דמי יי"נ דהרי כ' בנתה"מ שם בטעמו של הנימוק"י שהובא בסמ"ע סי' רמ"ה ס"ק י"ח שכ' דאף דהוי הפקר וכל הקודם בו זכה אם בע"ח זכה בו נפטר מחובו ולא מצי למימר פירעון ומחילה בטעות הוא דנכסי אלו לאו דידך אינון רק דהפקירא נינהו שהוא מטעם דקודם דאתי ליד זוכה נכסים דידי' נינהו וכשנטלן לפירעון חובו נעשה הפירעון מנכסי בעלים ע"ש והה"נ בנ"ד כיון דהנכרי זוכה בהיין בתורת מכירה נעשין הדמים חוב עליו מחמת המכירה וכי שקיל הישראל דמים ממנו דמי יי"נ קא שקיל ואיפשר שזהו באמת סברת התוס' בכתובות ל"ג: שכ' לחלק דקדשים ליתנהו כלל במכירה אבל שוהנ"ס אם ימכרנו לנכרי אינו תופס את דמיו ע"ש וי"ל דלהכי מיקרי איתי' במכירה כיון דכשהנכרי הקונה זוכה בו בתורת מכירה כי מקבל הישראל דמים בעדו דמי מכירת השוהנ"ס קא שקיל ולכך שפיר קרינין בי' או מכרו ולהכי כ' באמת בחי' הרשב"א סוכה ל"ה. דאתרוג של איסוה"נ מיקרי לכם כיון דכ"ז דלא זכה בי' אחר הוא ממונו של הבעלים וכ"כ בחי' הריטב"א שם ע"ש. והכי מוכח נמי מהא דממעטינין מקרא בפסחים מ"ח. דאין מביאין נסכים מן הערלה וכן בחולין ק"מ. גבי צפורי מצורע למעוטי צפורי עיר הנדחת ושם בתוס' נסתפקו בבהמת עהנ"ד אם עבר והקדישה אם הקרבן כשר ואי איתא דאיסוה"נ ל"ה שלו תיפוק לי' דלא הו"מ להקדיש כלל דאין אדם מקדיש דבר שא"ש: והנה לפום ריהטא היה נראה דכונת התוס' בחולין הנ"ל כשהקדישה קודם גמר דין ונסתפקו התוס' דנימא כיון דאח"כ נגמ"ד אגמ"ל דהי' עומד לשריפה ולא הי' חל ההקדש ול"ה שלל שמים. וארווחנא בהא לבאר מה שעלה ספק בלבי בהא דקיי"ל בסנהדרין קי"א: גבי עיר הנדחת דנכסי צדיקים שבתוכה אובדין שבחוצה לה פליטין ושל רשעים בין שבתוכה בין שבחוצה לה הרי אלו אובדין שנא' ואת כל שללה תקבוץ אל תוך רחובה. ונסתפקתי בנכסי צדיקים שיצאו חוצה לה קודם גמר